האם יש משמעות אובייקטיבית לקיום חברת האדם? האם קיימת תכלית "עליונה" לאדם היחיד או לחברה האנושית? דומה כי מרגע שהיה בעל-החיים המסוים לאדם, לפני כך וכך עשרות או מאות אלפי שנים, שאל את עצמו שאלות אלה, וניסה לחפש להן תשובות. עצם ההתעסקות בבעיה הנ"ל הוא אחד מסימני ההיכר של היות האדם אדם. אין בעלי-חיים אחרים שואלים עצמם, כידוע, שאלות כאלה, וממילא אינם מוצאים להן תשובות. קיומיותם של בעלי-חיים, זולת האדם, עומדת בגפה ללא כל משמעות או תכלית.

‏תולדות האמונות והפילוסופיות מלמדות על ניסיונות רבים להעניק לאדם היחיד ולחברת האדם משמעות או תכלית, לבד מן הקיומיות הפיסית-ביולוגית. האדם נתלה, בדרך כלל, בכוחות שמחוצה לו, שמעליו ושמעל לטבע, כוחות עליונים האמורים לנתבו אל התכלית הנכספת. מערכות חקיקה, ספרי קודש, דפוסי מוסר – כל אלה הולבשו ומולבשים על בני האדם, בשם האלוהות. תורות דת ומוסר מנסות להכתיב לאדם את דרכו ודפוסי התנהגותו, בשם סמכות אלוהית עליונה. סמכות שאיננה ניתנת לערעור; סמכות בלתי נתפשת על-ידי חושי האדם, הדורשת אמונה וכפיפות מוחלטות.

‏מה אמורה להיות תשובת האתאיסט לאתגר שמציבות תורות הדת השונות? – אין הכוונה למי שנוקט עמדות מתוך היענות לאופנה, נוחיות אישית וכד'. הכוונה לתשובה אתאיסטית עקבית, אחראית, בעלת מודעות עמוקה למציאות חברת האדם ולמורכבותה, ולמבוכה הנוראה בה שרויים בני אדם בעידן שלנו.

נראה לי שהתשובה היא פשוטה: אין כל משמעות לקיום האדם, כשהוא לעצמו, כשם שאין כל משמעות לקיום היצורים החיים האחרים. האדם יוצר במו רוחו את משמעות חייו. לא זו בלבד שהתכליות והמשמעויות של קיום האדם הן פרי ניסוחי מחשבת האדם, אלא גם ייחוס קביעתן לכוחות עליונים, אלוהויות למיניהן, גם הוא פרי המצאת האדם ומחשבתו. לשון אחר: לא האלוהים יצר את האדם בצלמו, אלא להיפך, האדם יצר את האלוהים בצלמו.

‏היות האדם יצור תבוני מקשה עליו מאוד לפלס לעצמו דרך מודעת מתוך הישענות על תבונתו, שיקול דעתו ומוסריותו. השענת הציוויים המוסריים-אתיים על כוח עליון היא, אם כן, צורך של "השתחררות" מכבלי עצמו. ברם, מסתבר כי "השתחררות" זו כובלת יותר משהיא משחררת. אין קבלת מרות אלוהית ללא כפיפות והשתעבדות לדוֹגמה דתית.

‏הקביעה כי מחשבת האדם היא המעניקה משמעות לפעליו ולמחדליו איננה סותרת את הקביעה, כי מחשבת האדם והשקפותיו הן, בין השאר, פועל-יוצא מיחסים בין האדם לסובב אותו וממערכת היחסים שבתוך חברת האדם. רוח האדם אינה פועלת בחלל הריק. היא בונה את מבנה-העל שלה על בסיס חברת-אדם קונקרטית, מבחינה היסטורית ומבחינה כלכלית-חברתית. לא יימצא מי שיכפור בכך שהטכנולוגיה, המדע, התעשייה, החקלאות, המלאכה, הרפואה וכד' עשו צעדים גדולים מאוד קדימה במרוצת ההיסטוריה האנושית. ברם, לגבי עניין המוסר האנושי, היחס לעניין החופש, זכויות האדם, דיכוי חלשים בידי חזקים, ניצול עניים על-ידי עשירים – לגבי מכלול זה עדים אנו לספקנות רבה מאוד אם אמנם עשתה החברה האנושית צעדים ממשיים קדימה מאז ימי קדם.

‏רבים נוטים לחשוב כי "טבע האדם" הוא נתון קבוע ובלתי ניתן לשינוי, מסיבות פסיכו-ביולוגיות. מכאן המסקנה, כי תופעות הדיכוי, הניצול, האפליה, הנובעות מ"טבע האדם" הנ''ל, הן תופעות של קבע בחברת האדם. ניתן לעדן אותן או להגביל את מידת שרירותן, אך לא ניתן לבטלן. אסכולה זו תטען כי מאבק למען חברה שוויונית, לביטול כל ניצול, דיכוי או אפליה – הוא מאבק שווא, הוא אוטופיה משלה, שאינה עולה בקנה אחד עם "טבע האדם'' ו"טבע" החברה שיצר.

‏מכאן נובעות מסקנות מרחיקות לכת לגבי המוסר האנושי ומערכת הנאמנויות שהאדם נתבע לקיים. אסכולה זו תשלול, כמובן, מהפכה סוציאליסטית. ואם היא (האסכולה הזו) תהיה "מתקדמת", היא תנהל מאבק – במסגרת הסדר והמישטר הקיימים – לתיקונים, לרפורמות, לעידון החברה הדכאנית, לגזיזת הציפורניים המרגיזות של הדיכוי והניצול, לפיתוח מערכות ממלכתיות שתסייענה למנוצלים ולמדוכאים להחזיק ברמת מינימום של קיום סביר ותרחיקם מייאוש ומהתארגנות העשויה לזעזע את הסדר השריר והקיים. כאשר מתגלע סכסוך בינלאומי, שמדינתם או עמם מעורבים בו, יעדיפו תמיד בעלי האסכולה הנ"ל את התמיכה במימסד הדכאני של עמם ומדינתם. אם הדיכוי והניצול הם בלתי ניתנים לביטול, מה יותר הגיוני ועקבי מלהגן תמיד על המימסד הדכאני הלאומי שלי? וכי מה אעשה, האם אעדיף את המימסד הדכאני של האויב? הנה כי כן, התפישה השמרנית בעניין "טבע האדם", תהיה תמימה ומוסכמת ככל שתהיה, מנחה את המחזיקים בה למדרון שאחריתו תהום.

‏האמת ניתנת להיאמר כי המונח "טבע האדם" רחוק מלהיות מושג ברור או מדעי. פירושים למונח זה משתנים חדשים לבקרים, כפי שמשתנים כל שאר הדברים. כשם שהטכנולוגיה ויחסי בני אדם בתהליך הייצור והשיווק נמצאים בתהליך שינוי בלתי פוסק, כך גם מחשבת האדם על עצמו, על החברה, על המדע והתעשייה, ועל מה לא?

‏אנשי מדע יאשרו כי גוף האדם נמצא בתהליך השתנות בלתי פוסק (אם גם איטי מאוד במונחי זמן של תוחלת חיי אדם) . ואילו המערכת הנפשית-רוחנית, האם היא קבועה? סטאטית? קפואה? – שאם לא כן, מה פירוש הטיעון "זה טבע האדם ואין לשנותו''? שמא מקור האסכולה הנ"ל אינו מעקב אחרי "טבע האדם", אלא חיפוש אחר טיעון "אינטליגנטי", "מתקבל על הדעת", לתמיכה בסדר הדברים הקיים?

‏כי זאת לדעת – קברניטי הסדר הקיים וסניגוריו אינם יכולים יותר לטעון, כי סדר זה עולה בקנה אחד עם מה שמקובל לכנות: צדק, מוסר, אתיקה אוניברסאליים. כדי לסנגר על הסדר הקיים נאלצים הם להודות כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם הצדק, המוסר והאתיקה האוניברסאליים. אבל, יוסיפו הם, זה הטוב ביותר האפשרי, זה גבול יכולת "טבע האדם". ולמטרה זו לא יתקשו זרזירים להיעזר בעורבים, וזאבים ימצאו סיוע בשועלים.

מאמר זה בא לטעון כי האדם – כיצור תבוני בעל כישורים – אינו רע מיסודו ואינו ‏טוב מיסודו. יש בו את הפוטנציאל התבוני שיכול להיות מופעל גם כך וגם כך. הסביבה שבה הוא גדל ומתפתח, היא הקובעת מה יעשה האדם בכישוריו. כשם שהוא מתפקד כחיה-מתחרה, יומם וליל, בחברה הישגית – כך הוא יכול ומסוגל לתפקד בחברה שוויונית-קולקטיביסטית, כשהוא הרבה יותר מאושר, חופשי ומשוחרר. העובדה שחברה אידיאלית כזו עדיין לא קיימת בעולם איננה ההוכחה כי לא תקום. וזה בדיוק העניין – היא לא תקום מבלי שאנשים מאורגנים ירצו בהקמתה ויפעלו לשם כך.