מטרת התיזות האלה היא לנתח את המפנה שחל בדינאמיקה המזרח-תיכונית (וביחוד במה שנוגע לשאלה הפלסטינית) בעקמת המלחמה בלבנון והאתגר הסורי; ולעמוד על אופיו של המאבק למען זכויות העם הפלסטיני בתקופה ההיםטורית הבאה. (נכתב ב-8.8.1976)
א. המפנה
- קו ההתפתחות באיזור, שאת תחילתו סימנה מלחמת אוקטובר 1973, ואשר איפיוניה העיקריים הם: האצה נמרצת של השתלבות המזרח הערבי במערך הקפיטאליםטי העולמי, תחת הגמוניה פוליטית ישירה של ארה"ב, וחתירה הדרגתית ל"הסדר" הסכסוך הישראלי-ערבי – קו התפתחות זה, שרציפותו לא נשברה, עובר עם זאת מפנה חשוב עקב המלחמה בלבנון.
- הכוחות המניעים הראשוניים של המלחמה בלבנון הם שניים: ראשון, הניגודים הפנימיים בתוך החברה והמדינה הלבנונית, שהיו קיימים גם ללא תלות בבעיה הפלסטינית, אך הסתבכו סיבוך נוסף עקב הנוכחות הפעילה של התנועה הפלסטינית בלבנון. שני, האינטרסים הסוריים, שדחפו את סוריה להתערבות צבאית פעילה והפכו את מלחמת האזרחים למלחמת התערבות.
במסגרת מסמך זה לא ניכנס לניתוח הגורם הראשון (הניגודים הפנימיים בלבנון) ונתעכב רק על השני.
ב. האתגר הסורי
- משטר הבעת' הסורי אינו שונה במהותו היםודית מהמשטר המצרי, כפי שבשנות ה-50 וה-60 לא היה שוני מהותי בין הבעת'יזם לבין הנאצריזם. בשני המקרים מדובר על זרם שמקורו במעמד הזעיר-בורגני, ואשר בזמן היותו בשלטון עבר תהליך של התברגנות וסייע להיווצרות מעמד חדש, בורגני. העובדה שהמשטר הסורי נשען עדיין, במידה מסוימת, על סיוע דיפלומאטי וצבאי מצד ברית-המועצות, אין בה כדי להפריך את הדמיון היםודי בינו לבין המשטר המצרי.
- הניגודים הקיימים בין סוריה לבין מצרים אינם ניגודים בין שני משטרים בעלי אופי מעמדי שונה, ואף לא בין קווים מדיניים שונים ביםודם, אלא הם ניגודים של תחרות בין שני דגמים דומים ומקבילים של משטר הבורגנות הערבית החדשה. הנושא העיקרי של התחרות ביניהם הוא: עמדת הבכורה במזרח הערבי.
- לעמדת הבכורה יש משמעות כפולה: ראשית, יכולה המדינה הערבית הבכירה להשפיע על השוק הערבי הפנימי, וביחוד על תנועת ההון הערבי, וכן יש בידה לכוון את צעדיהם המדיניים של שאר המשטרים הערביים. שנית, משמשת המדינה הערבית הבכירה כמקשרת עיקרית בין המשטרים המקומיים לבין הקפיטאליזם העולמי. כסוכנת ערבית ראשית של המדיניות האמריקאית, עד כה היתה הבכורה בידי מצרים; ואילו עתה מנסה סוריה לזכות – לפחות באופן חלקי – בעמדה כזאת. בכך משתלבות גם התוכניות ארוכות-הטווח להקמת "סוריה רבתי" – מדינה או פדראציה מדינית שתכלול את סוריה, הלבנון, עבר הירדן מזרחה ושטחים ממערב לירדן, בהנהגת הבורגנות הסורית.
- המחיר שאותו שילמה מצרים לאמריקאים בעד מעמדה הנוכחי כלל, בין השאר: ראשית, ויתור על חופש התמרון המדיני בזירה העולמית (קיפאון ביחסים עם ברית-המועצות) ושנית, ויתור על האופציה הצבאית נגד ישראל, לפחות לעתיד הנראה לעין. המחיר שאותו תשלם סוריה בעד קבלת חלק בעמדת הבכורה אינו יכול להיות ויתור על אופציה צבאית, שהרי ממילא אין לסוריה אופציה צבאית אמינה בנפרד ממצרים. לעומת זאת יכולה סוריה לשרת את האינטרס האמריקאי (ובו-בזמן גם לקדם את תוכניותיה-היא ארוכות הטווח) על-ידי כך שתשתלט כליל על התנועה הפלסטינית ותהפוך אותה מבת-חסות לבת-ערובה, מתנועה עממית בעלת עצמאות ניכרת לשפחה נרצעת של האדון הסורי.
ג. ההסדר והמדינה הפלסטינית
- חיסול התנועה הלאומית הפלסטינית כגורם עצמאי רצוי לאמריקאים משום שיסודות מדיניותם הנוכחית באיזור אינם עולים בקנה אחד עם פשרה שתספק אף את הזרם המתון ביותר בתנועה הפלסטינית העצמאית.
- התביעה המינימאלית, שממנה לא יכול לסגת אף הזרם המתון ביותר באש"ף (כל עוד הוא קיים כגורם עצמאי), היא הקמת מדיבה פלסטינית ריבונית בשטחים הכבושים, אשר תתקיים למשך תקופה היסטורית שלמה לצד מדינת-ישראל הציונית.
- האמריקאים כשלעצמם היו עשויים להסכים לתביעה כזאת, כדי להשקיט את התסיסה הלאומית. מבחינה אמריקאית טהורה, כמו גם מבחינת הזרם המתון באש"ף, היתה יכולה לבוא בחשבון פשרה הכוללת הקמת מדינה פלסטינית ריבונית בחסות ארצות-הברית. אולם למעשה נמנעת פשרה כזאת על-ידי העמדה הציונית העקרונית ועקב המקום המיוחד שתופסת ישראל במערך האמריקאי באיזור.
- הרוב המכריע של ההנהגה הציונית, הן בממשלה והן באופוזיציה הימנית, מתנגד התנגדות נחרצת, עקרונית ויסודית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית כלשהי.
ראשית, כל הלגיטימאציה הציונית לקיום מדינת-ישראל כמדינה יהודית בלעדית התבסס תמיד לא על זכות ההגדרה העצמית של היהודים הנמצאים בארץ, אלא על "הזכות ההיסטורית" שיש כביכול לכל יהודי העולם על "ארץ ישראל" כולה. מנקודת-ראות זאת, להכיר בכך שבפלסטין קיים עם אחר, העם הערבי הפלסטיני, שלו יש תביעה לאומית לגיטימית בה – הרי זה לחתור תחת יסודות הלגיטימאציה וההצדקה העצמית של הציונות.
שנית, ההנהגה הציונית מביאה אומנם בחשבון את האפשרות שבמסגרת הסדר תיאלץ ישראל לסגת גם מחלק מכיבושיה שממערב לירדן, אולם, מנקודת-ראות ציונית, כל נסיגה מחלק כלשהו של "ארץ-ישראל ההיסטורית", וביחוד ממערב לירדן, היא – מבחינה עקרונית – זמנית ומותנית בתנאים שהזמן גרמם. מנקודת-ראות זאת צריכה ישראל לשמור לעצמה את היכולת והזכות לכבוש מחדש את השטחים האלה, בהיווצר האפשרות המדינית או הצורך הביטחוני. אך מבחינת המדיניות הבינלאומית יש הבדל עצום בין כיבוש חלק מ"מדינה שנייה" לבין כיבוש "מדינה שלישית" בשלמותה. הרבה יותר סביר שהעולם ישלים, בתנאים מסוימים, עם כיבוש ישראלי מחודש של חלק מירדן (או מסוריה רבתי) מאשר שיסכים למחיקתה המוחלטת של מדינה פלסטינית ריבונית. לפיכך תטיל הקמת מדינה כזאת מגבלה חמורה על הסטראטגיה המדינית והצבאית של ישראל.
שלישית, ההנהגה הציונית חוששת שברגע בו תוקם מדינה פלסטינית עצמאית, ולו גם קטנה, יתחיל תהליך היסטורי של התרחבות המדינה הזאת שלב-שלב על חשבון ישראל. הלא הציונים מכירים מניסיונם-הם תהליך דומה: בתחילה הסכימו להקמת מדינה יהודית קטנה בגבולות תוכנית ועדת פיל ואחרי-כן בגבולות תוכנית החלוקה של 1947, אך בהדרגה הרחיבו עוד ועוד את הגבולות.
בנדון זה כדאי להביא כאן מדבריו של משה דיין (ראה "הארץ" 19.12.75): "ביסודה מדינה פלשתינית זוהי אנטיתזה של מדינת ישראל… האמת הבסיסית והעירומה היא, שאין הבדל יסודי בין היחס של ערביי שכם לשכם ובין היחס של ערביי יפו ליפו… והיום,אם אנחנו עולים על הדרך הזאת ואומרים שהפלשתינאים זכאים למדינה עצמית שלהם מפני שהם בני אותה ארץ ויש להם אותם זכויות, אז זה לא ייגמר בגדה המערבית. הגדה המערבית יחד עם רצועת עזה אינן מהוות מדינה… הקמת מדינה פלשתינית כזו תהיה הנחת אבן פינה למשהו אחר… או מדינת ישראל – או מדינה פלשתינית". - מאז מלחמת אוקטובר 1973, שוב אין ישראל בעלת-הברית הבלעדית של ארצות-הברית באיזור; אבל עודנה בעלת-הברית הבטוחה והקרובה ביותר. לארצות-הברית יש עתה בעלי-ברית נוספים, בדמות משטרי ארצות-ערב, אך היחסים בין ארצות-הברית לבין ארצות-ערב הם ביסודם תמיד יחסי ניצול. לכן, גם אם מוכן עתה המשטר בארץ ערבית נתונה לשתף פעולה עם ארצות-הברית, הרי קיימים שם כוחות חברתיים חשובים, כוחות היסטוריים, המאיימים לשנות את מדיניות אותה ארץ בכיוון אנטי-אימפריאליסטי. מלבד זאת יתכן תמיד סכסוך בין השותף הבכיר, האמריקאי, לבין השותף הזוטר, המעמד השליט המקומי, על חלוקת השלל מניצול העמלים הערביים. בסכסוכים מעין אלה אין לאמריקאים תחליף ממשי לכלב-השמירה הישראלי.
ישראל אינה מנוצלת מבחינה כלכלית אלא מסובסדת על-ידי האימפריאליזם. כל עוד שליט האימפריאליזם באיזור ומסוגל לקיים את ישראל, מהווה זו בעלת-ברית בטוחה וחיונית עבורו (אמת זאת מצאה ביטוי גם ב"מכתב הגלוי" של ג'וזף אולסופ לעמוס ערן – שהוא לאמיתו של דבר מכתב מקיסינג'ר לרבין – אשר תרגומו העברי הופיע ב"הארץ" ב-19.12.75. למרות העובדה שמכתב זה נכתב כאשר שרר מתח רב ביחסי ארצות-הברית–ישראל ועיקר כוונתו היתה להתרות בממשלת רבין שאין ישראל יכולה להכתיב תנאים מפורטים לארצות-הברית, כפי שאין הזנב יכול לכשכש בכלב, מסתיים הוא במלים: "שום דבר מהדברים שאמרתי לא יזיז אותי מדעתי שכבר ציינתי, שחורבנה של ישראל יגרור אחריו את חורבננו אנו"). לכן, גם אם מוכנה ארצות-הברית להפעיל לחץ על ממשלת ישראל ולכפות עליה ויתורים פה ושם, אין לצפות שלחץ זה יגיע עד כדי ויתור על מה שנחשב לאינטרס קיומי של מדינת-ישראל הציונית. אי-הקמתה של "מדינה שלישית" ריבונית מהווה "אינטרס קיומי" כזה.
ד.הכוחות האחרים הבוחשים בקלחת הלבנונית
- ארצות-הברית מתאמת את המתקפה נגד השמאל הלבנוני והפלסטינים, ומכתיבה עד היכן רשאי צבא ההתערבות הסורי ללכת.
- ברית-המועצות איבדה כמעט כל שריד של השפעה באיזור. היא נאחזת בקש הסורי, אך עמדתה כה חלשה עד שאין לה כל אפשרות ללחץ על סוריה. הנשק הסובייטי ממשיך לזרום לדמשק בשעה שהצבא הסורי נלחם נגד התנועה הפלסטינית ונגד חזית השמאל הלבנונית הכוללת את המפלגה הקומוניסטית הלבנונית: במלחמה זאת נמצא הנשק המסופק על-ידי ברית- המועצות באותו צד של המתרס יחד עם הנשק המסופק על-ידי ארצות-הברית וישראל.
- ארצות ערב מנצלות את ההתערבות הסורית כדי לקדם את האינטרסים שלהן במאבקים הבין-ערביים. לוב ועיראק מנסות לתפוס את התפקיד שמילאה סוריה בעבר כמגינת הפלסטינים כביכול, אך מכיון שמדיניותן ומשטרן אינם נבדלים עקרונית ממדיניות סוריה ומשטרה, יש לצפות בוודאות שגם הם יתגלו כמשענת קנה רצוץ, הנוקב את כפו של האוחז בו. שאר מדינות ערב אף אינן מנסות ברצינות להעמיד פנים של מגינות הפלסטינים. תפקיד הכוח הבין ערבי הוא למעשה לשמש חיפוי להתערבות הסורית.
- ישראל משמשת כשוט בידי ארצות-הברית. על-ידי נפנוף בשוט זה קובעת ארצות-הברית את "הקו האדום", שהוא הגבול המותר להתערבמת הסורית: קו זה משתנה לפי צורכי השעה ובאמצעותו יכולה ארצות-הברית לווסת את קצב ההתערבות הסורית ואת היקפה. יחד עם סוריה, משתתפת ישראל בהסגר הימי המונע השטת משלוחי נשק לפלסטינים ולכוחות השמאל.
בינתיים מכינה ישראל את הקרקע לתפיסת דרום-לבנון עד נהר הליטאני. במקרה שייווצרו התנאים המתאימים לכך (כגון התפוררות סופית של לבנון וחלוקתה). פסטיבל "הגדר הטובה" הוא חלק מהכנות אלה.
ה. לקחים לגבי המאבק הפלסטיני
- ההתערבות הסורית מוכיחה שוב את נכונות קביעת האירגון הסוציאליסטי הישראלי (מצפן) ששחרור העם הפלסטיני מחייב מאבק לא רק נגד הציונות, או הציונות והאימפריאליזם, אלא גם נגד המעמדות השליטים בכל מדינות ערב. שחרור העם הפלסטיני יכול להתבצע רק כחלק ממהפכה סוציאליסטית בכל האיזור, בהנהגת המעמדות העמלים.
- כבר באמנה הפלסטינית קבע אש"ף את עקרון אי-ההתערבות במאבקים הפנימיים בארצות ערב. מאז ועד היום ניסתה התנועה הפלסטינית לשמור על עקרון זה – ללא הצלחה, כי המאורעות חזרו וטפחו על פניה והוכיחו שוב ושוב כי אין להפריד בין המאבק הפלסטיני לבין המאבקים המעמדיים בארצות-ערב. הפירוש המעשי של עקרון אי-ההתערבות היה, בין היתר, שכל חלקי התנועה הפלסטינית ללא יוצא מהכלל, הן אלה שבהנהגת אש"ף והן אנשי "חזית הסירוב", כרתו ברית עם משטר ערבי זה או אחר וקיבלו את חסותו.
- הברית שהיתה קיימת בין אש"ף לבין סוריה גרמה לכך שארגון אל-צעיקה, שהיה ידוע תמיד כזרוע ממושמעת של המשטר הסורי, קיבל מקום נכבד באש"ף, ובכך הוענקה לו לגיטימאציה כאילו היה ארגון פלסטיני אמיתי. מתוך רצון לשמור על הברית הרקובה עם סוריה הסכימה ההנהגה הפלסטינית להכנסת סוס טרויאני זה אל תוך התנועה. רק בשלב מאוחר, כאשר פתח ארגון אל-צעיקה במאבק מזוין לצד סוריה ונגד התנועה הפלסטינית, פנה אש"ף נגדו.
- בתחילה ניסתה הנהגת התנועה הפלסטינית לשמור על עמדה של אי-התערבות במלחמת האזרחים בלבנון. מאוחר יותר נכפתה עליה מעורבות והוכח פעם נוספת שאי-אפשר להפריד בין המאבק הפלסטיני לבין המאבקים הפנימיים בעולם הערבי. שום מעמד שליט אינו יכול להשלים לאורך ימים עם קיומו של מוקד כוח (ובעיקר כוח מזוין) רציני שאינו כפוף לו. מכאן שעצם הקיום הפעיל של התנועה הפלסטינית בלבנון היה אחד הגורמים לפריצת מלחמת האזרחים. עובדה זאת לא הובנה על-ידי ההנהגה הפלסטינית בעוד מועד ובבהירות מספקת.
- כאשר נסחפה התנועה הפלסטינית למעורבות במלחמה, נגררו כוחות פלסטיניים במקרים רבים להתנהגות של חיל כיבוש כלפי ההמונים הנוצריים, ולפעולות נקם לפי קווים עדתיים.
- כל החולשות, השגיאות והליקויים שנמנו בסעיפים הקודמים נובעים ממקור משותף: אופיה של התנועה הלאומית הפלסטינית כברית כל-מעמדית עם הנהגה ואידיאולוגיה זעיר-בורגניות.
- מבחינה צבאית עמדה התנועה הפלסטינית בפני האתגר הסורי בהצלחה מרובה מכפי ששוער מראש, וזאת תוך גילויי גבורה רבים. אולם זוהי הצלחה קצרת-טורח בלבד. באזורנו, בו שוררים הניצול, העוני והמחלות, בו כופים המעמדות השליטים את הבערות, טמטום המוחות והחשיכות הדתית על המוני העם, ובו הולכים הניגודים המעמדיים ומחריפים, לא יכולה להצליח לאורך ימים שום תנועה המסרבת להתייצב באופן ברור בצד זה או אחר של המתרס המעמדי.
ו. תקופה חדשה
- המאורעות הנוכחיים מבשרים קיצה של תקופה ותחילתה של תקופה חדשה. הולכת ומתקרבת לסיומה התקופה שבה אפשר היה לרכוש את ההמונים, לפחות לטווח קצר, למאבק לאומי גרידא, שאינו קשור קשר אורגאני עם המאבק המעמדי. העידן הקרב ובא הוא עידן המאבקים המעמדיים-במפורש.
- אין פירוש הדבר שמעתה חייב המאבק הפלסטיני לחדול ולהמתין עד להתגברות כוחות המהפכה הסוציאליסטית במזרח הערבי כולו; אלא שהמאבק הפלסטיני חייב לראות את עצמו מראש כחלק אורגאני של המאבקים החברתיים באיזור, נגד כל המשטרים הקיימים בו.
ז. מסקנות לגבי פעולתנו
- אנו, אנשי הארגון הסוציאליסטי הישראלי (מצפן), מציעים להמונים הפלסטיניים שאיתם יכולים אנו לקיים מגע ישיר (כלומר, בעיקר בתחומי מדינת ישראל) דרך השונה שוני מהותי הן מהדרך המוצעת להם על-ידי אש"ף והן מזו המוצעת להם על-ידי רק"ח.
- הדרך שאותה מציע אש"ף היא חיצונית לגבי המאבק המתנהל בתוך ישראל. אין קשר אורגאני מיידי בין פעולות אש"ף לבין הבעיות היומיומיות שבהן נתקלים העמלים, הערבים והיהודים, בישראל.
- לגבי רק"ח המצב מסובך יותר. במה שנוגע לשאלות הפוליטיות הכלליות (פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי והבעיה הפלסטינית) סומכת רק"ח בעיקר לא על מאבק המוני, אלא על פעולת קואליציה של כוחות חיצוניים דיפלומאטיים, של מדינות, אשר בראשה עומדת ברית-המועצות ואשר כוללת (לדעת רק"ח) גם את "המשטרים הערביים המתקדמים". מצד שני, במה שנוגע לבעיות היומיומיות של ההמונים הפלסטיניים בישראל, אין רק"ח נוקטת עמדה "חיצונית" אלא מעורבת מעורבות ישירה במאבק, ואף מנהיגה אותו. לא לחינם זכתה רק"ח עד כה לאמון רב מצד מיטב הציבור הפלסטיני בישראל.
- אולם חלקים גדלים והולכים של הציבור הפלסטיני בעל-ההכרה מגלים בהדרגה (ביחוד אחרי יום האדמה) את מגבלותיה של רק"ח, שהיא מפלגה רפורמיסטית ביסודה. רק"ח מבססת את הפרוגראמה שלה ואת פעולתה על השלמה עם המשך קיומם של המשטרים הנוכחיים באיזור – הן המשטרים הערביים והן המשטר הציוני. לכן מנסה רק"ח לרסן או למנוע מאבקים ותביעות אשר עשויים להתפרש כמעמידים בסימן שאלה את קיום המשטרים האלה, ובכללם המשטר הציוני בישראל.
- כמו-כן, גם בשאלות הפוליטיות הכלליות אין רק"ח יכולה לעורר אמון מלא, מפני שנאמנותה העליונה נתונה למדיניות החוץ של ברית-המועצות. נסיון העבר מצביע על האפשרות שברית-המועצות תשנה את קו מדיניותה מסיבות פנימיות או בגלל האינטרסים העולמיים שלה – ובעקבותיה תלך גם הנהגת רק"ח. נאמנותה של רק"ח לברית-המועצות מסבירה גם את הבלבול בעמדתה של מפלגה זאת ביחס לפלישה הסורית ללבנון; שהרי ברית-המועצות רואה את עצמה הן כידידת המשטר הסורי והן כידידת אש"ף.
- אנחנו, אנשי מצפן, רואים את המאבק היומיומי של העמלים בישראל – כמו בארצות הסובבות – כקשור קשר חי והכרחי לבעיות הפוליטיות הכלליות. את פתרון הבעיות הכלליות של האיזור אנו רואים לא כתוצאה מפעולת קואליציה של כוחות דיפלומאטיים עולמיים, אלא כפרי של מאבק ההמונים באיזור. אנו מדגישים את הרציפות בין המאבק היומיומי לבין המאבק המהפכני. אין זה מקרה, ששביתה נגד הפקעת כמה אלפי דונמים גלשה מייד להתנגשות שהציבה אתגר למשטר הציוני כולו.
- למרות העובדה שבתנאים הקיימים מהווים ההמונים הפלסטיניים הנאבקים נגד דיכויים הלאומי בישראל את הגורם הפעיל ביותר במאבק להפלת המשטר הציוני, הרי במהותו העמוקה אין זה מאבק לאומי על-מעמדי, אלא מאבק מעמדי על-לאומי.
- המאבק למען זכויות דמוקראטיות לכל אזרחי ישראל מהווה בעינינו היבט של המאבק הכללי לשחרור חברתי; ובמציאות הקולוניאלית של ישראל קשור הוא קשר הכרחי עם המאבק נגד הציונות.
- תנאי הכרחי להצלחתו של כל מאבק נגד המשטר בישראל – ובכלל זה מאבקים דמוקראטיים – הוא היותו מאבק יהודי-ערבי משותף. לכן מחובתו של הארגון הסוציאליסטי הישראלי (מצפן) ליצור מסגרות שבהן יתפתח השיתוף הזה, על יסוד האינטרס ההיסטורי המשותף לעמלי שני העמים.