המפלגות בישראל מצויות כעת בעיצומה של מערכת הבחירות לכנסת. כשיעבור יום הבחירות הן יימצאו בעיצומה של מערכת בחירות נוספת, למועצת ההסתדרות ולמועצות הפועלים.
כל המפלגות והרשימות, המתחרות על קולו של האזרח, מטילות את מירב משקלן וממקדות את מירב עיסוקיהן למטרה זו בלבד: איסוף קולות. זוהי עבורן כעת "המטרה הקדושה". לצורך זה הן מוכנות לעשות כמעט הכל.
על פי מסעי התעמולה של המפלגות השונות ניתן לחשוב כי צפוי שינוי מהותי במפה הפוליטית של ישראל. אך בעיקרו של דבר, קיימת הרגשה כי באופן מהותי דבר לא ישתנה. כאשר שמעון פרס ניצב בראש רשימת "המערך", הרי גם עלייה וגם ירידה בכוחו האלקטוראלי של "המערך" תבטא מציאות אחת – המשך תהליך של נטייה ימינה. שכן עליית "המערך" תבטא את התחזקותו של פרס הימני. ואילו ירידת כוחו של "המערך" תבטא את התחזקותו של כוח ימני עוד יותר – מחנה ידין-זורע-תמיר ומחנה בגין-וייצמן ושות'.
נטייה זו ימינה מחייבת כל אדם שמאלי בארץ לחשוב הרבה קדימה – הרבה מעבר למערכת הבחירות הנוכחית. כל אחד חייב לחשוב ולהתכונן למה שצריך להיאמר ולהיעשות ביום שלאחר הבחירות. גם אם תזכה "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" (חד"ש) ב-6 חברי-כנסת, או ב-7, לא תשנה עובדה זו את הנטייה הכללית ימינה בקרב הציבור היהודי בישראל. אולם, התרכזותם של כל מרכיבי החזית הזו במערכת הבחירות היא גם שמונעת אותם מלהקדיש את הזמן והמאמצים הנחוצים לתיכנון פעילותה של החזית לאחר הבחירות. על השאלה "מה לעשות?" עונה החזית: "הצבע ו". כך זה היום, כך זה יהיה גם לאחר הבחירות לכנסת. אז תיכנס החזית למערכת הבחירות להסתדרות. ועל השאלה "מה לעשות?" תמשיך החזית לענות "הצבע ו".
אך מערכות הבחירות תעבורנה, וכצפוי – שינוי מהותי לא יהיה. האפליה הגזענית של אזרחי ישראל הערבים תימשך, והפקעת אדמות הערבים תימשך, והקמת התנחלויות בשטחים הכבושים תימשך גם היא; המצב הכלכלי הגרוע יימשך, והמחירים ימשיכו לעלות, והשכר הריאלי ימשיך לרדת, והסיוע האמריקאי העצום לא יספיק כדי להוציא את המשק הישראלי מן הבוץ, והדיבורים על "הכנסת צבא לנמלים" ולמקומות-עבודה אחרים יימשכו, ואולי אף יעברו למעשים. לכל אלה יש היום בפי "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" תשובה אחת: "הצבע ו". משמעותה של תשובה זו היא: השאר את ניהול העניינים בידינו, אנו נעשה הכל עבורך, ובמקומך… ובלעדיך.
תשובתנו שונה: אף מפלגה לא תעשה עבורך, ובמקומך ובלעדיך שום דבר חיובי – עול העשייה מוטל על שכמך, על שכמו של כל אדם. אם אתה לא תעשה כלום – אל תסמוך על אחרים שיעשו זאת במקומך.
ובכן – "מה לעשות?" התשובה איננה יכולה להיות קלה. היא גם לא יכולה להיות מלאה. חלקים ממנה מצויים במאמרים שונים בגיליון זה של "מצפן".
* * *
יום האדמה השני, ה-30 במארס 1977, עבר בשקט יחסי. אך השלטונות לא היו מוכנים לאפשר ליום זה לעבור בשקט מוחלט. שהרי הם דאגו לפרסם בעיתונים כי ישנם "גורמים קיצוניים" המסיתים "להתנגשות אלימה" עם השלטונות. ומכיון שהפעם לא יכלו להטיל את ה"אשמה" על רק"ח (אשר קראה לציבור "לשמור על הסדר"), הטיל עיתון ההסתדרות – "דבר" – את ה"אשמה" על אנשי רשימות "בני הכפר" למיניהן ("דבר", 30.7.77). אלה קראו, במשך החודש , לשביתה כללית – ושביתה מהווה "התנגשויות אלימות" רק בעיני השלטונות… אך שביתה כללית לא היתה, וגם הפגנות לא היו. רשמית תוכננו רק עצרות לזכר חללי יום האדמה הראשון. אך השלטונות בשלהם – הם חייבים "להוכיח" בכל מחיר כי לאזהרותיהם היה בסיס. לכן הם נקטו פעולה פרובוקטיבית ועצרו, ערב יום האדמה, מספר צעירים מהכפרים בקה אל-גרביה וג'ת. "מעצרי המנע" הללו עוררו את צעירי הכפרים לצאת לרחובות ולמחות נגד שיטה פסולה זו. וכוחות הביטחון הגיבו כהרגלם: גז מדמיע, אלות, התפרצויות לבתים, הכאת אזרחים שלווים וכו' וכו'. לא. הם לא רצו להניח לאזרחים הפלסטיניים של ישראל לשכוח את העובדה המרה: במדינה ציונית לא נשמרות חרויות הפרט, ובמיוחד אם הפרט הוא ערבי-פלסטיני.
היו עוד כמה "תקריות" סביב אירועי יום האדמה. "תקריות" מסוג אחר. עסקני רק"ח, המנהלים מזה זמן רב מסע הסתה קיצוני נגד אירגונים סוציאליסטיים אנטי-ציוניים (ובכללם "מצפן") ונגד כוחות דמוקרטיים בציבור הפלסטיני בישראל, עסקנים אלה החליטו כי עליהם מוטלת "החובה הקדושה" לסתום את הפה לכל סוציאליסט ודמוקרט שאינו מקבל את מרותם. העובדה שמפלגתם משתתפת ב"חזית דמוקרטית" לא הרתיעה את עסקני רק"ח מלפגוע באחת החרויות הדמוקרטיות הבסיסיות – חופש הביטוי. הם התנכלו לחברינו, שחילקו כרוזים בטייבה ערב יום האדמה. הם התנכלו לכל מי שניסה להפיץ את דיעותיו בעראבה, ביום האדמה. כלשונו של מאמר המערכת של "אל אתיחאד" (ביטאון רק"ח בערבית, 1.4.77): "אך העם הגיבור המזנק ניער את גופו האדיר, והפירסומים המושתלים הללו התעופפו קרועים ורמוסים…" וכך רמסו עסקני רק"ח, המכנים את עצמם בשם "העם הגיבור", את חופש הביטוי…
אותו מאמר ב"אל אתיחאד" היווה את שיאה (עד כה) של מערכה שמנהלת רק"ח נגד… השמאל. בין הכינויים שמכנה רק"ח את השמאל, ושהופיעו במאמר הנדון – "אנשים מפוקפקים", "קרציות שהמהפכנות שלהן אינה יותר מאשר היצמדות לעור התנועה ההמונית ומציצת דמה", "מהגרים פרובוקטיביים", "מהגרי מצפן", "אחוזי תזזית", "קרציות דמויות-אדם", "צווחים סיסמאות שין-ביתניקיות", "ילדי קניג, פרס וטולידאנו"…
ברור כי התקפות מסוג כזה מעוררות שאלות ותמיהות לא רק בקרב המותקפים. חלק משותפיה של רק"ח בחזית, וגם חברים מן השורה במפלגה הקומוניסטית, אינם מרוצים מהאופי הבלתי-מרוסן של הקו התוקפני שנוקטת ההנהגה נגד השמאל. לצערנו אין אלה מעיזים לבטא את ביקורתם בפומבי.
אנו קוראים שוב לחברי רק"ח ומפנים את תשומת-ליבם לעובדה שהאויב נמצא מימין לרק"ח, ולא משמאלה! הדרך הזו, שמטרתה להוכיח לשלטונות ולדעת-הקהל הציונית כי מפלגתכם היא "מפלגה אחראית", היא מפלגה ש"אפשר לסמוך עליה", הדרך הזו רק תזכה אתכם במחמאות מפי האויב המעמדי. בפעם הראשונה מזה זמן רב זכתה רק"ח למחמאות מצד זה – וזאת לאור עמדתה ומדיניותה ביום האדמה האחרון. מחמאות אלה יביאו לכם, אולי, תוספת של (כמה?) קולות בקלפי. האם זה כדאי? אנו יודעים שהתקפות על "מצפן" ועל "פלסטינים לאומיים" הן מאוד פופולאריות בעיני הציונים. האם לפופולאריות מסוג כזה אתם שואפים?
ולהזכירכם. ב-27 במארס פנה חה"כ מאיר וילנר, בשם "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" אל רשימת של"י במכתב, בו כתב בין היתר: "מתוך אחריות עליונה לעניין השלום, הדמוקרטיה וזכויות העמלים – למרות כל ההבדלים האידיאולוגיים בין מרכיבי רשימתכם לבין מרכיבי רשימתנו – משוכנעים אנו שעלינו לרכז את התעמולה שלנו במערכת הבחירות נגד מדיניות הממשלה, נגד הליכוד הימני ונגד ד"ש, ולהימנע מהתקפות ומהשמצות בינינו".
מכתב כזה נשלח אל ציונים ואנטי-קומוניסטים – וזכה בתשובה שלילית.
מכתב כזה לא נשלח אלינו, אירגון סוציאליסטי אנטי-ציוני, ולא אל אירגוני בני-הכפר למיניהם – למה?
מרכיבי "החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון" – ערבים ויהודים, סוציאליסטים ודמוקרטים אנטי-ציונים רבים מחכים לתשובתכם.
* * *
לפני שמונה שנים עוד קיימה ישראל יחסים טובים עם רבות ממדינות אפריקה. אז מילאה ישראל תפקיד חשוב בשירותה של ארצות הברית. אך המישטר הציוני לא היה מעוניין שייחשף ברבים תפקידו האמיתי. העובדות המלאות נשמרות בסוד מהציבור הישראלי. בשנת 1969 הגישה מערכת "מצפן" לצנזורה מאמר שנכתב בספטמבר אותה שנה. המאמר היה פרי עטה של קבוצת מחקר אמריקאית. אך הצנזורה פסלה את המאמר. את כולו.
בינתיים כבר עברה עלינו מלחמת אוקטובר 73', והיחסים הדיפלומטיים עם מדינות אפריקה נותקו. יחד אתם נותקה גם ישראל מתפקידה המיוחד באפריקה. לאחרונה אף נכתב בעיתונים על סכומי העתק ששילם ה-סי.אי.איי ל-ש"ב הישראלי לצורך זה. האווירה השתנתה, חלק ניכר של הסודות נחשף. זו הסיבה שהחלטנו להגיש שוב את אותו מאמר לאישור הצנזורה. ולא טעינו – המאמר חזר בצירוף החותמת "אושר".
אנו מגישים לקוראים את המאמר בשלמותו. השנים שעברו לא היטיבו עם החומר (רוב העובדות אינן מהוות כעת סודות). אך השנים שעברו פגעו גם באיכות החומר מבחינה טכנית, ולכן חוסר האחידות בצבע ההדפסה. עימכם הסליחה (המאמר מופיע תחת הכותרת "דוד וגוליית משתפים פעולה באפריקה").
מערכת "מצפן"
