ניצחונו של הליכוד, בראשותו של מנחם בגין, הוא אמנם המאורע החשוב ביותר בבחירות לכנסת התשיעית – מאורע העלול לחרוץ גורלם של אלפי יהודים וערבים, אם לחיים ואם למוות – אך אין הוא היחיד הראוי לתשומת לבנו.

כסוציאליסטים מהפכניים, שחרתו על דגלם את דבר המאבק נגד הציונות, נגד הריאקציה הערבית ונגד האימפריאליזם, מופנות עינינו לא רק לעברה של ממשלת בגין – שהיא אויבת ההמונים הערביים והיהודיים בארצנו – אלא גם אל עבר השוליים השמאליים של הכוחות הפרלמנטאריים בישראל; הווה אומר: אל רק"ח ואל של"י.

מהפכה ובחירות

אין אנו חסידי הדרך הפרלמנטארית, ואין אנו גורסים כי הבחירות לפרלמנט – או כפי שהוא קרוי בישראל, "כנסת" – הן הדרך לפתרונן של שאלות חברתיות ולאומיות כדוגמת אלו שעימהן מתמודדים ההמונים באזורנו.

האם זריקת הפתק לקלפי, פעם בארבע שנים, עשויה לפתור את השאלה הפלסטינית? בהחלט לא! האם גיוס הציבור לתמיכה במפלגה זו או אחרת ערב הבחירות היא הדרך להבסת המישטר הציוני ולהבטחת שילוב העם היהודי-ישראלי במשפחת העמים הערביים? גם על כך אנו עונים בשלילה מוחלטת.

אנו חוזרים ומדגישים שוב ושוב – כפי שעשינו בעבר – כי השאלה הפלסטינית, כמו שאלת יהודי ישראל, תגיע לכלל פתרון מלא רק במסגרת ניצחונו של מאבק מהפכני כל-אזורי למען הסוציאליזם; מאבק שיביס את האימפריאליזם; ימוטט וימגר את שלטון סוכניו המקומיים בישראל ובמדינות הערביות; ישבור את הגבולות הקיימים; יאחד את העמים הערביים; יבטיח את מלוא הזכויות של העמים הלא ערביים החיים במזרח הערבי, כולל העם היהודי-ישראלי.

זוהי בקצרה השקפתנו, ולאורה אנו פועלים.

למה, אם כן, חייבים אנו בכלל להתייחס לבחירות ולתוצאותיהן?

כי הן משקפות במידה זו או אחרת את הלכי הרוח בקרב ההמונים; את הנטיות הרווחות ביניהם ואת האמונות המקננות בקירבם. ויותר מכך: בימים רגילים, שבהם לא מתרחשים מאורעות מהפכניים, נותנים יחסי הכוחות הפרלמנטאריים ביטוי כלשהו ליחסי הכוחות שבין הקבוצות והזרמים השונים הניצבים על בסיס המישטר הקיים.

בדרך כלל יש בפרלמנט של מדינה כלשהי – וגם בכנסת – כוחות פוליטיים שונים, הנקראים "ימין", "מרכז" ו"שמאל". לפעמים הם רבים ומתנגחים ולפעמים הם כורתים בריתות. לעתים רוכש הימין את המרכז לצידו, נגד השמאל, ולעתים השמאל והמרכז מקימים ברית נגד הימין. לפעמים כולם משתפים פעולה – ימין, מרכז ושמאל – והדבר נקרא "ליכוד לאומי".

כך או כך, גם הימין, גם המרכז וגם השמאל מסכימים כי למרות הבריתות ובריתות-הנגד שהם כורתים מפעם לפעם איש כנגד רעהו, הרי הם מסכימים בכמה עניינים יסודיים, או בעניין יסודי אחד: שיש להמשיך ולשחק את המשחק הפרלמנטארי, שיש לשמור על יסודות המישטר הקיים, שיש להבטיח את שלומה או את ביטחונה של המדינה, אפילו במחיר שלומם וביטחונם של אזרחיה, ובוודאי שבמחיר שלומם וביטחונם של אזרחי מדינות אחרות.

בישראל, לדוגמה, מסכימות כל המפלגות וכל הרשימות המיוצגות בכנסת, כי יש לשמור על יסודות המישטר הקפיטליסטי ועל האופי הציוני של המדינה. עסקני רק"ח הקוראים שורות אלה יתמרמרו בוודאי וישאלו: האם אנו חסידי הקפיטליזם והציונות?!

תשובתנו: אתם נגררים אחרי חסידי הקפיטליזם והציונות, משלימים עימהם ומתחנפים להם, עד כי שוכחים אתם להשמיע מילה עקרונית אחת נגד הקפיטליזם ונגד הציונות! אדרבא, הוכיחו לנו כי טעות בידנו. אנו מצפים להוכחה כזאת מצידכם…

ושל"י? מה עליה?

ראשי של"י מצהירים במפורש על נאמנותם לציונות. בשנה שעברה אף הגישו תביעה לבית המשפט נגד כמה עסקנים של העדה הספרדית בירושלים, שטפלו עליהם חשד כי הם אנטי ציונים. [אריה] אליאב, [מאיר] פעיל, [אורי] אבנרי ו[מתי] פלד זכו במשפט, קיבלו פיצויים והוכרו על ידי השופט כציונים כשרים למהדרין. יחד עם זאת הם חוזרים ומצהירים כי של"י, כגוף פוליטי, כמפלגה או כתנועה, אינו גוף סוציאליסטי.

נגד אשליות

אין אנו היחידים הנוקטים עמדה כזו ביחס לפרלמנט וביחס לבחירות. הדבר מקובל על דעתם של סוציאליסטים מהפכנים בכל אתר ואתר. זו היתה גם גישתם של מרכס, אנגלס, לנין ומהפכנים אחרים.

על בסיס גישה זו מנסים לעתים גם המהפכנים להתמודד בבחירות, כדי לכבוש עמדה בפרלמנט. אך בעשותם זאת אין הם נטמעים בביצה הפרלמנטארית ואין הם שוקעים במשחקי הבריתות ובריתות-הנגד, אלא שומרים על עצמאותם, ייחודם ועקרונותיהם, ומשתמשים בפרלמנט כבמה מעליה יכולים הם להשמיע את דבריהם; לא באוזני חברי הפרלמנט (חברי הכנסת) המשועממים והרדומים, אלא מעל לראשיהם – באוזני ההמונים הרחבים, בכפר ובעיר, במפעל ובשכונה.

פירוש הדבר, בקצרה: הפרלמנט אינו חזות הכל ואין הוא מכשיר שנועד לחולל שינויים עמוקים בחברה. המהפכנים חייבים לפזר את האשליות הקשורות בפרלמנט, אפילו כשהם מחליטים להשתתף בבחירות.

טפילים, קרציות וכו'

שום רשימה מהפכנית לא השתתפה בבחירות האחרונות לכנסת. לכן עמדה בפנינו ברירה אחת: להימנע בבחירות או לתמוך ברשימת רק"ח. בחרנו באפשרות השנייה: לתמוך ברק"ח, שהופיעה הפעם ברשימת חזית (חד"ש), תוך כדי ביקורת נוקבת עליה. נימוקי התמיכה הביקורתית שלנו ברק"ח התפרסמו בגיליון "מצפן" הקודם.

תוצאות הבחירות ועמדותיה של רק"ח אחר הבחירות הבליטו שוב ושוב עד כמה מוטעית ומזיקה היא מדיניותם של מנהיגי רק"ח. הם ממשיכים לפזול בקביעות אל עבר אלה העומדים לימינם, תוך התקפות חסרות רסן נגד הכוחות הסוציאליסטיים המהפכניים העומדים משמאלם ונגד הקבוצות הפלסטיניות הלאומיות בישראל, המסרבות להתפשר עם הציונות.

ל"מצפן", לקבוצות "בני הכפר" ולוועדי הסטודנטים הערביים קוראים מנהיגי רק"ח "קרציות", "טפילים", "אויבים", "סוכנים" ו"ילדי פרס, קניג וטולידאנו". מחר בוודאי ישתמשו בביטוי "ילדי בגין". ואילו את מירצם הם משקיעים בחיזור נואש אחר של"י.

יסבירו נא מנהיגי רק"ח למה מפריעה להם העמדה האנטי ציונית שלנו ולא מפריעה להם העמדה הציונית של של"י? למה הם פוסלים אותנו – למרות שיתוף הפעולה בינינו לביניהם בשנים הראשונות לאחר מלחמת יוני 1967 – בעוד שהם נדבקים לאליאב, פעיל ואבנרי, המפנים להם גב ומשמיצים אותם לפי מיטב כללי התעמולה האנטי קומוניסטית החשוכה?

כי הם, מנהיגי רק"ח, רוצים לרכוש להם פופולאריות בקרב הציבור היהודי בדרך קלה ולא מהפכנית: על ידי קיפול דגלים וגניזת סיסמאות, על ידי ויתורים על עקרונות וטישטוש עמדות, על ידי הזדנבות אחר ציונים, תוך כדי בעיטות בכוחות האנטי ציוניים.

המדיניות הזו של המפלגה הקומוניסטית מעוררת התנגדות כפולה – הן מצד הסוציאליסטים המהפכנים, דוגמת "מצפן", והן מצד הפלסטינים הלאומיים בישראל. ואמנם, מצעה של חזית רק"ח לכנסת (חד"ש) עורר התנגדות בקרב שותפיה של רק"ח בחזית נצרת הדמוקרטית. רק"ח מנסה לשמור את דבר ההתנגדות הזו בסוד, אך לנו ידוע היטב כי הפעילים הלא קומוניסטים בחזית נצרת הביעו התנגדות ל"פתרון" שאותו מציעה רק"ח לשאלה הפלסטינית ולסיכסוך הישראלי-ערבי, בצורת שתי מדינות: אחת פלסטינית (ברצועה ובגדה) והשנייה ציונית. האם גם לשותפיה מנצרת תקרא רק"ח "ילדי קניג" או "ילדי טולידאנו", כפי שהיא קוראת לנו?!

רק"ח מנסה לאחוז את המקל בשני קצותיו. לציבור היהודי היא סיפרה כי היא, ורק היא, המייצגת הבלעדית של הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל וכי היא לבדה מבטאת את שאיפותיהם ומאווייהם. בפני הציבור הערבי ניפחה את מישקלם של שותפיה היהודיים בחזית. עד שבאו הבחירות וגילו לעין כל את האמת: מדיניותם של מנהיגי רק"ח גם אינה צודקת וגם אינה יעילה. עובדה: אחוז הנמנעים בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל היה הפעם הגבוה ביותר מאז הבחירות לכנסת הראשונה.

רק"ח בורחת מעצמה

האמת העצובה היא זו: רק"ח בורחת מעצמה כדי להידמות לשל"י ולזכות בשיתוף פעולה עם של"י. של"י משתדלת להידמות למפ"ם ולזכות בשיתוף פעולה עם מפ"ם. מפ"ם נטמעה במערך ואילו המערך המובס מפריש מכוחו לד"ש, העומד, או-טו-טו, להיכנס לממשלת בגין-ויצמן-שרון…

אנו אומרים למנהיגי רק"ח:

התואר קומוניסט מחייב אתכם להתנגד לפשרה עם הציונות ולהושיט יד לכוחות האנטי ציוניים, כדי להקים חזית דמוקרטית אמיתית.

עוד לפני שהוקמה חד"ש הצענו להקים חזית דמוקרטית של ערבים ויהודים (ראו "מצפן" מס' 80, פברואר 1977). מנהיגי רק"ח קראו את הצעתנו, התעלמו ממנה והחלו להטיל עלינו רפש.

עתה אנו חוזרים שוב על הצעתנו ומפרסמים קטעים ממנה, בתקווה שלאחר הבחירות יגיבו עליה חברי רק"ח באורח חיובי. להלן קטעים מתוך הצעתנו:

למען חזית דמוקרטית של ערבים ויהודים

לדעתנו בשלו התנאים להקמת חזית ערבית-יהודית שתיאבק נגד הדיכוי הלאומי והאפליה הגזענית ולמען ההכרה בזכויות הלאומיות והאנושיות של בני העם הערבי הפלסטיני. בחזית כזו יכולים להשתתף, לדעתנו, כל אלה הסבורים שכדי להשיג שלום של ממש – זאת אומרת, כדי לפתור באופן יסודי את הסיכסוך הישראלי-ערבי – יש להיאבק נגד הציונות עד להבסתה, ולהשתית את יחסי שני העמים – העם הערבי-פלסטיני והעם היהודי-ישראלי – על בסיס של שוויון מלא.

על בסיס ההגדרה הזו נראים לנו הכוחות הבאים כמועמדים להשתתף בהקמת החזית: המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), רשימות "בני הכפר" ודומיהן (כמו "בני הכפר" באום אל-פחם, החזית הדמוקרטית של נחף, המרכיב הלא קומוניסטי של חזית נצרת הדמוקרטית ואנשי "א-נהדה" בטייבה), ועדי הסטודנטים הערביים, הוועד היוזם הדרוזי והאירגונים המהפכניים האנטי ציוניים. כמו כן יכולים להשתתף בהקמתה חזית אנשים יחידים, לא מאורגנים.

אנו ממליצים על מדיניות של פתיחות מתמדת של החזית לפני כל גורם ואדם שיהיו מוכנים להצטרף אליה. ברוח זו נראה לנו לנכון לנקוט בטקטיקה של פנייה מתמדת, פתוחה ופומבית למפלגות, לאירגונים ולאנשים בודדים, כדי שישתתפו במאבק ויצטרפו לחזית. אנו ממליצים על פנייה כזו גם אם אנו מפקפקים בתוצאותיה המיידיות.

כוונתנו, למשל, לתנועת "העולם הזה", ל"מוקד" ו"לפנתרים השחורים". גם אם אנו מניחים שאורי אבנרי, מאיר פעיל ושלום כהן לא ינתקו עצמם מן הציונות ולא ייצאו למאבק נגדה – יש חשיבות פוליטית, חינוכית ותעמולתית לפנייה כזו. ניתן להניח כי צעדים ברוח זו יעודדו את התפתחותם של כוחות אנטי ציוניים בקרב הגופים הללו.

בקצרה: לא עלינו לפסול, להחרים או לסגור את הדלת בפני שותפים פוטנציאליים. יאמרו הם מדוע הם מתנגדים למאבק שהוא דמוקרטי בסיסי. יסתבכו הם בניסיון שווא להסביר כי הציונות והדמוקרטיה עולים בקנה אחד.

• על מה תיאבק החזית?

לדעתנו עליה להיאבק נגד תקנות ההגנה לשעת חירום; נגד חוקי הפקעת האדמות הערביות; נגד חוק השבות; נגד כל החוקים והתקנות המאפשרים פעילותם של מוסדות כמו הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל.

החזית תעודד, תיזום ותשתתף במאבקים דמוקרטיים כמו המאבק נגד יהוד הגליל והפקעת האדמות הערביות. היא תשתתף במאבקים להגנת חופש המאבק של הפועלים, למען זכויות הנשים, למען הפרדת הדת מהמדינה.

החזית תתייצב לצד כל המקופחים, המדוכאים והמנוצלים. היא תחרות על דגלה מאבק נגד כל צורות האפליה והדיכוי, יהיה מקורן לאומי, עדתי, מעמדי או אחר.

אין בכוונתנו לשרטט כאן מצע. אנו מעלים רק נקודות ונושאים הנראים לנו יסודיים ביותר. ברוח זאת ברור לנו, אם כן, שהחזית תצטרך להיאבק למען שינוי תוכנית הלימודים, כדי שתכובדנה התרבות הערבית וההיסטוריה של האומה הערבית וכדי שיושם חיץ בין התרבות היהודית וההיסטוריה היהודית לבין הציונות.

כן יהיה על החזית לפעול למען פיתוחו וקידומו של הכפר הערבי, להגנת הפועלים הערביים ולמען זכותם להתארגן. היא תיאבק למען ההכרה בערבים בישראל כבציבור לאומי שהוא חלק מן העם הערבי הפלסטיני, ולמען זכותו של ציבור זה לבחור לו מוסדות ונציגות בקנה מידה ארצי. היא תיאבק למען ההכרה בזכות כל הפליטים לחזור למולדתם.

אנו גורסים כי מאבק למען כיבוד זכויותיו הלאומיות והאנושיות של העם הפלסטיני חייב לכלול מאבק למען הכרה באש"ף כמייצג עם זה ולמען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי מותנית מכל השטחים הכבושים. כן מחייב מאבק זה התנגדות לכל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל.

אנו רואים בערביי ישראל חלק מן העם הערבי הפלסטיני. אנו מכירים בזכותם של הערבים בישראל להגדרה עצמית עד כדי היפרדות. אך אין זה אומר בהכרח כי יש להמליץ על היפרדות. אנו, כאירגון סוציאליסטי מהפכני הכולל בשורותיו יהודים וערבים, נוטים להמליץ בפני ההמונים על חיים משותפים של בני שני העמים ולא על היפרדות.

אין זה, כאמור, מצע שלם ומקיף. לדעתנו, גיבושו של מצע כזה חייב להתנהל במסגרת משותפת של כל מרכיבי החזית.

• האם חייבת החזית לאמץ פתרון מסוים אחד לשאלה הפלסטינית?

לדעתנו – לא.

אנו גורסים כי החזית צריכה לכלול את כל אלה המבססים את העתיד על שוויון מלא בין שני העמים, גם אם הם חלוקים ביניהם על הדרכים למימוש המטרה ולהשגתה. למשל: החזית יכולה לכלול תומכים בשתי מדינות, תומכים במדינה אחת, תומכים בפדרציה ישראלית-פלסטינית או תומכים באיחוד סוציאליסטי אזורי. כן יכולים להשתתף בחזית כאלה הרואים את הפתרון במיסגרת לאומית ודמוקרטית וכאלה הרואים את השגת הפתרון במיסגרת מהפכה חברתית, סוציאליסטית. והרי זהו ההיגיון המונח ביסוד שיתוף הפעולה בין כוחות לאומיים-דמוקרטיים לבין כוחות סוציאליסטיים-מהפכניים.

• איך, לדעתנו, צריך לבנות את החזית?

החזית צריכה להיות מבוססת על פרוגרמה; הפרוגרמה צריכה להוות מצע משותף כללי ומוסכם. עליה להיבנות מתוך מחשבה שהיא צריכה לכלול אנשים בעלי עמדות פוליטיות שונות והשקפות עולם שונות. פרוגרמה זו צריכה למצות ולבטא את המשותף בתחום המאבק הדמוקרטי האנטי ציוני בישראל.

החברות בחזית תהיה אישית. מוסדותיה ייבחרו בבחירות כלליות ארציות. היא תאורגן במיסגרת של תאים וסניפים מקומיים. היא תשקוד על התרת חופש ביטוי מלא, בכתב ובעל פה, לכל חבריה, בתוך החזית ומחוצה לה.

החזית תפעל באורח חוקי ותשאף לנצל את כל האפשרויות שמעניק לה החוק בישראל.

החזית תכיר בשוני ובגיוון הפוליטי שבין מרכיביה ותשקוד על חיי פנימיים ועל צורות פעילות שידחו כיתתיות חתרנית ופוליטיקה של "מתחת לשולחן".

מערכת מצפן