מול מציאות כלכלית אכזרית של ירידת רמת-החיים והשכר הריאלי, מול אינפלציה דוהרת ואבטלה מאיימת – יש להעמיד את תוכנית המאבק הבאה:
- העמדת ביטוח אבטלה על רמה של 70% מן השכר האחרון, אך לא פחות מ-60% של השכר הממוצע במשק.
- קביעת שכר מינימום חוקי של 2,000 ל"י לחודש, או 80 ל"י ליום, בצמוד למדד.
- ביטול עיקור 30% מתוספת-היוקר והחזרתה למתכונת תלת-חודשית של 100%.
- הפניית 50% מתמריצי היצוא לעובדים במפעלים המייצרים ליצוא.
- קביעת תוכנית להעמדת רמת-השכר והתנאים הסוציאליים בארץ על רמת הממוצע הקיים בשוק האירופי המשותף, אליו מסתפחת ישראל, ועמו היא מקיימת את עיקר סחר-החליפין שלה. יעובד לוח זמנים לסגירת הפער עם רמת-השכר הממוצעת באירופה, כאשר פועלי התעשייה הם הראשונים לקידום.
- ייחקק חוק, אשר ישלב את קרנות הפנסיה הקיימות בחוק הביטוח הלאומי. כל העובדים השכירים במדינה ייכללו בשיטת פנסיה אחידה, אשר תקנה להם זכות לצאת לגימלאות אחרי 25 שנות עבודה, על בסיס הניכויים הקיימים לביטוח הלאומי + ההפרשה הקיימת לקרנות הפנסיה בגובה 18.3% מן השכר (5% מהעובדים + 13.3% מצד המעבידים). גובה הגימלה יהיה 70% מהשכר הממוצע של העובד בשנה האחרונה לפני פרישתו לגימלאות. עובד שיחליט לפרוש לפני תום צבירה של 25 שנות עבודה יהיה זכאי לקבל גימלה מופחתת בהתאם לשנות הצבירה שלו, או לחלופין, לקבל לידיו את כל הסכומים שהצטברו מן ההפרשות של ה-18.3% הנ"ל, לרבות הפרשי הצמדה וריבית.
- שבוע העבודה הרגיל יועמד על 40 שעות בחמישה ימי עבודה.
- מפעלים שבעליהם ירצו לסגרם, וציבור העובדים בהם יהיה מוכן לקחת על עצמו את ניהולם – תועבר חזקת הניהול בהם, לתקופה קצובה, על ידי בית המשפט, לידי ועד נאמנים שנבחר על ידי העובדים, באסיפה כללית מיוחדת שכונסה לשם כן. חקיקה מתאימה בעניין הנ"ל תיעשה על ידי הכנסת.
הסעיפים הנ"ל אמורים להגן על רמת-החיים וזכויות העובדים מפני השתוללות הבורגנות והממשלה. אלו סעיפים הניתנים להשגה, אם ינוהל עליהם מאבק עקבי ומלוכד של איגודים מקצועיים ארציים המייצגים את העובדים.
איגודים כאלה לא יקומו, במסגרת ההסתדרות או מחוצה לה, אם ועדי העובדים לא יפתחו בפעולה למען הקמתם. ערב הבחירות לוועידת ההסתדרות – זו שעה נאותה לפתוח בפעולה כזו.
