רק"ח מתייצבת לבחירות לכנסת ה-9 בלבוש חדש.
היא הוכיחה פתיחות מסוימת, הסכימה לוותר על חלק מסעיפי מצעה והצליחה להקים "חזית דמוקרטית לשלום ולשוויון" בשיתוף עם חלק מאירגון "הפנתרים השחורים", מספר ראשי מועצות מקומיות ערביות ואחרים.
לנוכח המשך הכיבוש, הדיכוי ושלילת זכויותיהם הלאומיות והאנושיות של בני העם הערבי-הפלסטיני נוצר צורך דחוף בגיבושן של מיסגרות רחבות למאבק פוליטי נגד המדיניות הישראלית. לדעתנו אין לקשור את גיבושן של מיסגרות-מאבק אלה אך ורק למערכת הבחירות, אם כי אין לנו התנגדות עקרונית להשתתפות בבחירות. אנו סבורים כי יש ללכד כוחות למאבק יותר מקיף ויותר רחב מאשר המאבק הפרלמנטארי לבדו, מאבק שיתבסס על התארגנויות פוליטיות בערים ובכפרים למשך כל ימות-השנה, ולא רק ערב בחירות.
מנוסח המודעה שפירסמה רק"ח בעיתון "הארץ" (18 בינואר) השתמע כי אין היא רואה עוד את הנוסח המקובל עליה – בדבר פתרון השאלה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-ערבי בצורת שתי מדינות – כתנאי בל-יעבור לשיתוף פעולה עם כוחות אחרים. ראינו בכך שינוי לטובה, אשר יאפשר לכלול את כל הכוחות, השואפים לשלום על בסיס שוויון מלא והכרה הדדית בזכויות הלאומיות והאנושיות של בני שני העמים החיים בארץ זו (העם הערבי-הפלסטיני והעם היהודי-הישראלי), בחזית אחת. לכן פנינו במכתב אל הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), ב-21 בפברואר, בו הצענו לפתוח במשא-ומתן על דבר האפשרויות לקידומו ולפיתוחו של מאבק משותף. באותו מכתב כתבנו, בין היתר, כי לדעתנו אין מיסגרת-מאבק מסוג זה חייבת לאמץ לעצמה פתרון מסוים אחד לשאלה הפלסטינית.
לא זכינו לקבל את תשובת הוועד המרכזי של רק"ח.
בעצם קיבלנו תשובה, בעקיפין, מעל דפי העיתונים היומיים. ב"הארץ" (11 במארס) פורסמה מודעה מטעם "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון", בה פורטו שישה עקרונות משותפים למרכיבי החזית.
העיקרון הראשון כלל פתרון מסוים אחד לשאלה הפלסטינית: "קווי ה-4 ביוני 1967 יהיו גבולות השלום המוכרים והבטוחים בין מדינת-ישראל והמדינות הערביות. יש להכיר בזכותו של העם הערבי הפלשתינאי להגדרת עצמית ולהקמת מדינה עצמאית בצד מדינת-ישראל הריבונית".
בכך נחסמה דרכנו (ודרכם של רבים אחרים) להצטרפות לחזית. פעמים אין-ספור, במשך עשר השנים האחרונות, חזרנו והתרענו כי תוכנית זו אין בה משום פתרון. וזאת משום שגם לאחר הקמת המדינה הפלסטינית בשטחים שמהם תיסוג ישראל, עדיין תישאר השאלה הפלסטינית עומדת במלוא חריפותה, ברורה ומוחשית יותר מכפי שנראתה לפני מלחמת יוני 1967:
- בעייתם של המוני הפלסטינים, במחנות הפליטים ומחוצה להם, אשר אינם משלימים עם הגירוש, הדיכוי והניכור, לא תיפתר באמצעות מדינת הגדה והרצועה;
- בעייתם של קרוב לחצי מיליון תושביה הפלסטינים של ישראל, החיים בה כאזרחים מדרגה שלישית, תישאר אף היא בלתי פתורה;
- ישראל תישאר גם לאחר הנסיגה מעין כלב-שמירה של האימפריאליזם, המוכן להתפרץ בכל רגע בו יקבל סימן נאות מאדוניו;
- הדינמיקה של ההתנחלות הציונית תיפגע אמנם, אך לא תיעצר – ישראל הציונית תמשיך לראות את יעודה העיקרי בקיבוץ יהודי העולם ב"ארץ-ישראל ההיסטורית", אפילו על חשבון האינטרסים של תושביה וכנגד מגמות ההתפתחות באזור.
לפיכך ראינו צורך להילחם באשליות אותן זורעים אנשי "השמאל הציוני" וגם רק"ח, כאילו הקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת-עזה תפתור אחת ולתמיד את השאלה הפלסטינית ואת הסכסוך הישראלי-ערבי.
על-ידי עמידה על פתרון מסוים אחד לשאלה הפלסטינית, כאחד מעקרונות החזית, מנעו מרכיבי החזית – ובראשם רק"ח – את הרחבתה ואת צירופם של כוחות נוספים לשורותיה. כוחות אלה, ש"החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" דחתה אותם, הם הכוחות הרואים את הפתרון לסכסוך בהקמת מדינה אחת בכל הארץ, או הרואים את הפתרון בהקמת פדרציה ישראלית-פלסטינית, או כוחות הרואים את הפתרון בצורה של הקמת איחוד סוציאליסטי כלל-אזורי (כמו אירגוננו, "מצפן").
לעומת זאת מאפשר הניסוח הנ"ל של החזית הצטרפות כוחות ובודדים העומדים מימין לרק"ח במפה הפוליטית. רק"ח מוכנה – ואף הצהירה על כך פעמים רבות – להיכנס לחזית עם כוחות ציוניים או דתיים. לשם כך מוכנה רק"ח לעשות כמה וכמה ויתורים. אך רק"ח אינה מוכנה, יחד עם זאת, לשיתוף-פעולה רציני עם כוחות אנטי-ציוניים.
"החזית הוקמה מתוך אחריות היסטורית לגורל עמינו, מתוך הכרת הצורך העליון בליכוד כל כוחות השלום, הדמוקרטיה והקידמה החברתית בישראל" – כך נכתב במודעה מטעם החזית. כיצד ניתן ללכד את כל הכוחות הללו אם עקרונות-היסוד של החזית סוגרים – במכוון – את הדלת בפני כוחות הנאבקים בעקביות נגד הכיבוש ולמען הסוציאליזם?
מנהיגי רק"ח חוששים
אין להכחיש כי בתוך החזית מהווה רק"ח את הכוח העיקרי. אין פלא – המפלגה הקומוניסטית היא עדיין הגוף המאורגן הגדול ביותר בשמאל הישראלי. אולם, רק"ח הצליחה במשך השנים לקומם נגדה רבים – ערבים ויהודים כאחד. תלותה בברית-המועצות, שהתבטאה בהצדקת המישטר הסובייטי בכל מעשה ממעשיו, הרחיקה מעל רק"ח סוציאליסטים ודמוקרטים רבים.
גם בפעילותה היומיומית הצליחה רק"ח לדחות אנשים רבים וטובים, שהיו מוכנים לפעול עמה במשותף במאבק נגד הכיבוש ולהגנת הזכויות הדמוקרטיות. מנהיגי רק"ח חוששים כי רוח המאבק הגואה בשנה האחרונה תחליש את השפעתם בקרב ההמונים הפלסטיניים בישראל; מנהיגי רק"ח רואים השפעה זו כאוצר פרטי שלהם, בו אין הם חפצים להתחלק עם אחרים. חוששים הם, למשל, מעצמאותם המתחזקת של הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות ומהפיכת ועדיהם לגופים עצמאיים, שלא יסכינו לקבל תמיד את מרות המפלגה הקומוניסטית. חוששים הם, למשל, מהתארגנות עצמאית בכפרים הערביים, כדוגמת הרשימות הלא-חמולתיות ("בני הכפר" באום אל-פחם, "א- נהדה" בטייבה, "חזית בני נחף" ועוד). בקצרה: חוששים הם ממצב חדש, שבו לא תהיה המפלגה הקומוניסטית הכוח היחיד בקרב ההמונים הפלסטיניים בישראל שאינו זנב מזנבות השלטון. לכן הם נוקטים כלפי הכוחות הללו במדיניות ברורה: "מי שאינו מוכן להיכנע לתנאים שלי – הוא אויבי". לכן הם מוכנים ללכת בחזית עם ראשי מועצות מקומיות ערביות, שהיו ידועים בקשריהם הטובים עם מפלגות השלטון הציוניות, אך לא עם פלסטינים שאינם מוכנים להיות לא זנב של השלטון ולא זנב של רק"ח.
מהפכה סוציאליסטית
דומה לכך ראייתה של רק"ח את הסוציאליזם. מנהיגי המפלגה ומנסחי עמדותיה ממעיטים אמנם לדבר ולכתוב על המהפכה הסוציאליסטית; אך במידה וזו עדיין מופיעה באוצר המילים שלהם ומצויה עדיין במילונם, הריהי מזוהה לגמרי עם מפלגתם ועם מנהיגותם. אין, לדעתם, סוציאליזם ללא שלטונה של המפלגה הקומוניסטית; שכן המפלגה שלהם היא, כידוע, אחת ויחידה – לפני המהפכה, בזמן המהפכה ולאחר המהפכה. היא נצחית.
אנו, בניגוד לעסקני רק"ח, סבורים כי המהפכה הסוציאליסטית לא נועדה להביא לשלטון את המפלגה, אלא את ההמונים המנוצלים. אנו סבורים כי תפקידו של האירגון המהפכני – או המפלגה המהפכנית – אינו לתפוס את השלטון בידיו הוא ולהחזיק בו, אלא לסייע ככל יכולתו לתפיסת השלטון והחזקתו בידי מועצות נבחרות על-ידי ההמונים. תפיסת השלטון בידי מועצות כאלה – הקרויות גם סובייטים – מהווה את סימן-ההיכר ואת הצעד המכריע של מהפכה סוציאליסטית.
אנו מאמינים כי אירגוננו מייצג קו סוציאליסטי מהפכני נכון. אך איננו מוציאים מכלל חשבון שישנם אירגונים אחרים, ומפלגות אחרות, המייצגים אף הם קו מהפכני ותוכנית מהפכנית. חילוקי-דיעות בינינו לבין מהפכנים אחרים אינם הופכים אותם – את האחרונים – לבוגדים ולסוכני האויב המעמדי. יותר מזה: חילוקי-דיעות בין מהפכנים אינם מוציאים מכלל אפשרות ברית-לוחמת נגד אויבי המהפכה, נגד המנצלים ונגד המדכאים. לא כך סבורים, לצערנו, מנהיגי המפלגה הקומוניסטית.
עסקנים מפלגתיים
"הגנת הזכויות והאינטרסים של העובדים" הוא עיקרון חשוב המופיע בין ששת סעיפי מצע החזית. מה יש לרק"ח, ולחזית שהיא עומדת בראשה, להציע להמוני הפועלים?
בתקופה של התגברות המאבק המעמדי, כאשר גדל והולך מספר הפועלים המבינים כי ההסתדרות איננה איגוד-מקצועי, המבינים כי ההסתדרות היא זרוע שלטונית המשרתת את האינטרסים של המעסיקים ובעלי ההון, אזי באה רק"ח ומעניקה את הגושפנקא הקומוניסטית שלה להיות ההסתדרות איגוד-מקצועי. כאשר פועלים מגלגלים ברעיון לנטוש את ההסתדרות ולהקים איגוד-מקצועי של ממש – משתדלת רק"ח, כמיטב יכולתה, להניאם מכך.
גם בתוך מיסגרת ההסתדרות מנהלים עסקני רק"ח מדיניות פשרנית. אין הם קוראים לשינוי מיבנה ההסתדרות. רק"ח מעוניינת בלחץ על הנהגת ההסתדרות, ובהגדלת כוחה שלה, כמפלגה, במוסדות ההסתדרות. אין זה מפריע לה שבמוסדות הנבחרים של ההסתדרות יושבים עסקני מפלגות ולא נציגים ישירים של הפועלים ממקומות-העבודה. רק"ח גם אינה משמיעה אף מילה על תפקידה ופעילותה של ההסתדרות כמכשיר בידי התנועה הציונית. כי מה שרק"ח רוצה הוא: גידול מספר המושבים המוקצים לעסקניה-היא, כאילו בכך ייפתרו בעיות הפועלים.
מעמד האשה
עיקרון אחר, משש הנקודות של החזית, מדבר על "הבטחת שוויון-זכויות האשה בכל התחומים". העובדה שהתייחסות למעמד האשה בחברה מופיעה במקום כה מכובד מהווה, אולי, סימן ראשון של שינוי חיובי ביחסה של הנהגת רק"ח לבעיית דיכוי האשה.
רק"ח מקיימת אירגון-בובה של נשים תחת חסותה, בשם "תנועת נשים דמוקרטיות". מנהיגי רק"ח מסכימים להתארגנות נפרדת של נשים כל עוד אין לה אופי עצמאי. משהתארגנה התנועה הפמיניסטית, שהיא "אירגון חזית" של נשים ממעמדות שונים ובעלות השקפות פוליטיות שונות, ראתה בה רק"ח גורם שלילי. בעיני הנהגת רק"ח יכולה התארגנות נשים להיות חיובית רק כשהיא נמצאת תחת השפעת המפלגה הקומוניסטית.
בקרב הציבור הפלסטיני בישראל, שם יש לרק"ח מידה גדולה של השפעה, נזהרת המפלגה הקומוניסטית שלא למתוח ביקורת בנושאים ה"עדינים" הקשורים לדת, למסורת ולמוסד החמולה. והלוא אלה הם המוסדות המבטיחים, בין השאר, את המשך דיכויה של האשה בתוך החברה הפלסטינית. הביטוי הבולט ביותר לעמדת המפלגה הוא מיעוט מספרן של חברות המפלגה, ומיעוט מספרן של הנשים במוסדות המפלגה.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) נוהגת לקיים, במודע אך בהסתר, "שיווי משקל" מסוים בין חברים ערבים ליהודים במוסדות העליונים של המפלגה. החוק הבלתי כתוב אומר שבמוסדות אלה יישמר תמיד רוב של חברים יהודים. הנימוק לכך הוא, כנראה, בכך שהמפלגה פועלת במדינה שבה יש רוב יהודי. בשנות ה-20, למשל, ביצעה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פ.ק.פ.), "ערביזאציה" של מוסדותיה, משום שאז היה רוב ערבי בארץ… בעצם החלוקה הזו בין קומוניסטים לבין עצמם יש טעם לפגם. (אגב, אם כבר בוחרים את המוסדות על-פי הרכב כלל האוכלוסיה, מדוע לא להבטיח לנשים את מחצית התפקידים, כמשקלן בציבור?) ואם המקומות הריאליים של רשימת החזית לכנסת מתמלאים על-פי מוצאם של המועמדים, הרי ברור לעין-כל כי אלה, יהיו הם יהודים או ערבים, הם גברים בלבד.
* * *
בינינו לבין המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) קיימים חילוקי-דיעות עמוקים על מהות הסוציאליזם, על הדרכים לקידום עניין המהפכה הסוציאליסטית, וגם על דרכי הפתרון לשאלה הלאומית.
יש לנו ביקורת קשה על אופי החזית שהקימה רק"ח ועל מצעה. חזית זו איננה עקבית בתביעותיה הדמוקרטיות, שכן תביעות דמוקרטיות עקביות הן גם בהכרח תביעות אנטי-ציוניות. חזית זו אף סגרה, כאמור, את הדלת בפני שותפים בכוח.
מול דרכה הבלתי-מהפכנית של המפלגה הקומוניסטית אנו מציעים את דרכנו אנו.
מול החזית שהקימה רק"ח אנו מציעים רעיון של חזית אחרת, שלא תכפה על מרכיביה להסכים לתוכנית המדינית של רק"ח וברית-המועצות.
למרות הכל – לא להימנע!
באחד מעקרונות-היסוד של אירגוננו כתוב: "כחלק מן המאבק למען מהפכה זאת (המהפכה הסוציאליסטית) מנהל 'מצפן' מאבק למען הפלת המישטר הציוני וביטול כל המוסדות, החוקים, התקנות והנוהגים שעליהם הוא מתבסס…" בהתאם לכך פירסמנו בגיליון מס' 80 של "מצפן" קריאה להקמת חזית, אשר במרכז מצעה יעמדו הסעיפים הנוגעים לביטול כל המוסדות, החוקים והתקנות שעליהם מתבסס המישטר הציוני, כמו ביטול תקנות ההגנה לשעת חרום; כמו מאבק נגד הפקעת אדמות הערבים; כמו ביטול חוק השבות; כמו ביטול המוסדות הציוניים – הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל.
עד כה לא קמה כל מיסגרת דמוקרטית כזו. ולא באשמתה של רק"ח בלבד. היסוסים וחוסר ביטחון בהצלחת ההתארגנות מונעים רבים מלתת ידם להקמת מיסגרת כזו כבר עתה. מיסגרת שהיתה יכולה, אולי, להגיש רשימה משלה לבחירות. אך בהיעדרה של חזית כזו ניצבת בפנינו השאלה –כיצד לנהוג בסיבוב הבחירות של 1977?
אנו יודעים כי לא מעטים, ערבים וגם יהודים, טוענים שאין להם עבור מי להצביע. הם מתנגדים לכיבוש; הם נאבקים ומוכנים להמשיך ולהיאבק למען כיבוד זכויותיהם הדמוקרטיות של כל אזרחי ישראל; הם מתנגדים למדיניות האנטי-פועלית של הממשלה. אך אופי החזית, שבמרכזה רק"ח, ומצע החזית דוחים אותם. והם מתכוננים להימנע מהצבעה.
נימוקיהם מובנים לנו, רגשותיהם מובנים לנו – אך איננו יכולים להצדיק אותם. השנים האחרונות הראו כי הולכת וגוברת הנטייה ימינה בקרב יהודי-ישראל. הולכת וגוברת הסכנה של הפעלת אמצעי דיכוי חמורים עוד יותר, של פגיעה חמורה עוד יותר בזכויות הדמוקרטיות: בחופש הביטוי, בחופש ההתארגנות, בחופש השביתה. מבין הרשימות המתייצבות לבחירות מהווה רשימת "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון", על אף כל מגרעותיה וחסרונותיה, מיסגרת לא-ציונית, בה שותפים ערבים ויהודים, אשר נציגיה ירימו קולם בכנסת להגנת החרויות הדמוקרטיות. בכך בלבד לא תיעצר, כמובן, תנופת הימין. אך זו הרשימה היחידה שהצבעה עבורה הינה לפחות הבעת מחאה – גם נגד הימין וגם נגד מדיניות הממשלה.
מרבית המחשבה חייבת להיות מופנית לאשר צפוי לאחר הבחירות. אל לנו להיגרר אחרי האשליות המופצות על-ידי המתמודדים במירוץ לכנסת: אם יהיו לרשימת החזית 6 חברי כנסת או 7 – לא יהיה בכך שום שינוי מהותי.
נצביע בעד "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" בבחירות לכנסת ה-9, אך נמשיך להקדיש את עיקר מאמצינו להקמת מיסגרות-מאבק פוליטיות, שינהלו את המאבק היומיומי, הממושך, לא רק בתקופת ערב-בחירות אלא כל ימות-השנה –
- נגד הכיבוש!
- נגד הדיכוי הלאומי!
- נגד האפליה הגזענית!
- למען ההכרה בזכויות הלאומיות והאנושיות של בני העם הערבי הפלסטיני באשר הם!
במאבק כזה יכולים להשתתף כל אלה, הסבורים כי כדי להשיג שלום של ממש – כלומר, כדי לפתור באופן יסודי את הסכסוך הישראלי-ערבי – יש להיאבק לדה-ציוניזאציה של ישראל ולהשתית את יחסי שני העמים – העם הערבי-הפלסטיני והעם היהודי-הישראלי – על בסיס של שוויון מלא.
מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")20 במארס 1977
