רבים מבני העם הערבי-הפלסטיני, שדתם נוצרית או דרוזית, סובלים מבעיות של הזדהות, על רקע נאמנויות שונות המתנגשות ביניהן – פוליטיות, עדתיות, דתיות ולאומיות.
ניקח, לדוגמא, את הדרוזים בישראל. הם חייבים בגיוס לצבא, כתוצאה מהברית שכרתו מנהיגיה המסורתיים של עדתם עם התנועה הציונית. הם משרתים בצבא, הממלא באופן פעיל את המדיניות הציונית, שהיא היא הגורם הישיר לשלילת זכויותיהם של בני העם הערבי-הפלסטיני, אשר הדרוזים בישראל הם חלק ממנו. כך נמצאים החיילים הדרוזים בצבא הישראלי בעימות עם יתר בני עמם. לעומת זאת, בשאלת הבעלות על אדמות הארץ, אותה תובעים הציונים לעצמם, לא הבדילו השלטונות הישראליים בין פלסטינים המשרתים בצבא (הדרוזים) לבין אלה שאינם משרתים בצבא. ההפקעות המאסיביות של האדמות הערביות לא פסחו על כפרי הדרוזים בישראל. והתוצאה: בשעה שדרוזים רבים, במסגרת שירותם בצבא, במשטרה ובמשמר-הגבול, השתתפו ב"שמירת הסדר" ביום האדמה (30 במארס 1976), היו גם דרוזים אחרים שהשתתפו באופן פעיל בשביתה.
התנגשות הנאמנויות בלטה עוד יותר על רקע מלחמת האזרחים בלבנון. בלבנון התייצבה מרבית העדה הדרוזית, בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית המתקדמת וראשה – כמאל ג'ונבלאט המנוח, לצדה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית. הדרוזים המשרתים בצבא ובמשמר-הגבול הישראליים בגבול הלבנון, שירתו את אויבי אחיהם-לעדה בלבנון. לאחר רצח כמאל ג'ונבלאט יצאו תלמידים פלסטינים בערי הגדה המערבית להפגנות מחאה על הרצח, ובין לובשי-המדים שדיכאו הפגנות אלה נמצאו גם דרוזים.
מצב דומה קיים גם בבתי הכלא הישראליים. בכלא דאמון, למשל, כלואים אסירים "ביטחוניים" רבים, שהם דרוזים מרמת-הגולן הסורית, ואילו צוות הסוהרים של הכלא מורכב ברובו מ…דרוזים!
מלחמת האזרחים בלבנון עוררה משבר של זהות גם בקרב פלסטינים רבים בישראל, שהם נוצרים על-פי דתם. בהיותם חלק מן העם הערבי-הפלסטיני היו גם הנוצרים קורבנות של המפעל הציוני. אולם, ממשלת ישראל הציונית הופיעה כבעלת-בריתם של אנשי הימין הלבנוני, שהם ברובם – נוצרים.
הפליטים הפלסטינים בלבנון, שהם נוצרים על-פי דתם, עמדו רובם ככולם לצד תנועת ההתנגדות הפלסטינית והשמאל הלבנוני. במחנה הפליטים ג'סר אל-באשה בביירות, שסבל קשות מהפצצות הימין (הנוצרי ברובו) עד שנכבש ונחרב, גרו פלסטינים שהיו ברובם – נוצרים. אך בתוך ישראל הוקם ועד, שבו היו חברים פלסטינים מישראל (נוצרים), שאסף תרומות למשלוח עזרה רפואית ואחרת לימין הלבנוני (הנוצרי). ההתנגשות בין הנאמנות הדתית לבין הנאמנות הלאומית היא ברורה למדי.
באותם כפרים שבתוך ישראל, בהם יושבים דרוזים ונוצרים במשותף, הפכה מלחמת האזרחים בלבנון את הקערה על פיה. אם לגבי היחס למדינת ישראל ניצבו הדרוזים לצד ישראל ונגד העם הערבי-הפלסטיני, הרי ביחס למלחמת האזרחים בלבנון ניצבו הדרוזים לצד העם הערבי-הפלסטיני ונגד בעלי בריתה של ישראל. ואילו הנוצרים, אשר ביחס לישראל ניצבו כחלק מהעם הערבי-הפלסטיני נגד המדינה הציונית, ניצבו ביחס ללבנון לצד המדיניות הישראלית ונגד העם הערבי-הפלסטיני.
(כמובן – אסור להכליל. גם בין הדרוזים וגם בין הנוצרים בישראל, שרובם ככולם בני העם הערבי-הפלסטיני, היו אנשים שלא נגררו אחר הנאמנות המסורתית למישטר, או אחרי הזיגזגים של הנאמנות העדתית והדתית).
הנאמנות העדתית, או הדתית, פירושה – קודם כל – נאמנות למוסדות ולרעיונות המשרתים שכבה דקה בלבד בתוך החברה. וגם כאשר ההנהגה המסורתית, המייצגת את האינטרסים של שכבה דקה זו, מתייצבת כביכול ב"צד הנכון" של המיתרס הפוליטי, הרי היא עלולה תמיד להחליף צד כאשר זה ישרת אותה ואת האינטרסים שלה.
הנאמנות העדתית והדתית משתלבת לעתים עם השאיפות הלאומיות של ההמונים, ולעתים היא מתייצבת כנגדן. אולם, אף פעם אין הנאמנות הצרה הזו חופפת לגמרי את האינטרסים והשאיפות של ההמונים המנוצלים והמדוכאים לשיחרור לאומי וחברתי. משום ששיחרור זה מביא בהכרח לשבירת המחיצות העדתיות, הדתיות וגם הלאומיות, המפרידות בין הפועלים והפלאחים לבין עצמם. והשיחרור הלאומי והחברתי מביא ליצירת סולידאריות רחבה הרבה יותר – על בסיס מעמדי על-לאומי.
