תאר לעצמך שישראל, עם שלושת מיליוני היהודים שבה, שולטת ומנצלת לא כמיליון וחצי ערבים כפי שהיא עושה כיום, אלא כ-17 מיליונים; וזאת, לא על שטח קטן בין הירדן והים אלא על שטח שכולל את כל מצרים, ירדן, סוריה ועיראק... אלה הם יחסי הגיאוגרפיה והאוכלוסייה השוררים מאז ראשית המאה בדרום-אפריקה. אלא ששם שולטים 4 מיליוני לבנים ב-21 מיליוני שחורים.

‏ההכנסה הממוצעת לנפש, לאדם לבן בדרום-אפריקה, היא כ-240 ‏דולר לחודש בעוד ההכנסה הממוצעת לנפש, לאדם השחור בדרום-אפריקה, היא... 15 דולר. כך שהלבנים מקבלים שלושה-רבעים מלאים מכלל ההכנסה הלאומית, בעוד השחורים – המהווים 83% ‏מכלל התושבים, נאלצים להסתפק ברבע הנותר.

‏ישראלי מצוי, שחונך על ברכי האידיאולוגיה הציונית, על "אתה בחרתנו" ועל מאמרי "מעריב", לא יתקשה להבין את הטיעונים המקובלים בדרום-אפריקה להצדקת המצב הקיים. טיעונים אלה סוכמו בחלקם על-ידי השבועון האמריקאי "טיים" בגיליונו מ-27 ביוני 1977, כדלקמן:

  • דרום-אפריקה הלבנה אינה קולוניה אלא אומה, אשר התיישבה באיזור אפריקאי ריק מאדם לפני יותר מ-300 שנה. רק אחרי כן נמשכו השחורים לשם, כדי למצוא עבודה.
  • מצבם הכלכלי של השחורים בדרום-אפריקה טוב לאין-ערוך יותר ממצבם של תושבי רוב מדינות אפריקה השחורה. כמו כן מפותחות יותר מערכות הבריאות, החינוך ודומיהן בדרום-אפריקה.
  • אם ישתלטו השחורים – המדינה לא תהיה דמוקרטית. צריך רק להשוות את הדמוקרטיה המערבית של דרום-אפריקה עם הדיקטטורות ששולטות ברוב ארצות אפריקה כדי להשתכנע בכך.
  • הגזענות ושנאת-הלבנים של השחורים גרועות לא פחות מהיחס אותו הם מקבלים מהלבנים בדרום-אפריקה.
  • השחורים מסוכסכים בינם לבין עצמם, ואינם מסוגלים להגיע לכלל הסכמה מה טוב להם וכיצד לנהל את ענייניהם.
  • הקמת "בתים לאומיים" לשחורים (באזורים הצחיחים של דרום-אפריקה) היא הפתרון הטוב ביותר, שהרי השחורים קשורים בכל מאודם לשטחים בהם נולדו ובהם גדלו כילדים.

‏עיניכם הרואות שהטיעונים מוכרים לנו היטב ממערכת ההסברה הישראלית. אלא שהישראלים נמצאים בשלב קצת יותר מוקדם, ועדיין לא הגיעו לבשלות הדרושה כדי להציע ולהבין את הטיעון האחרון בדבר "בית לאומי". הם לא מוכנים, בשלב זה, לתת לפלסטינים אפילו בית לאומי, במקום בו ריכוזם הגדול ובו נולדו.

‏לא פלא הוא, לכן, שהשבועון "טיים" מגיע בעצמו, באותו גיליון, למסקנה שטיעוניו ועקשנותו של ג'ון פורסטר, ראש ממשלת דרום-אפריקה, מזכירים את טיעוני גולדה מאיר "אנחנו לא נעשה דבר שיוביל להשמדתנו".

‏כמו כן אין זה פלא, שלנוכח הדיכוי החמור והשתוללות המשטרה והצבא (יש דמיון רב להתנהגות הצבא והמשטרה בארץ, ביום האדמה, 30 במארס 1976) ממלאים נערים ונערות צעירים תפקיד מפתח בהתנגדות לאפרטהייד. ממש כמו בגדה המערבית וברצועת עזה, וכמו בכפרים הערביים בישראל, ממלאים הילדים תפקיד חשוב בהפגנות, זריקות אבנים, שריפת צמיגים והתנגדות כללית למשטר הכיבוש והדיכוי.

‏נכון שקיימים הבדלים חשובים בין הציונות בישראל לבין האפרטהייד בדרום-אפריקה. אך מאחורי מדיניות ה"התפתחות הנפרדת של הגזעים" (כפי שנקרא האפרטהייד בפי המשטר בדרום-אפריקה) ומאחורי המדיניות של "יהוד הגליל" או "מדינה יהודית מהים עד הירדן" מסתתרים שני מבנים חברתיים בעלי קווי-דמיון רבים ועמוקים.

*  *  *

סוואטו הוא גטו הפועלים השחורים ליד יוהנסבורג, בו מתגוררים בתנאי צפיפות איומים 1.2 ‏מיליון פועלים, לצד מיעוט קטן של בני המעמד הבינוני השחור. מבחינה גיאוגרפית הרי זו שכונה משכונות יוהנסבורג. מבחינה אנושית וחברתית זהו עולם אחר לגמרי.

‏לפני כשנה וחצי, ב-16 ביוני 1976, שוב התפרץ הזעם והתסכול של הפועלים השחורים, והתפרצות זו הפכה לגדולה בהתקוממויות השחורים בדרום-אפריקה. היא החלה בשביתת תלמידים, והילדים תפסו בה מקום מכריע. היא דוכאה אחרי כשבוע של אלימות ורצח משטרתי וצבאי, שהותיר אחריו 618 ‏חללים. השנה, ביום הזיכרון לרצח 618 השחורים, קוימה שביתת-מחאה ביוזמת תלמידי בתי-הספר התיכוניים. הפעם החליטה המשטרה לנהוג בהתאפקות, אולם פטור בלא כלום אי אפשר – לפחות תלמיד אחד עונה למוות בסוואטו, ושבעה פועלים שחורים נהרגו בעיר פורט-אליזבט.

‏התלמידים קוראים לעצמם "ילדים", ואומרים בגאווה: "אנחנו אמנם עדיין ילדים, אך יש לנו ניסיון פוליטי עשיר". ואכן, מאז הנהיגו את התקוממות יוני 1976 ‏הם שולטים בסוואטו מבחינה פוליטית. באמצעות פעולות ישירות נגד מפירי-שביתה הצליחו השנה להשבית את הלימודים, את בתי-המרזח וכמעט מחצית מכוח העבודה בסוואטו.

‏מספר אב מסוואטו: "בני, בן ה-12, בא הביתה ומזהיר אותי שאם אלך לעבודה 'אנחנו נתקוף אותך'. אנחנו, תאר לעצמך!" השביתה אורגנה להפליא, והצליחה למרות שכל חברי הוועד המבצע של "הילדים" נעצרו כמה ימים קודם לכן· הילדים הצליחו למצוא להם מחליפים במהרה.

‏ניצחונם הגדול ביותר של הילדים היה בכך שאילצו את מועצת עיריית סוואטו להתפטר ולהתפזר. המועצה היתה הגוף הנבחר היחיד בסוואטו, אך לא ניתנו לה שום סמכויות ביצוע – היא היתה גוף מייעץ בלבד. מובן מאליו שהיא היתה גם חותמת-גומי להחלטות ממשלת פרטוריה, וכן שירתה בו-בזמן את האינטרסים של השכבה הדקה של השחורים מהמעמד הבינוני.

‏ראש המועצה, מר מפוניה, בעל-חנות עשיר מסוואטו, נלקח על-ידי קבוצת ילדים לבית-הספר התיכון, כשסביבם מתקבצים והולכים ילדים מכל הכיוונים. אחרי שיחה קצרה שוחרר – כשהוא משוכנע שמוטב לו להתפטר.

‏הילדים הבינו שאסור להם לבחול בשיטות, או להיות יותר מדי מנומסים, אם הם רוצים שקולם אכן יישמע. לקראת יום-השנה צעדו כ-500 תלמידי בית-ספר תיכון אל בית המועצה ורגמוהו באבנים. כאשר רדף אחריהם אחד השומרים השחורים של הבניין, הלכו הם לביתו והשליכו עליו פצצות-תבערה. חברי מועצת העיר הגישו את התפטרותם בו ביום.

‏"הילדים הצליחו ללא ספק לזכות בתמיכת כל הקהילה בסוואטו", אומר אחד מחבריה לשעבר של המועצה המפורקת. תמיכה זו הביאה גם להישגים בכל תחומי החיים של הקהילה. כדי לשפר את שירותי החשמל, למשל (פחות מ-20% מבתי סוואטו מוארים בחשמל), הם שיכנעו קבוצת בנקים פרטית להעניק לסוואטו הלוואה בסך 70 מיליון דולר, לצורך הרחבת הרשת. כמו כן שיכנעו את חברות הביטוח הרפואי להרחיב את רשת המרפאות.

‏הילדים הצליחו גם להשפיע על השלטון הלבן והמשטרה של סוואטו: "התלמידים ממשיכים לנוע כל הזמן, כשהם עוסקים בהסתה מתמדת, ואינם מפסיקים לעצבן את השלטונות", אומר אחד המורים. "הם הוכיחו לאנשים כי הטענה שאי אפשר להתגבר על השיטה היא שטות".

‏אנשים יותר מבוגרים, שזוכרים את העבר, מדווחים כי עכשיו יש פחות פשיטות-משטרה באישון לילה, פחות מעצרים שרירותיים ופחות חקירות שחצניות – השוטרים מתנהגים בהיסוס ובחוסר ביטחון לעומת העבר.

‏הכעס שחשים תושבי סוואטו המבוגרים היה עצור וחבוי זמן רב. הודות לילדים, אומר אחד המורים הפעילים, "הולכת ונופלת המסכה של השחור הטוב, של עוזרת-הבית המחייכת תמיד בבואה לעבודה וממשיכה לחייך עד חזרתה הביתה, שאז היא מרוגזת כל כך עד שהיא מצהירה שברצונה להרעיל את כל המשפחה; הולכת ונופלת גם המסכה של עובד-המשרד המתחנף למעבידו כל היום, אך כשהוא בא הביתה הוא אומר לאשתו שהוא מוכן לפתוח לו את הגרון. היינו קורבנות של עצמנו. האנשים ניסו לבלוע הכל במשך זמן רב מדי, וכאשר איננו יכולים יותר והכעס מתפרץ, הוא מפתיע את הכל וגם אותנו".