‏הבחירות לכנסת התשיעית לא שינו את טיבו של המישטר או את אופיה של המדינה. ישראל היתה ונשארה מדינה המיוסדת על סדר הניצול הקפיטליסטי; מדינה שהיא לא רק תוצאת מפעל ההתנחלות הציוני, אלא גם כלי להמשכתו ולהרחבתו.

‏איפה, אם כן, התחולל השינוי שהכל דנים בו ודשים בו מאז ה-17 ‏למאי 1977? לדעתנו היה זה שינוי ביחסי הכוחות בתוככי המעמד השליט בישראל.

‏בזמנו הגדרנו את השלטון בישראל כשותפות בין הביורוקרטיה לבין הבורגנות; שותפות שבה ממלאת הביורוקרטיה ה"פועלית" של ה"שמאל" הציוני את התפקיד הבכיר והבורגנות את התפקיד הזוטר; שותפות שבה נהוג סדר דברים הפוך מן המקובל: לא הבורגנים קובעים מי יהיו העסקנים הפוליטיים שייצגו אותם במוסדות המדינה, אלא העסקנים הם הקובעים מי יהיה בורגני. כולנו הרי זוכרים את "שיטת הפתקים" של ספיר, שהפכה בני-תמותה רגילים לקפיטליסטים בחסד ממשלת המערך. שיטה אותה הגדיר לוי אשכול, מורו ורבו של ספיר, כפריצת דרך וסלילת מסילות להון הפרטי.

"ממעמד לעם"

עתה ניתן לקבוע כי השינוי שבא לידי ביטוי בבחירות האחרונות מבטא שינוי ביחסי הכוחות בקרב המעמד השליט בישראל: הביורוקרטיה שנחלשה פינתה את מקומה במימשל לבורגנות שנתחזקה. המישטר נשאר אמנם אותו מישטר, אך השלטון הפוליטי עבר מן ה"שמאל" הציוני לידי הימין הציוני.

‏היה זה סופו של תהליך ממושך שבו נרקב והתפורר ה"שמאל" הציוני. הוא לא אזר כוח כדי לחדש את עצמו ונאכל על ידי סתירותיו הפנימיות. בעודו ממשיך להצהיר על נאמנותו לרעיונותיו, בדבר "חברת עובדים", "משק פועלי", "חברה שוויונית" וכו' – הכל, כמובן, יהודי בלבד – ­עסק ה"שמאל" הזה בגיוס הון ברוח "ממלכתית" ותחת הסיסמה "ממעמד לעם", ובבניית קפיטליזם ממלכתי.

‏ה"שמאל" הציוני ניתק יותר ויותר מן השכבות העממיות שאותו התיימר לייצג, ומנהיגיו ועסקניו נהפכו לחביבי הבורגנות. כמו כן רבו המקרים של "עריקה" מן ה"שמאל" ימינה. ההבדלים הלכו וניטשטשו עד כי היום מהווים יוצאי מפא"י חלק מכובד מן "הליכוד", מרכיב חשוב בד"ש, ועוד היד נטויה ימינה. עירבוב התחומים בין ימין ל"שמאל" הצמיח שכבה שלמה של קצינים, טכנוקרטים, ביורוקרטים ובורגנים החבוקים איש בזרועות רעהו, עד שקשה לזהות מי הוא מי.

‏הזרמים השונים המרכיבים את "הליכוד"כמו אלה המרכיבים את תנועת העבודה הציונית, הם כולם ציונים צרופים, אך במסגרת הציונות הם ייצגו בעבר ומתיימרים לייצג גם היום אידיאולוגיות שונות. ה"שמאל" הציוני הדגיש את הגישה של הגשמת הציונות בהתיישבות בנוסח "דונם פה ודונם שם", בעוד הרביזיוניסטים הדגישו את הסיסמה "בדם ואש יהודה נפלה – בדם ואש יהודה תקום". כמו כן אין לשכוח כי המלל של תנועת העבודה הציונית היה שאוב מן הפאתוס של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית, בעוד הפאתוס האידיאולוגי של הרביזיוניסטים היה זה של התנועות הפאשיסטיות באירופה.

‏הבדלים אלה נעשו בלתי רלבנטיים, לכשעצמם, עם קום מדינת ישראל. הסגידה למדינה וקידוש הממלכתיות היו, למעשה, נכס משותף ל"שמאל" הציוני כמו גם לימין הציוני. אין זאת אומרת כי אין הבדל בין ממשלת "הליכוד" והדתיים לבין ממשלת המערך והדתיים. בגין עלה לשלטון בדיוק עשר ‏שנים לאחר מלחמת יוני 67' וכיבוש השטחים הערביים. מבחינה מסוימת הצביעו רוב הבוחרים בעד המשך הכיבוש, בעד המשך הדיכוי ובעד המשך הנישול של בני העם הערבי הפלסטיני. ובשטח זה עלול המישטר החדש לחשוף את שריריו ולהפגין את כוחו. והוא כבר פתח במלאכה.

כלב שמירה

‏כאשר ישראל קניג ואמנון לין, זבולון המר ואריאל שרון, משה דיין ויורם ארידור הם חברי המקהלה, וכאשר על המקהלה מנצח "גיבור" דיר יאסין, לא נותר לצפות אלא לעוד התנחלויות, עוד הפקעות, עוד נישולים; עוד פגיעה בזכויות האדם, פחות חירויות דמוקרטיות; עוד פגיעה בחופש הביטוי ועוד פגיעות בחופש המאבק המקצועי של הפועלים.

‏וכאשר ה"אופוזיציה" מורכבת מד"ש ומהמערך, לא יחפשו להם סוציאליסטים ראויים לשמם דרך לשקם את מפלגת "כיבוש העבודה" ואת תנועת ההתנחלות השיתופית, אלא ינועו לעבר רעיונות סוציאליסטיים אוניברסאליים כשהם נותנים גט-כריתות לאידיאולוגיה הציונית כולה, על גווניה וזרמיה השונים. בדרך זו יוכלו להציב אלטרנטיבה בעלת מהות ותוכן לשינויים הלא-מהותיים שהתחוללו בתוך המחנה הציוני ונתגלו לעין כל בבחירות ה-17 למאי השנה.

‏אלא שלא רק באופי המישטר בישראל לא התחולל שינוי מהותי; גם תפקידה של ישראל במערך הגלובלי, ככלב שמירה של האימפריאליזם, נשאר בעינו.

‏"נועד לישראל תפקיד של מעין כלב שמירה. אין לחשוש שהיא תפעיל מדיניות תוקפנית כלפי מדינות ערב אם דבר כזה יעמוד בניגוד לרצונן של אמריקה ובריטניה. אך אם מעצמות המערב יעדיפו פעם, מטעם זה או אחר לעצום עין, אפשר יהיה לסמוך על כך שישראל תהיה מסוגלת להעניש כראוי אחת או כמה מהמדינות השכנות שלה, שחוסר הנימוס שלהן כלפי המערב עבר את גבולות המותר".

‏כך קבע אחד מעורכי "הארץ", במאמר שפירסם בספטמבר 1951, וקביעתו נתאמתה בדייקנות בשנים שלאחר מכן.

‏שהרי בעוד שהעולם הערבי היה ועודנו שדה ניצול בשביל האימפריאליזם, ובתור שכזה תחום שעליו מאיימת תמיד סכנת המהפכה החברתית, הרי שישראל מסובסדת על ידי האימפריאליזם וקשורה בו לחיים ולמוות. כך שמבחינת האמריקאים, משמשת ישראל אבטחה צבאית לאינטרסים הפוליטיים והכלכליים שלהם באיזור. ובאמת תקפה ישראל את אותן מדינות ערביות "שחוסר הנימוס שלהן כלפי המערב עבר את גבולות המותר". היא עשתה כן במלחמות גדולות ב-1956 וב-1967, והיא עשתה זאת במעשי תוקפנות "קטנים" ("פעולות תגמול") בשנות ה-50 וה-60; היא לוחמת היום בלבנון, ובספטמבר השחור, ב-1970, שימשו איומי ההתערבות שלה גורם מוחשי שסייע בידי חוסיין לטבוח בפלסטינים.

‏עתה דורשים האמריקאים מכלב השמירה שלהם שיתאים עצמו לנתונים החדשים. אין הם מתכוונים לפטרו, חס ושלום, אלא רק ללמדו בינה, כדי שיוכל לצעוד עם הזמן.

‏במה דברים אמורים?

המעמדות החדשים

בעולם הערבי נוצרים ומתגבשים מעמדות שליטים חדשים – בורגנויות חדשות. בארץ כמו סעודיה מתעצבת בורגנות זו תחת כנפיה של השכבה השלטת הישנה, השבטית, הטרום קפיטליסטית. ‏בארצות הערביות ה"מתקדמות", שעברו מהפכות מן הטיפוס הנאצריסטימתגבשת הבורגנות החדשה מתוך הכתות הצבאיות, השכבות הביורוקרטיות, שרידי המעמדות המנצלים הישנים ובתוספת בורגנים חדשים שנבנו בסיוע ממלכתי (במובן מסוים מזכיר הדבר את הנעשה בישראל... ). לנגד עינינו מתהווה שותפות אינטרסים בין ההון המערבי – בעיקר אמריקאי, אך גם אירופי ויפאני – לבין הבורגנויות החדשות.

‏אבסורד הוא לדעתנו להציג את הזנב כמכשכש בכלב, כאילו "ההון הערבי" משתלט על המרכזים הקפיטליסטיים במערב, בעזרת הפטרו-דולרים שלו. שכן התפתחות הקפיטליזם בעולם הערבי אינה הופכת עולם זה למעצמה קפיטליסטית בזכות עצמה, אלא לגורם קפיטליסטי הכפוף לאימפריאליזם.

‏עלינו לזכור כי התפתחות זו מתרחשת בעת משבר כלכלי הפוקד את המערכת הקפיטליסטית העולמית. אין זו תקופת התרחבות ופריחה לקפיטליזם, אלא תקופה שבה מתרחש שילוב חסר תקדים של מיתון כלכלי, אבטלה ואינפלציה.

‏‏ההתפתחות בארצות ערב אינה העתק מאוחר של ההתפתחות הקפיטליסטית הקלאסית, "כפי שכתוב בספרים". זוהי מעין השתלה של מפעלים בארץ ללא תשתית, בניית איים קפיטליסטיים בחברות שלא עברו מהפכה תעשייתית מעמיקה. מפעלים קפיטליסטיים אלה, גם אם הם מודרניים לעילא ולעילא, ואולי בשל כך, אינם מהווים גורם של עצמאות אלא מחזקים את התלות הכלכלית של העולם הערבי. מפעל יקר ערך ביותר, התלוי ביבוא של חלקי חילוף פשוטים מארצות הברית, יפאן או אירופה, אינו חיזיון נדיר בעולם הערבי של ימינו. ובדומה לסיוע צבאי מודרני, אין המקבל נהיה עצמאי בכוחו אלא הופך לתלוי בספקי החילוף והתחמושת.

‏אם נאצר ודומיו הגיעו לכדי התנגשות עם האימפריאליזם, בנסותם להנהיג את המהפכה הלאומית – הווה אומר: את המהפכה הבורגנית-דמוקרטית – עד לניצחון, הרי שיורשיהם הם יותר "ריאליסטים"; הם פותרים את הניגוד שלתוכו נקלע נאצר – בין העניין הלאומי לבין האימפריאליזם – בדרך הפשרה וההשלמה עם הסדר הקפיטליסטי העולמי. זהו סוד ה"פתיחות", ה"מהימנות" וכו' של סאדאת, אסד ודומיהם.

‏עתה תובעים האמריקאים מישראל ‏שתתאים את עצמה למצב החדש, שתנהג לפי נורמות חדשות, שתשכיל להבין כי סאדאת אינו נאצר. האימפריאליזם הפיק את מלוא התועלת מכך שישראל היתה כל שנותיה אויבת העולם הערבי כולו; עתה הוא תובע ממנה שתמשיך לשמש אויב להמונים הערביים, הנושאים עימהם את סכנת המהפכה, אך שתסביר פנים לנציגי הבורגנויות החדשות. היא נדרשת לקיים יחסים תקינים עם שליטים ערביים אלה, ואם דרוש הדבר – אף יחסים ידידותיים. במילים אחרות: כלב השמירה נתבע עתה לגלות יתר תיחכום ביחסיו אל העולם הערבי. להישאר אויב ההמונים הערביים, אך לסייע בידי המנהיגים הערביים לבצר את שלטונם; ואם דרוש הדבר, כדי לספקם או להעלות את יוקרתם, לוותר למענם על כמה עצמות, אותן ליקט בשנים הטובות ההן, כשהיה חופשי לנבוח ולנשוך כרצונו.

‏היהיו מנהיגי ישראל מסוגלים להגיע לרמת תיחכום כזו, ולהתאים עצמם לסדר החדש באזורנו? זוהי שאלה פתוחה עדיין. התשובה עליה מהווה את המפתח להבנת הפוליטיקה הישראלית בשעה זו. ברור כי ארצות הברית יכולה לכפות על ישראל הסדר כרצונה, אך אין לה אינטרס לכופף את ישראל על ברכיה ולהציגה ככלי ריק בעיני העולם כולו ובעיקר בעיני העולם הערבי. שכן לישראל עוד נועד תפקיד חשוב במערך האימפריאליסטי באיזור. כל מערכת כלכלית נצלנית חייבת להישען על כוח פוליטי-צבאי איתן. התסיסה והתפרצויות הזעם בקרב הפועלים והפלאחים במצרים בחודש ינואר השנה מוכיחות כי סאדאת רחוק מלהיות בטוח בכיסאו לאורך ימים. גם כסאותיהם של אסד וחוסיין, הנראים כרגע יציבים, אינם חסינים מפני עירעור בעתיד הלא-רחוק. לכן מעוניינים האמריקאים לשמור על כושרה ועל אמינותה של ישראל, כדי להשתמש בה בשעת חירום – למגר כוחות מהפכניים ולשמור על סדר הניצול באזורנו. ואכן, מאז מלחמת אוקטובר 73' גברה במידה רבה התמיכה הצבאית והכלכלית שנותנת ארצות הברית לישראל.

‏מה, אם כן, יקרה בטווח הקצר?

המנהיגים הציוניים כולם, מימין ומ"שמאל", שותפים למדיניות של "תפוס כפי יכולתך". הם נבדלים איש מרעהו רק בהערכה כמה באמת אפשר לתפוס עתה משטחה של "הארץ המובטחת". בגין מאמין כי ניתן לתפוס הכל; אליאב אינו מאמין כי ניתן לתפוס משהו מעבר לקו הירוק, מלבד "תיקוני גבול" קטנים, ומנהיגי המערך נעים בין שני אלה – מי ‏מרבה ומי ממעיט בכושרה של הציונות להרחיב את שליטתה.

‏ומן הצד הערבי:

‏יסודות מסוימים ב"חזית הסירוב" מתנגדים להסדר בכל תנאי שהוא, ואילו בין המצדדים בהסדר רווחות גישות שונות – החל באותו חלק מהנהגת אש"פ המצדד בהסדר שיבטיח מדינה פלסטינית עצמאית בגדה וברצועה, עבור דרך אותו חלק בהנהגת אש"פ המוכן להסתפק גם בפחות מכך, וכלה במנהיגים ערביים מסוגו של סאדאת, המסוגל למכור את הפלסטינים בנזיד עדשים של חול סיני. על רקע זה ניתן להבין את התמרונים הפוליטיים של מימשל קארטר: למצוא נקודת שיווי-משקל בין התביעה הציונית לסיפוח כל השטחים הכבושים לבין התביעה הפלסטינית לפינוי כל השטחים ולהקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה.

‏אין טעם להתנבא היכן בדיוק, אם בכלל, תימצא אותה נקודת שיווי-משקל, המיועדת להיות אחת מאבני היסוד של ההסדר המתוכנן ("פאקס אמריקנה"). ‏שהרי לא כל התוכניות המתבשלות במרכזים האימפריאליסטיים סופן להתממש הלכה למעשה באזורנו; לכוחות המקומיים יש מה לומר בנדון. לכן עולה שוב על סדר היום של אזורנו סכנת מלחמה, העלולה להיות קטלנית יותר והרסנית יותר מכל קודמותיה.

אנחנו והם

‏לנו אין שום היסוס מלקבוע כבר עתה בצורה חד-משמעית, כי כל האחריות על הדם וההרס שתמיט מלחמה זו על ההמונים הערביים והיהודיים מוטלת על ממשלת ישראל, השואפת להגדיל ולהרחיב את תחום שליטתה של הציונות, תוך כדי המשך דיכויים ונישולם של בני העם הערבי הפלסטיני.

‏הניסיונות ההופכים להיות גלויים וחצופים יותר, לעקוף לגמרי את העם הפלסטיני ואת אש"פ, ולהגיע להסדר בין ממשלת ישראל וממשלות ערב בחסות ארצות הברית ותוך התעלמות מוחלטת מזכויותיו הלאומיות, חושפים את פרצופו האמיתי של ההסדר המתבשל עתה במטבחים הדיפלומטיים ושל הכוחות השונים העמלים בהכנתו.

‏בגילוי דעת "על השאלה הפלסטינית ­כאן ועכשיו", שפירסמנו בנובמבר 1974,‏כתבנו כי"עתה עולה במלוא חריפותה שאלת עתידו של העם הערבי הפלסטיני. שאלה זו עולה, בין השאר, בגלל הניסיונות הציוניים להגיע להסדרים טריטוריאליים-דיפלומטיים עם המשטרים הערביים, ‏תוך התעלמות מזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ובמיוחד תוך התעלמות מן הדרישות המיידיות של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה. התעלמות זו מלווה בהחרפת הדיכוי בשטחים: בגירושים, במעצרים, בנישולים וכו'".

‏בשלושה עניינים שותפים כמעט כל הציונים בקונצנזוס ציוני מלוכד: התנגדות לנסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 67'; התנגדות להכרה באש"פ כנציג הפלסטינים; התנגדות להקמת מדינה שלישית בין ישראל וירדן. שלושת הלאווים הללו של המחנה הציוני רק מדגישים את התביעות המיידיות שהעלינו בגילוי הדעת הנ"ל, ב-1974:

‏"אנו נאבקים נגד מדיניות זוונמשיך להיאבק –

  • ‏למען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים הכבושים.
  • ‏נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב להמונים הפלסטיניים מי ייצגם.
  • ‏נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל".

‏ועוד כתבנו באותו גילוי דעת כי "המאבק סביב התביעות האלה הוא מחובתם של כל הכוחות המהפכניים והדמוקרטיים בישראל, כולל אלה שאינם רואים בחיוב את התביעה לכינון שלטון פלסטיני עצמאי. כוחות אלה חייבים גם להיאבק ללא ליאות כנגד הדיכוי המתמשך ומתגבר בשטחים הכבושים".

‏מאבק כזה, המתנהל בתוך גבולות ישראל, מקבל כעת יתר חשיבות נוכח ניסיונותיהם של הכוחות השונים לטאטא את הבעיה הפלסטינית אל מתחת לשטיח. אנו סבורים כי הגיעה העת שכוחות דמוקרטיים וסוציאליסטיים בישראל יתלכדו בחזית אחת וישאו קולם, ויקראו קבל עם ועולם: לא יהיה שלום באזורנו ללא פתרון צודק של הבעיה הפלסטינית!

‏כיום כבר ברור, יותר מבעבר, כי בהרכב הנוכחי של ממשלות האיזור אין סיכוי לפתרון צודק של השאלה הפלסטינית. המנהיגים הציוניים אינם רוצים לפתור אותה, ואילו המעמדות השליטים במדינות הערביות, התלויים באימפריאליזם, אינם יכולים לפתור אותה גם לו רצו בכך. הרכב זה גם אינו מסוגל להתמודד עם הבעיות היסודיות, הלאומיות והחברתיות, המעיקות על המוני המזרח הערבי.

‏מצרים היא "האיש החולה" של המאשרק, מדינה שבעיותיה כה גדולות עד שלא ניתן לפתרן, אפילו חלקית, במסגרת המישטר הקיים. לבנון כבולה לשיווי-משקל העומד על כרעי תרנגולת ועל כידונים סוריים וישראליים. בסוריה נוקט מישטרו של אסד אמצעי דיכוי חמורים כנגד מתנגדים פוליטיים והוא מפתח יחסים הדוקים עם עמיתו לטבח הפלסטינים, המלך חוסיין. בדרום-ערב הרימה הריאקציה את ראשה לאחר המהלומה שהנחית סולטאן עומאן על התנועה המהפכנית בד'ופאר, בעזרת ארצות הברית, בריטניה, איראן, סעודיה וירדן. המישטר הבעת'יסטי בעיראק מקווה להנחית "מט" על המאבק הכורדי בברית עם השאה האיראני ואילו המעמדות השליטים בסעודיה ובנסיכויות-הנפט משתמשים בפטרו-דולרים לרכישת מוצרי מותרות ולתמיכה במישטרים פרו-אימפריאליסטיים במקום לתועלת המוני האיזור.

‏ואנו, כבעבר, איתנים בדעתנו כי הבעיה הפלסטינית, כמו גם יתר הבעיות הלאומיות והחברתיות באיזור, יגיעו לכלל פתרון מלא רק במסגרת ניצחונו של מאבק מהפכני כל-אזורי למען הסוציאליזם; מאבק שיכה באימפריאליזם; ימוטט וימגר את שלטון סוכניו המקומיים בישראל ובמדינות הערביות; ישבור את הגבולות הקיימים; יאחד את העמים הערביים; יבטיח את מלוא הזכויות של העמים הלא-ערביים החיים במזרח הערבי.

האירגון הסוציאליסטי בישראל ("מצפן")
ספטמבר 1977