שני המאמרים על סין שהתפרסמו בגיליון 80 של "מצפן" ("מותו של מנהיג" מאת ע. פילבסקי, ו"סין אחרי מאו" מאת ג. ולדימיר) מעוררים תמיהה ומחייבים תגובה. כארגון סוציאליסטי מהפכני, המתבסס על השקפת העולם המארכסיסטית, חייב מצפן להקפיד הקפדה חסרת-פשרות על טוהר התיאוריה הסוציאליסטית ובהירותה. מעל לכל עלינו להיאבק כדי להכשיל, למנוע ולהוקיע כל ניסיון "למכור" להמונים תחליפים וזיופים שונים ומשונים במסווה של "סוציאליזם" כביכול. אין זאת הגזמה לומר, שנפוצותם של "סוציאליזמים" מזויפים כאלה בתודעת מעמד הפועלים גרמה לכישלונות הגדולים ביותר בדרכו הארוכה ורבת-הייסורים של מעמד הפועלים העולמי בדרך לשחרורו-הוא ולשחרור החברה האנושית כולה.
תמוה ומצער הוא איפוא ניסיונם של החברים ולדימיר ופילבסקי לדון בבעיה הסינית מבלי לנסות אף להעלות ברצינות את השאלה העיקרית: האם קיים סוציאליזם בסין? האם השלטון בסין הוא סוציאליסטי? הח' ולדימיר מציין – כפי הנראה במידה מסוימת של אירוניה – שסין היא "מדינה שאמורה להיות בדרך לסוציאליזם"; אבל אין הוא מציין בפירוש אם לדעתו זוהי אומנם יומרה בלבד של הביורוקראטיה הסינית, או אין זאת יומרה סתם, ותחת שלטון הביורוקראטיה הסינית אכן נבנה מין סוציאליזם. הח' פילבסקי מודה כי "סין העממית אינה 'סוציאליסטית' במונחים של משטר סוציאליסטי אידיאלי כפי שאנו מנסחים בעקרונותינו"; אבל אין הוא קובע בפירוש אם קיים בסין משטר אחר, בלתי-סוציאליסטי, או שמא קיים שם מין סוציאליזם "בלתי-אידיאלי". למרבה הצער, משאירים דבריו מקום לפירוש השני. ניתן אולי להבין כאילו מצד אחד ישנו מין סוציאליזם "אידיאלי" שלא מעלמא הדין, המתקיים קיום אידיאלי בלבד בעקרונותיהם של אידיאליסטים יפי-נפש; ומצד שני ישנו סוציאליזם של חולין, של ששת ימי המעשה, שהוא אומנם בלתי-אידיאלי אבל בכל זאת סוציאליזם. ואם קיים פער מסוים בין האידיאל והמציאות – הרי זהו בדרך כלל גורלם המעציב של אידיאלים… יש להניח כי לא זאת היתה כוונתו של הח' פילבסקי, אבל כך ניתן בכל-זאת לפרש את מה שכתב.
סטאליניזם נאור
ללא הצגת השאלה העיקרית, בדבר המהות המעמדית של המשטר בסין, מידרדר כל הדיון למישור של דיבורים ערטילאיים על תופעות סימפטיות ובלתי-סימפטיות, קווים "חיוביים" ו"שליליים", או להשמעת הערכות (השאובות מכלי שני ושלישי) על "שמאל" ועל "ימין" – שמאל וימין בתוך מעמד שליט שמהותו החברתית-מעמדית לא הוגדרה באורח חד משמעי! כך, למשל, עורך הח' ולדימיר השוואה היסטורית בין המאבק במפלגה הבולשביקית אחרי מות לנין לבין המאבק בצמרת הסינית אחרי מות מאו, והוא מוצא כל מיני קווי דמיון וכל מיני הבדלים – וזאת מבלי להזכיר את ההבדל היסודי ביותר: המאבק בין שמאל וימין לאחר מות לנין (וגם לפני מותו) היה חלק מתהליך המאבק בין כוחות המהפכה הפרולטארית לבין מהפכת-הנגד של הביורוקראטיה. בתהליך זה ניצחה כידוע מהפכת-הנגד, ואופיו המעמדי של המשטר בברית-המועצות עבר שינוי מהותי – משלטון מעמד הפועלים (באמצעות מועצותיו הנבחרות) לשלטון המעמד הביורוקראטי בהנהגת סטאלין. המאבק בין "שמאל" ,ו"ימין" בסין, לעומת זאת, מתחולל על רקע משטר שהתחיל מראש כשלטון הביורוקראטיה, והתייצב בתור שכזה במשך כ-30 שנה. ברוסיה ייצגו השמאל והימין שני מעמדות שונים: הראשון את מעמד הפועלים, והשני את הביורוקראטיה. בסין מתחולל המאבק בתוך הביורוקראטיה, בין שני אגפים שלה. ההמונים נקראים לרחוב רק כדי לתמוך בסיעה שידה על העליונה, ובכך לתת גושפנקא של לגיטימיות לניצחונה.
שני החברים, ולדימיר ופילבסקי, מצביעים על כך שההנהגה הסינית דוגלת באידיאולוגיה הסטאליניסטית. למקרא דבריהם אפשר לחשוב שזוהי תופעה מקרית מצערת. כמה חבל ששליטי "הסוציאליזם הבלתי-אידיאלי" בסין טרם השתחררו מכמה תפישות-יסוד סטאליניסטיות… לדעתי לוקה גישה זאת במידה גדושה של נאיביות. הסטאליניזם אינו שורה של תופעות אנטיפאטיות ומצערות (כמו למשל "פולחן האישיות") ה"מעוותות" את הסוציאליזם. הסטאליניזם על צורותיו השונות (של סטאלין עצמו, של כרושצ'וב ושל ברז'נייב, של מאו ושל ה"שמאל" וה"ימין" בין המנדרינים הסינים המודרניים) הוא חלק של בניין-העל המדיני והאידיאולוגי האופייני לשלטון המעמד הביורוקראטי. כל הצגה אחרת של העניין מובילה בהכרח לסלחנות כלפי הסטאליניזם ולהתפשרות עימו – שהיא סם-המוות לסוציאליזם המהפכני. ברור שלא לזה התכוונו שני החברים; אבל זאת המשמעות האמיתית של מה שכתבו.
הח' פילבסקי מצביע על שורת תופעות סימפטיות וחיוביות בסין העממית. ואכן, אין להכחיש כי תחת שלטון מאו הגיעה סין להישגים עצומים. אין גם להכחיש ששלטון זה לא נקט (לפחות לא בקנה מידה נרחב) באמצעי דיכוי אכזריים ועקובים מדם שבהם נקט הסטאליניזם ברוסיה. אין ספק שהסטאליניזם המאואיסטי הרבה יותר "סימפטי" בהשוואה לסטאליניזם המקורי, הרוסי.
אבל כל זה אינו מוכיח כי הסטאליניזם המאואיסטי הוא סוג של "סוציאליזם". בכלל, שגיאה היא להניח כי שלטון הביורוקראטיה חייב תמיד ללבוש אותה צורה, ברוטאלית ודראקונית, הזכורה לנו מימי סטאלין. מי שסבור כך מונע מעצמו את היכולת לזהות צורות "נאורות" ו"תרבותיות" יותר של המשטר הביורוקראטי – שגם אותן חייבים הסוציאליסטים להוקיע וגם נגדן חייבים אנו להיאבק.
יתר על כן, מבחינה היסטורית ניתן לומר כי בתנאים מסוימים ובמובן מסוים יכול משטר ביורוקראטי להוות תופעה מתקדמת יחסית. ידוע, למשל, כי מארכס היה סבור (בצדק, לדעתי) כי הקפיטליזם בראשיתו היה תופעה מתקדמת מבחינה היסטורית, ומילא, אובייקטיבית, תפקידים חיוניים. אך בזאת לא הפך מארכס לחסיד הקפיטליזם ולמליץ-יושר בעדו. בדומה לכך אפשר אולי לטעון כי המשטר הביורוקראטי (כמו רוב המשטרים בהיסטוריה האנושית) עשוי להביא קידמה יחסית. בתנאים מסוימים מסוגל משטר זה להנהיג תיעוש ומודרניזציה ,להגדיל את פריון העבודה וליצור מידה יחסית של שפע. משפע זה עשויים ליהנות גם המוני העובדים, ובזאת יכול המשטר לרכוש למשך זמן ידוע את נאמנותם. (בטווח ארוך יותר, חייבים כמובן לפרוץ החוצה הניגודים והמאבקים המעמדיים שלפי שעה היו סמויים מתחת לפני השטח.)
הברוטאליות הקיצונית המיוחדת שאיפיינה את שלטון סטאלין מתבארת בעיקר בשני דברים: ראשית, רוסיה היתה ארץ כמעט-ברברית, בעלת מסורת עקובת דם. שנית, שלטון הביורוקראטיה בא שם על חורבות מהפכת פועלים ושלטון פועלי; סטאלין היה צריך איפוא לבצע מהפכת-נגד אכזרית. בסין, לעומת זאת, קיימת תרבות מפותחת ומעודנת בת אלפי שנים, והביורוקראטיה הסטאליניסטית של מאו הגיעה שם לשלטון בתמיכת המוני האיכרים ועל חורבות משטר רקוב ומסואב. מסיבות אלה וכיוצא באלה קיים בסין משטר ביורוקראטי נאור יחסית, המצטיין בהרבה קווי אופי "חיוביים". אבל זה עדיין לא עושה אותו למין סוציאליזם, גם לא סוציאליזם "בלתי-אידיאלי".
ידוע היטב – והח' פילבסקי מזכיר זאת במאמרו – כי בדרגים הנמוכים של חיי החברה קיימת בסין מידה מסוימת של דמוקרטיה עממית (עם או בלי מירכאות); הניהול המקומי של המפעל, הקומונה הכפרית והרובע העירוני נתון לכאורה בידי ועדים נבחרים. אומנם, מבעד למסך התעמולה והתעמולה הנגדית קשה לשפוט מהו היקף סמכויותיהם של ועדים אלה, באיזו מידה הם נבחרים בבחירות חופשיות-באמת ולא ממונים מגבוה, וכן קשה לדעת אם הוויכוחים האינסופיים המתנהלים בדרגים אלה הם ויכוחים אמיתיים או מעשי טקס פולחני. אינני סבור שאפשר לענות על שאלות אלה ללא ידיעה מפורטת ומהימנה על המתרחש בסין; לי (ואני מניח שגם לשני החברים שכתבו על סין) אין ידיעה כזאת. אבל, לצורך הדיון, נניח שבדרגים הנמוכים הללו – המפעל, הכפר, הרובע – קיימת אומנם מידה רבה של השתתפות עממית דמוקרטית בקבלת החלטות. האם בכו הופך המשטר בסין לסוציאליזם?
מי שולט במדינה הסינית? מי קובע שם את מדיניות החוץ והפנים? מי מחליט על התוכנית הכלכלית בהיקף ארצי? מי ממנה אדם זה לתפקיד "היושב ראש אהוב העם" וגוזר על אדם אחר להיות מנודה ומשוקץ?
האם השלטון במדינה הסינית נמצא בידי מעמד הפועלים (או בידי מעמד האיכרים); או שמא שליטה בסין שכבה ביורוקראטית הממנה את עצמה ואשר בידיה המונופולין על כל ההחלטות החשובות במישור הארצי-ממלכתי? די להציג שאלות אלה בכדי לראות שמעמד הפועלים (עם או בלי האיכרות) אינו אוחז ברסן השלטון.
הפרולטריון והמהפכה
אבל האם יתכן סוציאליזם ללא שלטון העובדים? עקרונות מצפן קובעים כי תפיסת השלטון בידי מועצות נבחרות על-ידי ההמונים "מהווה את סימן ההיכר ואת הצעד המכריע של מהפכה סוציאליסטית". וכן קובעים עקרונותינו כי "שלטון מועצתי, מעצם טבעו, אינו יכול להיות שלטון של מיעוט נגד הרוב, אלא מהווה הוא את הצורה להשתתפות דמוקרטית רחבה של ההמונים בניהול התהליך החברתי כולו". אין עקרונות מצפן מתייחסים רק לאיזשהו סוציאליזם אידיאלי, אלא לסוציאליזם סתם. מדינה שבה נמצא השלטון לא בידי מועצות נבחרות על-ידי המוני העובדים, אלא בידי מעמד חדש של מנדרינים; מדינה שבה התהליך החברתי כולו (חוץ, אולי, מאשר הדרג הנמוך ביותר שלו) מנוהל על-ידי כת שאיש לא בחר בה ואיש אינו יכול לפקח על מעשיה – מדינה כזאת אינה מדינה סוציאליסטית ואינה יכולה לבנות שום סוציאליזם משום סוג שהוא. סין ה"עממית", בין ששולטים בה סטאליניסטים שמאליים ובין ששולטים בה סטאליניסטים ימניים, או הסטאליניסט מאו עצמו – היא מדינה הנשלטת בידי הביורוקראטיה. ועלינו להגיד זאת במפורש, לפני שניגשים להצביע על כל מיני תופעות סימפטיות, כגון אורח-חייו הצנוע של מאו.
בין כל השבחים שקושר הח' פילבסקי למאו, יש שבח אחד תמוה במיוחד והוא, שהיו"ר המנוח "ידע לנהל מהפכת איכרים מבלי להתנגש חזיתית עם הדוגמה הטוענת לאוונגארדיות של ה'פרוליטאריון' ותרם תרומה חשובה לניצחונה הסופי ב-1949". פסוק זה סתום במקצת, וניתן אולי לפרשו בדרכים שונות. אחד הפירושים האפשריים הוא בערך כך: ראש'ת, הפרולטריון אינו משהו הקיים בעולם המציאות, אלא מין המצאה של בעלי דוגמות, ולכן יש לשים אותו במירכאות כפולות ולדבר לא על הפרולטריון אלא על ה"פרולטריון" כביכול. ושנית, מה שלא יהיה אותו "פרולטריון", על כל פנים אין כל קשר הכרחי בינו לבין המהפכה הסוציאליסטית, שהרי גם מהפכת איכרים עשויה להביא לסוציאליזם (אם כי אולי רק לסוציאליזם בלתי-אידיאלי?). יתכן מאוד שלא לכך התכוון הח' פילבסקי בדבריו, אבל מכיוון שזה אחד הפירושים האפשריים שלהם, ברצוני להתריע נגד טענות אלה בכל לשון של התרעה.
הפרולטריון הוא מעמד הפועלים התעשייתי המודרני, וכך מקובל לקרוא לו בכל הספרות הפוליטית המארכסיסטית. מעמד זה אינו פרי הדמיון של מארכס או של כל אדם אחר, אלא קיים כמובן במציאות. אם מישהו אין דעתו נוחה מהשימוש במילה לועזית, ומעדיף להשתמש במונח העברי "מעמד הפועלים" – ניחא; אבל אין זאת סיבה ללגלג על המונח הלועזי המקובל ולשים אותו במירכאות כפולות שאינן מתחייבות מכללי הדקדוק.
והקשר ההכרחי, קשר בל-יינתק, בין הסוציאליזם לבין מעמד הפועלים אינו עניין של דוגמה שרירותית, אלא הוא יסוד מוסד בהשקפת העולם של הסוציאליזם המדעי. עיקרון זה מופיע אצל כל המארכסיסטים המהפכניים, ונזכר במפורש גם בעקרונות מצפן.
ממה נפשך: או שהחברה הסוציאליסטית היא פרי-רוחם ומפעלם של יחידים דגולים (או של כת בחירים) – או שהיא נובעת באופן אורגני מצורכי החיים של ההמונים העמלים ומניסיון חייהם. ההשקפה הראשונה היא השקפה אליטיסטית, המובילה באופן בלתי-נמנע לא לסוציאליזם כפי שאנחנו (ובוודאי גם הח' פילבסקי) מבינים אותו, אלא לקולקטיביזם ביורוקראטי, נאור פחות או נאור יותר, שבו מדריכה הביורוקראטיה השלטת את ההמונים, במקל נועם או במקל חובלים, אל היעדים שהיא קובעת בשבילם.
ההשקפה השנייה היא השקפת המארכסיזם המהפכני. אבל מכל מעמדות החברה הקיימת, מעמד הפועלים הוא והוא בלבד מצטיין בכך שהסוציאליזם עשוי לנבוע אצלו באורח אורגני וטבעי, מתוך עצם ניסיון חייו וצרכיהם. וזאת לא משום שפועלי התעשייה המודרנית הם בהכרח "נאורים" יותר משאר העמלים, אלא משום שמעמד הפועלים המודרני הוא-הוא המעמד אשר השתתפותו בתהליך הייצור היא קולקטיבית במהותה. ברגע שמגיע מעמד זה להכרת הצורך לסלק את המעבידים והבוסים למיניהם – אז נותרת לו רק דרך אחת ויחידה לנהל את הייצור ואת כלל החיים החברתיים; והיא הדרך הקולקטיבית של ניהול עצמי, תכנון מרכזי ודמוקרטיה פועלית.
תהליך הייצור בתעשייה המודרנית הוא קולקטיבי במהותו כבר תחת שלטון הקפיטליזם, ורק הבעלות היא פרטית. במוחו של פועל בבית-חרושת מודרני לא יצוץ באופן טבעי הרעיון לנהל את המפעל בשיטות של ייצור פרטי זעיר, ולחלק את המכונות בין הפועלים כפי שמחלקים עוגה לפרוסות. מניסיון חייו היומיומי הוא מבין על-נקלה שחלוקה כזאת אינה אפשרית ואינה עומדת כלל על הפרק. ברגע שמסלקים את המעבידים והבוסים, ניתן להפעיל את המפעל רק בניהול קולקטיבי – ולכן גם בבעלות קולקטיבית. ומן המפעל הבודד יכול הפועל, באופן הגיוני ואורגני, להכליל תפישה זאת לתחום החברתי הרחב יותר, עד למישור הממלכתי עצמו.
ואכן, אם נעקוב אחרי ההיסטוריה של מאבקי מעמד-הפועלים המודרני, הפרולטריון, נראה כי השאיפה הזאת לניהול קולקטיבי ודמוקרטי של כל תחומי החברה – מן המפעל הבודד ועד למשק כולו ולמדינה – מופיעה תמיד באופן ספונטני וטבעי ולובשת צורה מוחשית של ועדים נבחרים. לפיכך, מי ששואף באמת לסוציאליזם (ולא למין קולקטיביזם ביורוקראטי המודרך מגבוה על-ידי בעלי סמכות למיניהם) חייב להיצמד אל מעמד הפועלים ואל מאבקו.
כמובן, הסוציאליזם וצורת הייצור הקולקטיבית יביאו ברכה לא רק למעמד הפועלים אלא לכל המוני העובדים, ובכללם גם ליצרנים הזעירים – בעלי-המלאכה בעיר והאיכרים הזעירים והבינוניים בכפר. מעמדות אלה עשויים איפוא בהחלט להסכים לקולקטיביזציה ולברך עליה. אבל אין להניח שצורת הייצור הקולקטיבית תבוא אצלם "מבפנים", כמשהו ספונטני.
נתאר לעצמנו כפר של איכרים זעירים, אריסים של בעל קרקעות גדול. האריסים הללו מסוגלים ללא ספק לתפוש מניסיונם כי בעל האחוזה מנצל אותם. נאמר שיום אחד פורצת מהפכה או התמרדות איכרים, והם מסלקים את האדון ושורפים את טירתו. ומה הלאה? קיימות שתי אפשרויות: או להפוך את הכפר לקולקטיב חקלאי שיתופי, או לחלק את האדמות שווה-בשווה בין האיכרים, כי זאת השיטה התואמת את ניסיון חייהם ואת הרפלקסים המעמדיים שלהם, והיא גם מתאימה לטכנולוגיה שהם רגילים בה מדורי-דורות. (רק במקומות בודדים מאוד שרדו בימינו צורות של ייצור חקלאי שיתופי, שהיו קיימות בימים קדומים.)
ברור שבתנאים מסוימים יוכלו גם איכרים כאלה לעבור לשיטת ייצור קולקטיבית ואף להפיק מכך תועלת רבה. אבל הדחף לכך חייב לבוא מבחוץ. אם המדובר הוא במדינה הבונה את הסוציאליזם, ואשר בה נמצא השלטון במרכזים העירוניים בהכרח בידי הפרולטריון, אז יבוא דחף חיצוני זה בצורה של עידוד ידידותי, בדרך של ברית-אמת בין שני המעמדות העמלים, הפועלים והאיכרים, לתועלתם ההדדית. ואם המדובר במשטר של קולקטיביזם ביורוקראטי, אז בדרך כלל יבוא הדחף החיצוני הזה בצורה של לחץ ביורוקראטי, תערובת של שכנוע עדין וכפייה ברוטאלית פחות או יותר. (מידת הברוטאליות של קולקטיביזציה ביורוקראטית כזאת תלויה כמובן בתנאי הזמן והמקום, ובמידת הברוטאליות או ה"נאורות" של המשטר עצמו.)
אם רוצה הח' פילבסקי לטעון כי בסין לא עמדה כלל על הפרק אפשרות של מהפכה סוציאליסטית ומשטר סוציאליסטי אלא רק, במקרה הטוב, שלטון ביורוקראטי נאור, ולכן היתה ההגמוניה של מעמד הפועלים בלתי-רלוואנטית לגבי המהפכה הסינית – אז ניחא; טענה כזאת, בין אם היא נכונה ובין אם לאו, יש בה על כל פנים היגיון מסוים. אם הוא רוצה לטעון כי בתנאים שהיו קיימים בסין היוותה מהפכת האיכרים, שהביאה לשלטון את הביורוקראטיה הסטאליניסטית הנאורה של מאו, משום צעד עצום קדימה, הרי בכך יש לא רק היגיון אלא גם אמת רבה. אבל בשום פנים אסור לנו לנסח את הדברים בצורה שממנה ניתן להבין כאילו הקשר ההכרחי בין הפרולטריון לבין המהפכה הסוציאליסטית העולמית הוא מין דוגמה שאבד עליה כלח. וחלילה לנו לטשטש את התחומים בין משטר ביורוקראטי – ויהיה "נאור", "סימפטי" ו"מתקדם" ככל שיהיה – לבין הסוציאליזם.
* * *
עודד פילבסקי משיב
המאמר "מותו של מנהיג" בגיליון 80 של "מצפן" היה מאמר קצר, שאמור היה לתת הערכה עיתונאית על אישיותו של מאו צה-טונג, ולא לעסוק בצורה מכלילה במהות המעמדית של המשטר בסין.
אין לי כל התנגדות להגדרה כי המשטר בסין הוא "ביורוקראטי"; אך מי שחושב שעל-ידי כך הבהיר את המהות המעמדית של המשטר בסין טועה, לדעתי. הוא טועה כשם שטועים הטרוצקיסטים, החושבים שהם מבהירים משהו בכנותם את ברית-המועצות "מדינת פועלים מנוונת".
כשאני כותב שהמשטר בסין אינו עונה להגדרות של סוציאליזם אידיאלי (רצוי) כפי שהן מנוסחות על ידינו, אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר. אילו חשבתי שסוציאליזם רצוי (אידיאלי) אינו מעלמא הדין, יש להניח שהייתי נמנע מלהיות חבר בארגון סוציאליסטי מהפכני שחרט סוציאליזם כזה על דגלו. מכל מקום, נקרא למשטר בסין כך או אחרת, איננו יכולים להתעלם מכך שאסכולות אחדות בעולמנו מכנות אותו "סוציאליזם"; ובמיוחד איננו יכולים להתעלם מן העובדה שכך הוא מכנה את עצמו.
ובאשר לעניין הפרולטריון. אינני מקבל את הגירסה כי אצל מעמד הפועלים התעשייתי המודרני קיימת נטייה ספונטנית לצורות ייצור קולקטיביות יותר מאשר אצל איכרות מדוכאת ומנוצלת. כשם שיש לדחות את הגירסה הלניניסטית, האומרת שמעמד הפועלים לכשעצמו אינו מסוגל להגיע לרמת-תודעה שמעבר למאבק איגוד מקצועי, כך יש לדחות את הגירסה הטוענת שמעמד הפועלים, מעצם טבעו ומתוך אופן הייצור בו הוא משולב, מוליד באורח ספונטני וטבעי את השאיפה לניהול קולקטיבי ודמוקרטי של כל תחומי החברה.
כשם שאיכרים, המורדים ומגרשים את בעל-האחוזה, עלולים לחלק את הקרקע ביניהם, במקום להקים משק קולקטיביסטי, כך גם פועלים עלולים לקחת ניהול מפעל לידיהם, לייעלו, להביאו לרווחיות גבוהה… ולחלק ביניהם את הרווחים, ותו לא.
הכל תלוי באיזו מידה חדורים הפועלים ו/או האיכרים בהבנה מעמיקה של האינטרס המעמדי שלהם לטווח רחוק, ובאיזו מידה הם בעלי תודעת סולידאריות עם כלל המעמדות המנוצלים, בסביבתם הקרובה והרחוקה.
נכון הדבר שתהליכי הייצור והארגון במפעלי התעשייה המודרנית מביאים את מעמד העובדים השכירים המודרני לתודעה חזקה מאוד, הדוחפת לניהול עצמי ולמעורבות בתהליך קבלת ההחלטות. אולם, תהליכים אלה אינם יוצרים בהכרח, מעצם טבעם, סולידאריות רחבה, בינלאומית, של מנוצלים, או סולידאריות פועלית רב-ענפית.
בקיצור, רעיון הסולידאריות של כלל המנוצלים במאבק כנגד משטרי הניצול, לשם הקמת חברה סוציאליסטית, אינו נובע באורח ספונטני, או טבעי, מאופן הייצור בתעשייה המודרנית, יותר מאשר מאופן הייצור בחקלאות מפגרת. מקורותיו של רעיון הסולידאריות נמצאים גם כאן, גם שם וגם בעוד הרבה פינות בחיי-אנוש, בהן מתפתחת ומשגשגת תרבות של אנשים מנוצלים, שכל חייהם הם משמשים אמצעים ומכשירים לכל מיני מטרות, במקום להיות המטרה עצמה.