אם תחיה עד גיל 70 תהיה לך אפשרות להצביע ב-14 סיבובי בחירות, לכל היותר. זאת אומרת, 14 פעם תוכל לתחוב את הפתק אל תוך הקלפי.

‏אחת, שתיים, שלוש... שלוש-עשרה, ארבע-עשרה – זהו זה, תודה לך, כעת לך לעזאזל. אחרי שתרמת את חלקך, ינהלו ה"מקצוענים" את חייו עבורך. ואם אינך מחבב את הקבוצה הנמצאת כרגע בממשלה, תוכל להשתמש באחד הפתקים שלך נגדם, באחת ההזדמנויות הבאות. ואולי תצליח להכניס את בגין או את ידין במקומם; אכן, זוהי אלטרנטיבה ראויה לציון...

‏כמובן, אם מצפן היה מתייצב בבחירות הקרובות, היית יכול לשים את הפתק שלנו בפנים, ואולי היינו אפילו מכניסים נציג לכנסת. אך אם אז היית מגלה שאינך אוהב אותנו, לא היית יכול לעשות הרבה בנדון – עד הבחירות הבאות. וזוהי הסיבה שמצפן איננו מאמין בבחירות הללו. אנחנו מעדיפים דמוקרטיה.

‏המילה "דמוקרטיה" היא כנראה המילה שמשתמשים בה הכי הרבה ומבזים אותה הכי הרבה, בכל שפה. כל אחד טוען שהוא אוהב אותה, ושהוא פועל לפיה. וכל יריב של כל אחד מהווה, כמובן, איום עליה. בחברה בה אנו חיים אמורה הדמוקרטיה להיות בכל מקום ומקום – כמו אלוהים – אך גם קשה למצוא אותה – כמו את אלוהים – אם אתה באמת מחפש אותה.

‏אומרים לנו שהממשלה שלנו היא דמוקרטית, בגלל זה שהיא נבחרה. המסקנה היא שדמוקרטיה זה בחירות. אבל הסוג הזה של "דמוקרטיה" משמעו פשוט: האפשרות העצובה – לבחור מי ישלוט בנו ומי ינהל את חיינו. בעיני סוציאליסטים משמעותה של הדמוקרטיה היא האפשרות שנשלוט בעצמנו וננהל בעצמנו את חיינו.

שופט באונס המוני

‏הבחירות שיש לנו לא שוות בעצם הרבה, כי הממשלה איננה שולטת בשיטה. היא איננה שולטת באינפלציה, למשל.

‏למה אין הממשלה יכולה לחסל את האינפלציה? כי אין לה שליטה עליה. גם האבטלה, עליית המחירים, בעיית הדיור, הפער החברתי וכו', הדברים המשפיעים על האופן בו אנו חיים, אינם בשליטת הממשלה. הדברים הללו נקבעים על ידי "כוחות השוק". ואת הכוחות האלה מניעים בעלי-ההון הבלתי-נראים (והבלתי-נבחרים), כאשר מריץ אותם דבר חשוב אחד – הרווח. ותפקידה של הממשלה הוא לפעול כמעין שופט בין הסיעות השונות של המעמד השליט, כדי להבטיח שאנשי מעמד זה יוכלו לדפוק את הפועלים בצורה מסודרת. ואם תוכלו להעלות בדמיונכם תפקיד של שופט באונס המוני תבינו טוב יותר את תפקידה של הממשלה.

‏חופש הפעולה של הממשלה מוגבל גם על ידי מלכודות אחרות של המדינה: הפקידים הנצחיים, מערכת המשפט, ומעל הכל – הצבא (כולם, כמובן, לא נבחרו לתפקידם). ואלה ידאגו להגביל כל מפלגה סוציאליסטית, שתצליח "להיבחר", לדרך אחת בלבד – להמשיך את המדיניות הקפיטליסטית; או שתמצא את עצמה יושבת על ערימת ניירות (החלטות) בלי יכולת להזיז דבר.

‏הצבא הוא חלק של המדינה הקפיטליסטית, ונמצא בפיקוח אנשים בני המעמד הקפיטליסטי או משרתי המעמד הזה. אלה לא יהססו להשתמש בכל אמצעי כדי להגן על האינטרסים של מעמדם. הסוציאליסטים הצועדים בדרך הפרלמנטארית יגיעו בהכרח לרחוב-ללא-מוצא. דבר זה הוכח שוב ושוב בהיסטוריה, ורק לפני זמן לא רב זה קרה שוב – בצ'ילה.

‏בחירות וכדורגל

‏כאשר מבינים את מקומה האמיתי של הממשלה בכל המשחק, מסתמן העסק של הבחירות כהרבה יותר מזויף ממה שהוא נראה קודם. כל הקרנבל הזה, עם מודעות התעמולה המטמטמות, מודעות הפרסומת המעליבות, הכרוזים, הפלאקאטים והטיפוסים המלוקקים מעל מסכי הטלביזיה, הקרנבל הזה נועד להמריץ את העניין והסקרנות לגבי השאלה: "איזו מפלגה יכולה הכי טוב 'לרפא' את כל הבעיות", ואיזו קבוצה של ג'וקרים מפזרת את ההבטחות הכי טובות.

‏והאנשים מצביעים. אפשר לעורר עניין דומה לגבי קבוצות כדורגל מתחרות – וההבדל היחיד הוא שבבחירות לכנסת בוחרים האנשים את המנצח. אז מה?

‏הפתקים ביום הבחירות הם צורה של מדחום המוכנס לישבנה של האוכלוסייה כדי לדעת מה אנו חושבים על השאלה: "מי משקר הכי פחות?" וכשמוציאים את המדחום שמים גם את ה"דמוקרטיה" בצד למשך ארבע שנים נוספות; והשיטה ממשיכה בשלה. קיומן של הבחירות נותן את ההרגשה שיש לנו מה לומר בכל הנוגע לחיינו, אך ההצבעה אינה יכולה לשנות דבר ביחסי הכוחות בחברה.

וזה בכלל לא חשוב איזו מפלגה "נבחרת"; היא תיאלץ להיכנע לתכתיבי "כוחות השוק" ולצורכי המעמד השליט, או לשנות את יחסי הכוחות בחברה. וכדי לשנות את יחסי הכוחות בחברה יש צורך לשנות לא את מנהגי ההצבעה, כי אם את יחסי הכוחות בחברה. ופה יש לסוציאליסטים המהפכנים מה להציע לכל המנוצלים והמדוכאים בחברה. ומה שיש לנו להציע זו אלטרנטיבה אמיתית.

כי רק מקרב המנוצלים והמדוכאים יכולים הכוחות הדמוקרטיים האמיתיים לצמוח. וזאת, כשהפועלים מתארגנים בעצמם, דרך ועדים, מועצות, במקומות העבודה ובמקומות המגורים. מתארגנים למאבק. מנהלים את המאבק בעצמם. קובעים את המטרות בעצמם. נאבקים בעצמם ומנהלים את חייהם בעצמם. בצורה זו ניתן להציב אתגר למדיניותו של המעמד השליט, ואולי, בהמשך, גם למדינה הקפיטליסטית עצמה. דרך התארגנויות כאלה – ותקראו להן מועצות-פועלים, ועדים, סובייטים, איזה שם שלא יהיה – ניתן לראות דמוקרטיה בפעולה.

‏זוהי הדמוקרטיה של הסוציאליזם המהפכני, לא בחירות-של-חותמת-גומי הנותנות ל"מקצוענים" כיסוי מזויף של "דמוקרטיה".

‏לרוע המזל נפלו כמה סוציאליסטים וקומוניסטים לתוך המלכודת הפרלמנטארית, באמונה שהם יכולים להחליף את ה"מקצוענים" ולהוביל אותנו לעבר הסוציאליזם; ואז הם חייבים להתמכר לכל הטריקים הנחוצים למי שרוצה להיכנס אל הזירה הפרלמנטארית. וזה אומר, לעתים, שיש צורך לשכנע את התומכים לבלוע צפרדעים ולהתפשר, "כדי שניראה יותר מכובדים בעיני הבוחרים המתונים".

‏אין זאת אומרת שאסור לסוציאליסטים להשתמש בתהליך הפרלמנטארי. אפשר להשתמש לעתים במערכת בחירות, או בכנסת, כבמה להעלאת רעיונות מהפכניים. מכל שימוש אחר ב"דמוקרטיית-המדחום-בתחת" צריך להיזהר כמו ממגיפה.

כי כאשר אנשים המתקראים סוציאליסטים נזהרים שלא לומר את האמת וכל האמת על מהותן של הבחירות, כדי שלא להפחיד בוחרים פוטנציאליים, כדי להכניס 7 חברים לכנסת במקום 6, הרי הם מבצעים פשע כפול: הם זורעים אשליות, כאילו לשים פתק בקלפי זה מספיק בשביל לשנות, והם מתחילים להאמין בעצמם שעוד פתק בקלפי יכול באמת לשנות. כי אם זה לא משנה הרבה, למה לא לומר זאת?

‏כאשר משתנים יחסי הכוחות בחברה, כאשר המהפכה הסוציאליסטית עומדת בשער, יכולה הממשלה להחליט אלף החלטות, והכנסת יכולה לחוקק מיליון חוקים, אך העניינים האמיתיים נקבעים במקום אחר – על ידי ההמונים עצמם. ואם העניינים נקבעים שם, למה לחפש את הגאולה בקלפיות?

‏ולכן כל ניסיון להסיט את המרץ של ההמונים, ולרכז את התעניינותם רק בתוצאות "מדידת החום" הנוכחית, פוגע בפיתוח התהליך המהפכני של התארגנות עצמית.