מאמר זה הופיע בגיליון ספטמבר [1969] של הירחון השמאלי האמריקאי החדש "לוייתן". הקבוצה שחיברה באופן קולקטיבי את המאמר, הקבוצה לחקר אפריקה (אפריקה ריסרץ' גרופ), נוסדה בכדי לחקור את החדירה האימפריאליסטית של ארצות הברית לאפריקה. במהלך המחקר נתקלה הקבוצה בתפקיד המיוחד שממלאת ישראל באפריקה; לנושא זה מוקדש המאמר הנוכחי. [המאמר תורגם לעברית ב-1969, אך נפסל אז לפרסום ב"מצפן" על ידי הצנזורה הצבאית].

*     *     *

זה למעלה מעשר שנים ממלאת ישראל באפריקה תפקיד סמוי באופן יחסי מן העין אבל חשוב מבחינה סטראטגית – כמשרתת "אימפריית העולם החופשי" המאורגנת על ידי ארצות הברית. ממש כפי שסוכנות הביון המרכזית זקוקה לאירגונים ליברליים וסוציאל-דמוקרטיים, כסוכני פעילויותיה הקונטר-מהפכניות, כך השתדלו גם מחלקות מסוימות של ממשלת ארצות הברית לפתח טכניקה של "ארץ שלישית" לעשיית מלאכת האימפריאליזם. מדינת ישראל – שאומנם יש לה גם יעדים עצמאיים משלה בעולם השלישי – התירה לעצמה להפוך בחפץ-לב לשותפת לדבר עבירה של הניאו-קולוניאליזם והקונטר-מהפכה באפריקה. בעזרתן הכלכלית של ארצות הברית, בריטניה, צרפת וגרמניה המערבית, ביצעה ישראל שורה סלקטיבית וסטרטגית-לעילא של תוכניות "סיוע" בחמש-עשרה ארצות באפריקה התת-סהארית.

‏תוכניות אלה הביאו לא רק לביצור יעדיה המדיניים והכלכליים ארוכי-הטווח של ישראל עצמה, אלא גם לקידום מש‏ימתו של האימפריאליזם האמריקאי: לקשור את אפריקה שלאחר-העצמאות אל המערב ולערער את התנועות המהפכניות המאיימות על ההגמוניה המערבית.

‏מבחינה סטאטיסטית, מועט מאוד ערכה הכולל של עזרת ישראל לאפריקה: הסיוע הטכני הישראלי מהווה רק כחצי-האלפית (0.05%) מכלל הסיוע החיצוני שקיבלו ארצות אפריקה התת-סהארית. עם זאת, הרי אופי התוכניות הללו והשפעתן הסטרטגית ראויים לתשומת-לב.

אינפורמציה מפורטת על התוכניות הישראליות מצויה רק בדוחות כמעט בלתי-ידועים, אך חושפניים ביותר, שהוכנו על ידי "מומחי" הממשלה [האמריקאית]. הסקירה והניתוח השלמים ביותר הוכנו על ידי איש צוות סוכנות ארצות הברית לפיתוח בינלאומי (אייג'נסי פ'ור אינטרנשיונל דיוולופמנט, ובראשי תיבות: AID). מחקר שני שלא פורסם, נעשה בידי חוקר של מחלקת ההגנה. מבין המחקרים שפורסמו, החשוב ביותר הוא "ישראל והאומות המתפתחות: גישות חדשות לשיתוף פעולה" מאת ליאופולד לאופר, פקיד מחלקת המדינה (סטייט דפארטמנט), שהיה בשעתו יועץ מדיני ל"קול אמריקה"; מחקר זה פורסם על ידי קרן המאה העשרים (טוונטיית' סנצ'רי פ'אנד).

חומר העדויות מראה כי –

  1. ‏ממשלת ארצות הברית השתתפה בעיצוב הסגנון והתוכן של תוכניות הסיוע הישראליות באפריקה;
  2. ארצות הברית ובעלות-בריתה השתתפו במימון תוכניות אלה, באמצעות הטכניקה החשאית-למחצה של "ארץ שלישית";
  3. ה''סיוע" הישראלי התרכז בשטחים בעלי חשיבות סטראטגית, ובייחוד בהכשרה צבאית המצריכה התמחות שניתן ליישמה באופן ישיר למשימות דיכוי התקוממות (קונטר-אינסרג'נסי).

החדירה הישראלית לאפריקה החלה ב-1957, כשדחפו אותה האינטרסים הלאומיים שלה לבקש לה בעלי ברית בעולם השלישי. פרשת הסואץ של שנת 1956 גרמה לזיהוי הדוק מדי של ישראל עם האינטרסים של בריטניה הגדולה וצרפת; היא חיזקה את מאמצי הערבים להכתים את ישראל כ"מכשיר האימפריאליזם", ובנותנה לערבים את האפשרות להסתמך על הוכחה זאת, שנראתה בעליל, גרמה לישראל אי-נוחות מדינית. יתר על כן, כוחן ההולך וגדל של האומות המוסלמיות, ועלייתה של תנועת הסולידאריות האפרו-אסייתית שנולדה בכינוס באנדונג ב-1955, העמידו את ישראל בסכנת בידוד מדיני וכלכלי. על כך הגיבה יש‏ראל במאמצים לשפר את דמותה בקרב אומות העולם השלישי והציעה להן עזרה בקידום התפתחותן ה"לאומנית" ובמקרים אחדים אף ה"סוציאליסטית". אולם מרגע היוולדן שירתו תוכניות אלה את האינטרסים של הניאו-קולוניאליזם, גם כאשר העמידו פנים שאינן כפופות אלא לשאיפות האפריקאיות והתעטפו בטלית אידיאליסטית שכולה תכלת.

הטכניקה של ארץ שלישית

‏בערך באותה שעה שהחלה ישראל את חדירתה לאפריקה, החליט הצוות ההולך וגדל של אסטראטגים אמריקאיים לענייני אפריקה כי יהיה משום תועלת בנוכחות ישראלית באפריקה. ארנולד ריבקין המנוח, הכלכלן שהיה ראש התוכנית לחקר אפריקה (אפריקה ריסרץ' פרוג'קט) ב"מרכז למחקרים בינלאומיים" שאורגן על ידי סוכנות הביון המרכזית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, ולאחר-מכן עבר לתפקיד-מפתח בבנק העולמי, היה אחד האמריקנים הראשונים שגילו ברבים את ההנחות שעליהן התבססה החלטת ארצות הברית לנצל את סמיכות האינטרסים של ארצות הברית וישראל בחזית האפריקאית.

‏במאמר שנתפרסם בשנת 1959 ברבעון פ'וריין אפ'יירס [עניינים בינלאומיים – ביטאון בלתי-רשמי של ממשלת ארצות הברית] כתב ריבקין כי הצורה המתונה של התפתחות סוציאליסטית הקיימת בישראל עשויה לשמש מופת חשוב לאומות המתפתחות המתמרדות נגד המערב. "ייתכן מאוד", כתב הוא, "כי המודל הישראלי יהיה מעין 'כוח שלישי' כלכלי – אלטרנטיבה השונה מן הדגם המערבי, אולם בוודאי מתאימה הרבה יותר מאשר כל מודל קומוניסטי לאינטרסים של העולם החופשי".

לאחר מכן תיאר בספר "אפריקה והמערב" (הוצ' פראגר, 1961) כיצד תוכל ארצות הברית לתמוך בחדירה הישראלית: "את תפקידה של ישראל ככוח שלישי אפשר להגביר על ידי שימוש עתיר-דמיון בטכניקת הארץ השלישית. מדינה בעולם החופשי הרוצה להרחיב את זרם הסיוע שלה לאפריקה, תוכל להשתמש בישראל כבצינור להעברת חלק מן הזרם הזה; כי לישראל יש קוואליפיקציות מיוחדות, והוכח כי היא מקובלת על אומות אפריקאיות רבות".

הצעותיו של ריבקין התקבלו על דעת המועצות המתכננות את מדיניות הסטייט דפארטמנט וסוכנות הביון המרכזית. מזה שנים היו מנהלי המדיניות האמריקאית מזרימים בחשאי כספים אל סוכנים מן "הכוח השלישי", במסגרת מסע-הצלב העולמי נגד הקומוניזם והמהפכה. כפי שנתגלה בינתיים, היו מיליוני דולרים של סוכנות הביון המרכזית משמשים באירופה לעידודם ולחיזוקם של הסתדרויות עובדים סוציאל-דמוקרטיות, אירגוני סטודנטים, איגודים של בעלי מקצועות חופשיים, וגופים פוליטיים שהיו סוציאליסטיים-מתונים אבל בעלי קו אנטי-קומוניסטי תקיף. אשר לעולם השלישי – רק אנשי הקו הנוקשה הימניים, שהתרכזו סביב ג'והן פוסטר דאלס בסטייט דפארטמנט, חששו כי טכניקה דומה תסכן בהכרח את האינטרסים של ארצות הברית. האסטראטגים היותר חריפים הבינו, כי גם במסגרת של תוכניות המותאמות בצורתן החיצונית ל"נייטראליות" ול"אי-הזדהות" אפשר להגיע לתלות במערב וכפיפות לפיקוחו.

‏כפי שציין ריבקין במאמרו בפ'וריין א‏פ'יירס, "ראתה אפריקה בישראל מקור-עזרה נייטראלי יחסית, ללא אותם קשרים אידיאולוגיים העלולים ללוות את המערב או את הגוש הקומוניסטי"; לפיכך אפשר היה לבנות "סטראטגיה שתנצל את האשליות הללו ותגביר את כוח העולם החופשי".

משנת 1951 עד שנת 1962 קיבלה ישראל מארצות הברית עזרה וסיוע בסך 15 מיליון דולר [דולר אחד ב-1965 שווה 7.4 דולרים ב-2013]. מ-1950 ועד 1966 הוציאו האו"ם וסוכנויותיו המיוחדות (שבמקרים רבים הוקמו על ידי ארצות הברית ונתונות לפיקוחה) 5 מיליון דולר עבור ישראל, כשכר מומחים ומענקי השתלמות. תוכניות סיוע אלה יצרו רשת שבאמצעותה יובא לישראל ידע מארצות הברית, רק כדי שאחרי-כן ייצאו אותו אזרחים ישראליים. כמובן, ישראל לא אימצה לעצמה את השיטות האמריקאיות בסיטונות, אלא סיגלה אותן ונתנה להן אופי מיוחד המבוסס על הניסיון הישראלי. אף על פי כן היתה ארצות הברית שבעת-רצון מן הצורה שבה ביצעו תוכניות אלה את טכניקת "הארץ השלישית" שהומצאה על ידי ארצות הברית. על כוונותיה של ארצות הברית יעידו דברי הנרי צ'אלפ'אנט, שהיה בשעתו ראש משלחת הסיוע האמריקאי בישראל: "הישראלים שנשלחו להשתלם בחו''ל נבחרו בתשומת-לב מתוך כוונה שישובו לישראל ויפיצו את הידע והמומחיות שלהם לאחרים. 'תופעת הכפלה' זאת מהווה יסוד עיקרי של כל תוכנית הסיוע טכני. על איכותו הגבוהה של הישראלי המאומן מעידה גם העובדה כי עתה, מזה כמה שנים, מעבירה ישראל את הידע והמומחיות שרכשה אל עמים פחות בני-מזל, באמצעות תוכנית סיוע טכני משלה" (ראה ל. לאופר, "ישראל והאומות המתפתחות: גישות חדשות לשיתוף-פעולה", הוצ' קרן המאה ה-20, 1968).

‏לתוכניות הסיוע הישראליות באפריקה יש צורות יסודיות אחדות:

  1. מומחים ישראליים מאומנים היטב מועמדים לרשותן של מדינות אפריקאיות, במקרים רבים בעמדות בעלות חשיבות סטראטגית;
  2. אנשי סגל מסוגים שונים – ובכללם סטודנטים, פקידי ממשלה, מנהיגי איגודים מקצועיים וקאדרים צבאיים – מקבלים הכשרה מיוחדת בישראל עצמה;
  3. אנשי-עסק ישראליים וממשלתם הקימו מפעלים כלכליים בשיתוף עם ממשלות וחברות פרטיות אפריקאיות.

‏רוב העזרה המיוחדת השייכת לסוג הראשון היא בעלת אופי צבאי וצבאי-למחצה. תוכניות סיוע בלתי צבאיות נוקטות בגישה של "הכשרה מקבילה" – כלומר, בזמן שהמומחים הישראליים משרתים בחו"ל, באים אפריקאים לישראל לקבל אימון מיוחד. סוג זה כולל תוכניות מכל המינים: מגידול עופות בגיניאה עד מפעל-פיס ממלכתי בדאהומיי; מאירגון תנועת נוער בגאבון עד רפואת-ילדים בוולטה העילית.

תוכניותיה החקלאיות של ישראל מאורגנות באורח צבאי ומבוצעות או במישרין על ידי הצבא או על די סוכנויות הקשורות בו. לפני שהתמנה שר ביטחון, גילה רב-אלוף משה דיין התעניינות פעילה בעיצוב תוכניותיה החקלאיות של ישראל באפריקה. בזאת משתקפת המיליטאריזציה של החקלאות בישראל גופה. מכיוון שהקיבוץ ושאר המשקים הקולקטיביים הישראליים קשורים קשר הדוק למאמץ הביטחוני הלאומי, אורגנה התוכנית החקלאית באופן צבאי למחצה. את הדגם האירגוני הפוליטי-לעילא הזה מייצאת ישראל לאפריקה.

בניין המולדת

‏המאמצים הישראליים מכוונים לעזור לארצות הניאו-קולוניאליות לגייס את אוכלוסיותיהן למען ה"פיתוח". בשטח גיוס הנוער, פיתחה ישראל את הגדנ''ע (גדודי נוער) ואת הנח''ל (נוער חלוצי לוחם), אשר שימשו דגם לתוכניות דומות בארצות אפריקה. הנח"ל מיועד לצעירים ולצעירות בגיל השירות הצבאי, והוא כולל אימון צבאי סדיר ואחריו התיישבות חקלאית במקומות קשים או מסוכנים. עד שנת 1966 אירגנו מומחים ישראליים תוכניות ''בניין המולדת" מסוג זה בשלוש-עשרה ארצות באפריקה: קאמרון, הרפובליקה המרכז-אפריקאית, צ'אד, דאהומיי, חוף השנהב, ליבריה, מאלאווי, ניג'ר, סנגל, טנזניה, טוגו, אוגנדה, וזמביה. יועצים ישראליים אחרים ניהלו פעילות דומה בבוליביה, באקוואדור, בקוסטה-ריקה ובסינגפור.

‏בארצות הללו, שכולן בעלות כלכלה חקלאית בעיקרה, משתדלים המומחים ה‏ישראליים לעיתים קרובות להנהיג את צורת  המושב הישראלי הפסוודו-סוציאליסטי כאלטרנטיבה לצורות אירגוניות קולקטיביות רדיקאליות יותר. לדברי פטר וורסלי, "לאיכרים האפריקאיים העצמאיים המעבדים את חלקותיהם במסגרת התרבות הקהילתית המסורתית, נראה המושב הישראלי דגם רלוונטי יותר מצורות האירגון הקולקטיביסטיות המחמירות יותר, כמו הקולחוז הסובייטי או המשק הממלכתי הקובני".

‏תוכניות ההכשרה שנוהלו בישראל שימשו להרבות את תהילתה הפוליטית ביבשת השחורה, ויחד עם זאת גם למלא תפקיד של אימון והדרכה אידיאולוגית למען האימפריאליזם. רוב התוכניות הללו נמשכות זמן קצר והן מרוכזות ביותר. למעלה מתשעת-אלפי חניכים מן העולם השלישי נחשפו לסמינרים, כינוסים וקורסים ישראליים, אך רק כמה מאות סטודנטים בילו בישראל יותר משנה. רוב הקורסים הללו נועדו לסגל מן הרמה הבינונית, והם מתרכזים, לדברי ל. לאופר, ב"מסירת גישות ורעיונות חדשים". הוא מוסר כי "הישראלים למדו כי חניכים המובאים לישראל לתקופות קצרות של חשיפה מרוכזת ביותר ומבוקרת, מוציאים איתם בשובם הביתה רושם חיובי יותר מאלה הנשארים תקופה ממושכת יותר... ומכיוון שחשיפתם למציאות הישראלית היא סלקטיבית, נפגשים החניכים בצדדים היותר מושכי-לב של החיים והחברה בישראל".

‏האימון המרוכז בישראל ניתן ברמות שונות. משרדי הממשלה מקיימים קורסים, וכך עושים גם גופים חוץ-ממשלתיים כמו ההסתדרות. ההסתדרות – שהיא כביכול איגוד מקצועי סוציאליסטי – מקיימת מכון אפרו-אסייתי משלה לענייני עבודה וקואופרציה, אשר בראשו עומד אליהו אילת, שגרירה הראשון של ישראל בארצות הברית. מכון זה מוציא משלושים עד חמישים "מנהיגים מאומנים" כל שלושה או ארבעה חודשים. יש משמעות לעובדה כי המכון נפתח בעזרת מענק של 60,000 דולר מאת האפ"ל-סי"ו [אירגון הענק הביורוקרטי והריאקציוני של האיגודים המקצועיים בארצות הברית – הערת המתרגם] ומאת האירגונים הקשורים איתו בזירה הלאומית והבינלאומית, כמו קונגרס הטרייד-יוניונים בבריטניה.

בינתיים גילו עיתונאים ידועים בארצות הברית כי התוכניות הבינלאומיות של האפ"ל-סי"ו משולבות למעשה בסטראטגיה של סוכנות הביון המרכזית בשטח האיגודים המקצועיים. האיגודים המקצועיים האפריקאיים מהווים מכשירים פוליטיים-לעילא, וההדרכה המתבצעת בישראל מכוונת לבטל את אופיים הפוליטי ולהסיח אותם מהכיוון המבוסס על האינטרס המעמדי של הפועלים אל הכיוון הקואופרטיבי. לדבריו של ארנולד זק, ה"מומחה" לענייני עובדים שקיבלת את הכשרתו בהרווארד, "מושם הדגש על שית‏וף-פעולה עם חלקי החברה האחרים; זמן מועט יחסית מוקדש לעניין בניית האיגוד המקצועי כמרכז כוח במדינה".

‏מכון ישראלי אחר, המנוהל באופן מקצועי, הוא המרכז ללימודי העבודה והקואופרציה בתל אביב, הנועד לאנשי האיגוד המקצועי מאמריקה הלטינית; הוא נתמך על ידי משרד-החוץ וההסתדרות. לאופר מציין כי "לעיתים מקיים המרכז סמינרים שלושה שבועות לטרייד-יוניוניסטים דרום-אמריקאיים, בחסות המכון האמריקאי לפיתוח עבודה חופשית (איפל"ד)".

והנה, למרות שהאיפל"ד מבוסס כביכול על שותפות בין תנועת הפועלים, בעלי-העסקים והממשלה, הרי מקבל הוא כ-95 אחוזים מתקציבו השנתי, המסתכם בשישה מיליון דולר, מאת האוצר האמריקאי. האיפל"ד נוסד לכאורה על ידי סוכנות ארצות הברית לפיתוח בינלאומי (אי"ד) ולמעשה אך בחשאי על ידי סוכנות הביון המרכזית; והוא מילא תפקיד ישיר, חשוב ומפורסם בהפלת ממשלתו של צ'די ג'אגאן בגויאנה הבריטית (ראה ספרו של ריצ'ארד ג'. בארנט, "אינטרבנציה ומהפכה", עמ' 240-1).

‏בתחום הכלכלי ייתכן כי יש לישראל מניעים בלתי-תלויים לחלוטין לפיתוח קשרים עם אפריקה, וייתכן גם כי בטווח הארוך יהוו יחסי המסחר שלה, המתרחבים במהירות, סכנה להגמוניה הכלכלית של המערב. אולם לפי שעה מסתבר כי פעילותה הכלכלית עוזרת למערב לתת משען למשטרים ניאו-קולוניאליים ולכפות על אפריקה דגם התפתחות הסותר את הצרכים הבסיסיים של רוב אנשי אפריקה.

‏הסחר בין ישראל לארצות אפריקה הולך וגדל במידה ניכרת. בשנת 1963 הסתכם ערך הייצוא הישראלי לאפריקה ב-11.6 מיליון דולר; בשנת 1965 הגיע ל-21.5 מיליון דולר. יתר על כן, כפי שמציין לאופר, "כנראה אין זה מקרה שהגידול העיקרי חל בייצוא לאותן ארצות אפריקאיות (כמו אתיופיה, גאנה, קניה, ניגריה ואוגנדה) שיש להן גם תוכנית פעילה של שיתוף-פעולה טכני עם ישראל".

‏הייבוא לאפריקה של כמה מוצרים ישראליים (כגון רהיטים, מלט ושמן-סויה מזוקק), אם כי אינו רב במספרים מוחלטים, מהווה יותר מחצי כלל הייצוא הישראלי של מוצרים אלה. אפריקה קונה גם אחוזים ניכרים מהייצוא הישראלי של מוצרים נוספים אחרים (ראה מאמרו של סמואל דקאלו, "ישראל ואפר‏יקה: ביבליוגרפיה נבחרת", ב"ז'ורנל אוף מודרן אפריקן סטאדיס", כרך ה' חוברת 3, עמ' 391).

‏גם כמקור לחומרי גלם יש לאפריקה חשיבות עצומה. ממדי הייבוא לישראל מאפריקה ניכרים יותר אף מממדי הייצוא, והם גדלים במהירות.

באשר להשקעה כלכלית ישירה באפריקה, השיטה הרגילה ביותר הנקוטה בידי ישראל היא להקים חברות המבוססות על שותפות בין הון ציבורי ישראלי ואפריקאי. עד אמצע שנת 1963 הוקמו כבר 42 חברות כאלה. לדברי השבועון הבריטי "אקונומיסט" (24 באוגוסט, 1963), ''במקום לדרוש שליטה או ‏זכיונות לזמן ארוך, דורשים הישראלים כמעט תמיד, כתנאי להשתתפותם, כי רק מיעוט המניות יהיה בידיהם. החוזים מוגבלים לחמש שנים, ואחריהן יש לבעלי המניות המקומיים, שבידיהם רוב המניות, הזכות לרכוש את חלקם של הישראלים".

קונטר-התקוממות

‏הנדיבות-לכאורה של מדיניות ישראלית זאת בנויה למעשה על שיקול כלכלי מפוקח. מסביר לאופר: "...המפעלים המשותפים איפשרו לחברות ישראליות לחדור לשווקים חדשים באמצעות השקעות-הון קטנות יחסית ותוך קבלת הגנה אוהדת מן הממשלות של הארצות המתפתחות". מכיוון שברבות מהארצות הללו נשמר השוק הפנימי על ידי חברות ותיקות, זרות או רשומות בחו"ל, הרי שללא שותפות היו החברות הישראליות מתקשות להתבסס שם.

‏פירותיהן של שותפויות אלה מביאים, במקרים רבים, תועלת לאינטרס של הבורגנות האפריקאית הניאו-קולוניאלית ומבצרים את כוחה, יותר מכפי שהם ממלאים את הצרכים הבסיסיים של בני העם. למשל, חברות שבהן היה סולל-בונה אחד השותפים בנו נמל-תעופה בינלאומי באקרה, מלונות פאר בניגריה המזרחית, בנייני פרלמנט מצועצעים בסיירה ליאונה ובניגריה, ומתקנים צבאיים בחוף השנהב. חיקוי זה של צורות כלכליות מן המערב רק מעמיק את העיוות בפיתוח (או ב"אי-פיתוח" המתמיד) שאותו כפו המעצמות האימפריאליסטיות על הארצות הקרויות "תת-מפותחות".

שטח האימון הצבאי וההכשרה המשטרתית-מודיעינית הוא-הוא השטח שבו משרתת ישראל את האימפריאליזם באורח הישיר והיעיל ביותר. מספר רב של תוכניות מסייעות בשקט, ולעיתים קרובות בחשאין, למדינות אפריקאיות לפתח גייסות ושיטות לקונטר-התקוממות, שנועדו להגן על הממשלות הניאו-קולוניאליות ולמנוע את הפלתן על ידי האוכלוסייה.

‏מסך חשאיות מכסה את המימד הזה של החדירה הישראלית. כאשר ניסה לראשונה חבר קבוצתנו להשיג נתונים בנושא זה, נאמר לו כי "כל החומר הקיים הוא בעברית וחלק ניכר ממנו בעל סיווג ביטחוני". אולם בסופו של דבר איתרה קבוצתנו מקור רב-‏ערך שהגישה אליו קלה: עבודת-גמר (לתואר מ"א) שהוגשה לאוניברסיטה האמריקאית על ידי סאנפורד סילברבורג תחת הכותרת "הסיוע הצבאי והצבאי-למחצה של ישראל לאפריקה התת-סהארית – מבשר תפקיד הצבא במדינות המתפתחות".

‏מסמך זה – אם כי עוסק הוא בעיקר בחקירת תפקיד הצבא הישראלי בעיצוב תהליכי "בניית המולדת" – מהווה כפי הנראה את הפירוט השלם ביותר (שאינו מסווג סיווג ביטחוני) של היקף תוכניות הסיוע הצבאי הישראליות ומשמעותן. הוא מכיל כמות מרשימה של חומר עובדתי ממקורות אמריקאיים, אירופיים, אפריקאיים וישראליים.

‏סאנפורד סילברבורג הוא עתה חוקר מקצועי בסגל המרכז לחקר מערכות חברתיות (סנטר פ'ור סטאדיס אין סושיאל סיסטמס, ובראשי-תיבות: קרס"ס). זהו מכון מחקר חשוב שנוסד על ידי צבא ארצות הברית, לצלילי מנגינה של 1.9 מיליוני דולר, בשנת 1967. היום יש לקרס"ס שתי חטיבות: המרכז לאינפורמציה וניתוח של קונטר-התקוממות (קונטר-אינסרג'נסי אינפורמיישן אנד אנאליסיס סנטר – סינפ'אק) והמכון למחקר במדעי החברה (סושיאל סיינסב ריסרץ' אינסטיטוט) שתפקידו לחקור את הדרכים שבהם אפשר לשפר את יעילותם של אנשי צבא אמריקאיים המסופחים כיועצים לכוחות המזויינים של מדינות אחרות.

‏התעניינותו של קרס"ס בתוכניות הסיוע הישראליות באפריקה מהווה חלק מאחריותו הרחבה יותר לפיתוח מחקר שיעזור לפנטאגון במשימתו לשמור על האימפריה.

‏בשנת 1968 מימנה מחלקת ההגנה 32 חוזי מחקר מדעי באוניברסיטאות ומוסדות מדע ישראליים, בסכום כולל של 2 מיליון דולר בקירוב.

לתוכניות הסיוע הצבאיות והצבאיות-למחצה של ישראל באפריקה התת-סהארית יש צורות אחדות. אחד השטחים שבו מעורבת ישראל ביותר הוא הקמת יחידות נוער לשירות לאומי, שכמה מהן צבאיות-למחצה, בארצות אפריקאיות שונות. כך, למשל , סייעו מומחים ישראליים להקים "תנועת-נוער של חלוצים צעירים" בדאהומיי ובמאלאווי, "חיל שירות לאומי" לפי הדגם הישראלי בטנזניה, ו''חיל נוער חקלאי" בטוגו.

‏בתחום ההכשרה הצבאית, סייעו הישראלים להקים בית ספר צבאי ל"פעולה אזרחית" בחוף השנהב ואקדמיה צבאית בסיירה ליאונה. בגאנה עזרו לארגן את חיל האוויר ובית ספר לטיס. הם הכשירו סגל צבאי מארצות אפריקאיות רבות, ובין השאר אימנו בישראל עצמה קרוב לחמש-מאות צנחני קומנדו מקונגו.

יש גם עדות, שבחלקה אינה ניתנת עדיין לאישור, שהישראלים נטלו במישרין חלק בפעילות מודיעין וקונטר-התקוממות בכמה ארצות אפריקאיות. באתיופיה עבדה ישראל בשיתוף-פעולה הדוק עם ארצות הברית בפיתוח תוכניות מודיעין וקונטר-גרילה. הסיוע האמריקאי עוזר לקיסר הפיאודלי היילה סילאסי לקיים את כסאו המט-לנפול, וכתמורה על כך מרשה סילאסי לארצות הברית להפעיל בשטח אתיופיה בסיסי צבא ומודיעין גדולים. אולם אחרי שדוכא קשר-הנפל לתפיסת השלטון, שבראשו עמדו קציני צבא שאומנו על ידי ארצות הברית, סולקו מאתיופיה ה"יועצים" של הכוחות האמריקאיים המיוחדים, ובמקומם הובא סגל ישראלי. מאז מנהלים הישראלים את פעולות הקונטר-התקוממות נגד חזית השחרור האתיופית.

‏במקרים אחרים קשה יותר למצוא אישור לפעילות הישראלית. "טריקונטיננטל", ביטאון אירגון הסולידאריות התלת-יבשתי שבסיסו בהאבאנה, דיווח בשנת 1967 כי שני יועצים ישראליים נהרגו בפעולות קונטר-התקוממות של צבא מדינת צ'אד נגד חזית השחרור הלאומי של צ'אד. כמו כן האשים עתה קואמה נקרומה את ישראל בכך שמילאה תפקיד מודיעיני פרו-מערבי והשתתפה בקשירת הקשר שהפיל את ממשלתו בגאנה. אם כי לא נתגלתה עדות מהימנה לאישור האשמות אלה, הרי נכון כי ישראל גילתה התעניינות ניכרת בגאנה – למורת רוחם הרבה של הבריטים, הרוגזים על חדירה זאת לתחומם הניאו-קולוניאלי.

‏פרשת קונגו מדגימה היטב כיצד משתלב הסיוע הצבאי הישראלי בסטראטגיה של האימפריאליזם האמריקאי. ידוע לשימצה התפקיד שמילאה ארצות הברית בקונגו, שהיא אחת מארצות אפריקה העשירות ביותר והנמצאות במקום סטראטגי ביותר. אין כמעט חולקים על כך שארצות הברית מילאה תפקיד מכריע בעיצובה מחדש של ממשלת קונגו אחרי פרישת חבל קאטאנגה, התערבות האו"ם, וחטיפתו ורציחתו של פאטריס לומומבה ב-1960-61.

‏לפי דברי אנדריו טולי, בספרו "סוכנות הביון המרכזית – הסיפור הפנימי", מילאה סוכנות הביון המרכזית תפקיד חשוב בהעלאתו של הנשיא הנוכחי, הגנרל ז'וזף מובוטו, לשלטון. כמו כן, בעוד שאת תפקיד דיכוי הממשלה הימנית של מואיז צ'ומבה בקאטאנגה היתה ארצות הברית מוכנה להניח בידי האו"ם, הרי היתה תגובתה שונה לגמרי כאשר ניסה המחנה הלאומני-רדיקאלי, שהתבסס בסטנליוויל, להשתלט על המדינה. כאשר השתלטו אנשי מועצת השחרור הלאומי, בהנהגת כריסטופר גבניה, על שטח גדול בקונגו ופנו ללאומנים האפריקאים ולמדינות הסוציאליסטיות בבקשת תמיכה, אז פתחה ארצות הברית בהתערבות צבאית ישירה. ההוצאות על משימה זאת, שהחלה באוקטובר 1962, הגיעו באמצע 1964 ליותר משישה מיליון דולר. קרוב למאה אנשי צבא אמריקאיים נשלחו לאמן חיילים בקונגו, ותריסר קצינים קונגוליים אומנו בקונטר-התקוממות בבסיס ההדרכה אשר בפורט-נוקס, במדינת קנטאקי שבארצות הברית. נוסף על כך גייסה סוכנות הביון המרכזית טייסים אמריקאיים לטיסות במשימות קרביות, במטוסי-קרב שנבנו בארצות הברית, נגד עמדות המורדים במחוז קיוו. כאשר מחתה ברית המועצות נגד השתתפות אזרחי ארצות הברית בפעולות אלה, הובאו במקומם גולים קובניים. פעילות זאת הגיעה לשיאה בנובמבר 1964, כאשר הצניחו מטוסי תובלה אמריקאיים 545 צנחנים בלגיים כדי לשחרר מידי המורדים בני-ערובה לבנים. פעולה "הומאניטארית" זאת הצליחה להרוס את ממשלת סטנליוויל ולפגוע קשות ברגשות האפריקאים.

‏במהלך פיתוחן של טכניקות יעילות של קונטר-התקוממות, הזמין צבא ארצות הברית מחקר על נושא שלא ייאמן: "קסמים, ידעונות, כישוף ותופעות פסיכולוגיות אחרות וחשיבותן לפעילות צבאית וצבאית-למחצה בקונגו"; והחוקרים הממושמעים של קרס"ס-סינפ'אק מילאו את ההזמנה וסיפקו את המחקר הזה לצבא בשנת 1964. מסקנות הדו"ח הזה היו בעלות שייכות ישירה לתפקיד שאותו באו הישראלים למלא. "לאור ניסיונם של הבלגים וניסיונו של צ'ומבה בקאטאנגה", כותבים מחברי המחקר, "מסתבר כי גישה גמישה יותר לבעיה הצבאית היא זאת המתבססת על המושג של יחידות נבחרות: יחידות מאומנות בתשומת-לב ובעלות פיקוד מעולה".

הממשלה הניאו-קולוניאלית הרופפת של קונגו אימצה לעצמה במהרה את המושג הזה. אולם בגלל הרוגז הנרחב שעוררה בין הלאומנים האפריקאיים השתתפותה של ארצות הברית בהפלת ממשלת סטנליוויל, באה ישראל יותר ויותר למלא את מקום ארצות הברית כמכשיר שנבחר לביצוע "גישה גמישה יותר" זאת ולניהולה.

כבר בשנת 1963 נשלחו 243 צנחנים קונגוליים, ובתוכם הגנרל (היום : הנשיא) מובוטו, לאימונים בישראל. בחודש מארס 1968 החלו יועצים ישראליים לאמן את באטאליון הקומנדו המוצנח הראשון, יחידת-עילית שהיא המרכיב המרכזי של חיל הקונטר-התקוממות והביטחון הפנימי של קונגו. לאור חוסר היציבות המתמיד של שורת המשטרים הקונגוליים הנתמכים על ידי המערב, ולאור המשמעות הדרמאטית והקבועה-יחסית של קונגו כמוקד המאבק בין המהפכה והריאקציה הניאו-קולוניאלית באפריקה, יש חשיבות רבה לתפקיד שאותו מילאה ישראל בקונגו לטובת אחד הצדדים.

על המישור הדיפלומטי מתחלקים הישראלים לעיתים קרובות באינפורמציה המגיעה לידיהם, עם שגרירויות מערביות. בראיון שנערך לא מכבר אמר משקיף אחד כי נוהג זה נפוץ מאוד, והוא ציין כי אוגנדה היא אחת הארצות שבה ממלאת ישראל תפקיד כזה. כתמורה לכך, מתחלקת ארצות הברית בידע שלה בענייני קונטר-התקוממות עם הצבא הישראלי במאמציו לשבור את אירגון השחרור הפלשתינאי. לדבריו של חוקר הקרס"ס סילברבורג, ביקרו קצינים ישראליים, ובכללם רב-אלוף דיין, בווייטנאם כדי לצפות מקרוב בלוחמה הקונטר-מהפכנית של ארצות הברית. סילברבורג אף הביע את ה"סברה" כי גיליונות השאלונים שממלאים חיילי ארצות הברית אחרי היתקלויותיהם עם ה-נל"פ [חזית השחרור הלאומי בדרום וייטנאם – וייטקונג] "מוצאים את דרכם לידי אנשי הצבא הישראלי".

סיוע סלקטיבי

‏ישראל אינה מגלה את מלוא היקף תוכניות הסיוע שלה לאפריקה ואינה מציינת מי משלם את החשבון. בשנת התקציב 1966/67 דיווחה מחלקת שיתוף הפעולה הבינלאומי של ישראל על תקציב של 10 מיליון לירות ישראליות אולם מספר זה מטעה מאוד, בין השאר משום שההוצאות הישראליות זולות בהרבה מאשר הוצאות מקבילות בתוכניות אמריקאיות.

‏לדבריו של לאופר, בא המימון ליותר ממחצית תוכניות הסיוע הישראליות ממקורות לא-ישראליים. ממשלת ארצות הברית תרמה תרומה חשובה למימון התוכניות הללו, לפי הטכניקה של "ארץ שלישית". אם כי המספרים המדויקים על תרומתה של ארצות הברית נשמרים בסוד, מזכיר הדו"ח של לאופר תמיכה מטעם אי"ד לתוכניות אירגוני הנוער הישראליות ברפובליקה המרכז-אפריקאית ובדאהומיי. הוא מציין גם כי "צרפת סייעה לתוכניות הנוער בחוף-השנהב; ובריטניה וגרמניה המערבית הושיטו, לפי המסופר, עזרה לתוכניות במקומות אחרים באפריקה".

‏הסיוע המערבי המושט לישראל מאפשר לה ללא ספק לקיים את תוכניתה הפעילה לחדור לאפריקה. ישראל עדיין מכניסה יותר מתרומות מחו"ל מאשר מן הייצוא. ללא אשראי בינלאומי, וללא תרומות הנאספות בחו''ל בתמיכת מעצמות המערב ובשיתופן, לא היתה ישראל מסוגלת להתקיים מבחינה כלכלית. כלכלתה התלבטה תמיד בקשיי מאזן התשלומים. לכן, ללא מימון ממקורות לא-ישראליים, אי-אפשר אף להעלות על הדעת את תוכניות ישראל באפריקה. כפי שמודה לאופר: "הישגה של ישראל, בכך שיותר ממחצית המימון לפעולותיה בא ממקורות לא-ישראליים, הוא כנראה יחיד-במינו בתולדותיהן הסבוכות של פעולות הסיוע הטכני שלאחר המלחמה. יש בכך הוכחה כיצד יכולה מדינה קטנה, ח‏סרת הון אך בעלת רצון ויכולת אובייקטיבית, ליצור תוכנית סיוע טכני בעלת היקף הגון, עם השקעת-הון קטנה, וללא כל השפעה ניכרת על מצב מאזן התשלומים שלה".

‏לא כל הכספים למימון תוכניות אלה באים ישירות מארצות הברית. כמה מן ההוצאות מכוסות על ידי המדינות האפריקאיות מקבלות הסיוע. אך במקרים רבים מדינות אלה בעצמן תלויות בסיוע מערבי. ובכן, ארצות הברית, או אחת מבעלות-בריתה, המממנת את המדינה האפריקאית, מאפשרת לה לשלם בעד תוכנית הסיוע הישראלית, שהיא-עצמה מקבלת תמיכה מערבית בצינורות אחרים.

‏הניסיון הישראלי שימש כדוגמה למפעלים אחרים של מדינות-חסות של ארצות הברית, וייתכן כי הוא מבשר פרספקטיבות חדשות של צורות מעודנות יותר של התערבות אימפריאליסטית באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. למשל, בכדי לפעול נגד השפעתה של סין באפריקה, משתמשת ארצות הברית במדינת-חסותה טאיוואן (פורמוזה) במבצע הערוך לפי הדגם הישראלי. הסיוע וההכשרה שנותנת ארצות הברית באמצעות "ארץ שלישית" איפשרו לטאיוואן לקיים באפריקה תוכנית סיוע שכבר הוציאה כחמישים מיליון דולר מאז 1961. המשטר הלאומני הסיני (משטרו של צ'אנג קאי-שק) מוכר על ידי עשרים-ואחת מדינות אפריקאיות, ובחסותו מתנהלות תוכניות סיוע חקלאי בתשע-עשרה מהן. לעומת זאת, סין העממית מוכרת רק על ידי ארבע-עשרה מדינות אפריקאיות והיא מושיטה סיוע לעשר מהן. לתוכניות של סין הלאומנית היתה השפעה פוליטית ניתנת למדידה. ב-1968 הצביעו רק חמש-עשרה מדינות אפריקאיות בעד קבלת סין לאו"ם, ואילו עשרים הצביעו נגד פקין.

‏אך לא תמיד נחלה טכניקת "הארץ השלישית" הצלחה כה רבה; כי גם היא נתקלת באותן בעיות וסתירות עמוקות שבהן לוקים כל ניסיונות המערב לעצב מדינות אפריקאיות מרוששות בהתאם לאינטרסים שלו. הסטראטגיה של מודרניזציה של הצבא והפיכתו למוסד של גיבוש האומה ופיתוחה, התנקמה בבעליה כאשר קציני-צבא אפריקאיים העדיפו לקחת לעצמם חלק מן העוצמה וזכויות היתר שמהן נהנית עתה העילית הניאו-קולוניאלית הנתמכת על ידי המערב. לרבים מאנשי-צבא אלה אין מניעים אידיאולוגיים הדוחפים אותם לשאוף לשינויים פוליטיים; וכאשר יש להם מניעים כאלה, מעדיפים הם קשר לתפיסת השלטון על פני "התפקיד הפונקציונלי" שעליו ממליצים המומחים המערביים. ברור כי הסיוע הזר – בנוסח הישראלי או ממין אחר – אינו יכול להימלט מן הסתירה המרכזית: ארצות המדוכאות על ידי השיטה האימפריאליסטית אינן יכולות להתפתח עם "סיוע" סלקטיבי מאת המעצמות המדכאות. למעשה רק מגבירות תוכניות "סיוע" אלה את התלות והכפיפות. מתוך התחשבות ‏באינטרסים ארוכי-הטווח שלהם-עצמם, ניסו הישראלים להגביל את פעילותם באפריקה לתחומים מסוימים, כדי למנוע שיזהו אותה פוליטית עם המעצמות האימפריאליסטיות.

‏אולם האופי האמיתי של תפקיד ישראל ומטרותיה נחשף לאט-לאט; לא רק בגלל התנהגותה האקספנסיוניסטית במזרח התיכון, אלא במידה רבה כתוצאה מן התפקיד הישיר שמילאה ישראל בשירות האימפריאליזם והריאקציה הניאו-קולוניאלית בארצות אפריקאיות כקונגו וכאתיופיה. כמו מיטיביהם הצפון-אמריקאיים, נאלצו הישראלים לצאת בגלוי למלחמה קונטר-מהפכנית בבית ובחוץ. נקווה כי ימהרו עמי אפריקה ללמוד את הלקחים הנובעים מכך.

[ראו גם: מיסיונרים בכספי ה-CIA, בגיליון זה]