רבים משווים את ההתפתחות בסין לאחר מותו של מאו טסה טונג להתפתחות שהיתה בברית-המועצות לאחר מותו של לנין. בעיני אלה משחק הואה קואו פנג את תפקידו של סטאלין. ואילו ארבעת הרדיקלים: צ'יאנג צ'ינג, צ'אנג צ'ון-צ'יאו, ואנג הונג-ון ויאו ון-יואן – מקבילים לשמאל הסובייטי בהנהגתו של טרוצקי·
ואכן, יש מן האמת בהשוואה זו. הואה קואו פנג, כמו סטאלין בזמנו, הוא איש המרכז. הוא נבחר לתפקידו דווקא בגלל חוסר מגמה פוליטית ברורה, בגלל שלא היה קשור בשום "סיעה" בתוך ההנהגה הסינית. לכאורה לא היה הואה איש הימין. הוא לא נחשב כאחד מאנשי טנג [דנג] הסיאו-פינג, אשר רצה לשים דגש על הגברת הייצור, על טכנולוגיה מודרנית, על פיתוח יחסי מסחר עם העולם הקפיטליסטי, תוך כדי התעלמות מאופיה של החברה הסינית; טנג הסיאו פינג היה הנציג הבולם של הגישה החותרת לחברה מנוהלת מלמעלה, ללא שיתוף העובדים בהחלטות, וניהול החברה בידי ביורוקראטים וטכנוקראטים ולא בידי הפועלים והאיכרים. טנג, אשר במערב ציפו כי יהיה יורשו של מאו, נפל תוך כדי המאבק עם קבוצת הרדיקלים. אך נראה כי היו"ר החדש של המפלגה הקומוניסטית הסינית, הואה קואו פנג, ינהיג דווקא את הקו של טנג. מינויו של לי הסן-ניאן לראשות הממשלה מהווה הוכחה לכך. לי הוא טכנוקראט, כלכלן המעדיף צורת פיתוח סטאליניסטית (כלומר, פיתוח תעשייה בצורה צנטרליסטית ללא פיקוח פועלי), המעדיף תוכנית כלכלית שנקבעת על ידי מנהיגות המפלגה ללא התייעצות עם ההמונים, המעדיף מתן זכויות-יתר לקאדרים הניהוליים והטכנוקראטיים, המעדיף שימת דגש על מומחיות וייעול על חשבון דמוקרטיה פועלית וצורת עבודה הומאנית ופחות מנוכרת.
אך בכך מסתיים הדמיון עם ברית- המועצות שלאחר מות לוין.
לשמאל הסיני אופי שונה מזה שהיה לשמאל הסובייטי בשנות ה-20, כמו שלמהפכה הסינית אופי שונה מזה שהיה למהפכה הרוסית. המהפכה הרוסית של 1917 היתה אמורה להיות רק חלק מגל מהפכני גדול ורחב, ששטף את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. השמאל הסובייטי שם דגש על תפישה זו, וראה בניצחון המהפכה באירופה, ובעולם כולו, את התנאי להצלחת המהפכה הרוסית. בגלל תפישה זו, בגלל הדגשת הזמניות של הבידוד בו נמצאה ברית-המועצות, הזניח שמאל זה (טרוצקי ותומכיו) את עניין הדמוקרטיה הפנימית במדינה הסובייטית, וייצג את הגישה הצנטרליסטית, האנטי-דמוקרטית, כלפי הפועלים והאיכרים.
המהפכה הסינית, לעומת זאת, בוצעה כמהפכה בארץ אחת. לא היתה סיעה ולא זרם בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית אשר היתנה את ניצחון הסוציאליזם בסין בניצחון מהפכה סוציאליסטית עולמית. המקום המשני והשולי שניתן לפרספקטיבה האינטרנציונליסטית התגלה בבירור במדיניות החוץ הסינית, במיוחד בשנים האחרונות. זוהי מדיניות של התקרבות אל כוחות הימין הריאקציוני באירופה ובעולם כולו (שמירת היחסים הדיפלומטיים עם צ'ילה של פינושה, יחסים לבביים עם מדינאים ימניים כמו שטראוס הגרמני, שלזינגר האמריקאי ודומיהם). אך מדיניות זו לא היתה נחלת הימין בלבד, אלא נחלת ההנהגה הסינית כולה; מדיניות זו לא היתה גם מקרה או סטייה, אלא תוצאה הגיונית מראייתה של המהפכה הסינית כמהפכה בארץ אחת.
מצד שני, הקבוצה הרדיקלית נולדה כביטוי להתנגדות עממית לשלטון הביורוקראטי, התנגדות שמצאה את ביטויה החזק במהפכה התרבותית. קבוצת הרדיקלים ייצגה וביטאה את השאיפה לדמוקרטיה פועלית, לקבלת החלטות על הייצור בידי המייצרים עצמם; היא ביטאה את ההתנגדות ליצירת שכבות ומעמדות של ביורוקראטים וטכנוקראטים בעלי זכויות-יתר חומריות ופוליטיות.
הרדיקלים ביטאו את ההתנגדות לסטאליניזם, אך מבלי שיהיו משוחררים בעצמם מכמה תפישות-יסוד סטאליניסטיות. הם היו אלה שיזמו את ההגבלות החמורות על האמנים ויצירתם, הגבלות שהן מסימני ההיכר של הסטאליניזם. הם הבינו את המאבקים בתוך החברה הסינית כמאבקים "פנימיים", ולא פנו, ולו גם פנייה סמלית, אל הפרולטריון הבינלאומי ואל כוחות בינלאומיים. גם גישה זו היא מורשת הסטאליניזם. איך ניתן להסביר, במדינה שאמורה להיות בדרך לסוציאליזם, את חוסר ההסברה כלפי חוץ, את העלמת המידע על הנעשה בתוך ההנהגה הסינית? הרי אם סין בונה סוציאליזם, אזי כל ענייניה ה"פנימיים" הם למעשה מעניינם של כל הפועלים והמהפכנים בעולם כולו. יש רושם חזק שאת כל אלה לא הבין השמאל הסיני.
ובכל זאת, היה זה שמאל. היה זה שמאל משום שאנשיו ניסו לפתח סטרוקטורות דמוקרטיות בתוך החברה הסינית; משום שהבינו את הסוציאליזם כיצירת צורת חיים חדשה, איכות חיים הומאנית, עבודה לא מנוכרת, השתתפות ההמונים בהחלטות על הייצור, שוויוניות, ומלחמה במגמות ביורוקראטיות וטכנוקראטיות. בכך נבדל השמאל הסיני מכל אלה שהבינו ומבינים את הסוציאליזם כפיתוח יעיל יותר של אמצעי-הייצור ותו לא, כהתחרות כלכלית עם העולם הקפיטליסטי נוסח סטאלין-כרושצ'וב-ברז'נייב.
מגבלותיו של השמאל הסיני, המורשת הסטאליניסטית וחוסר הפרספקטיבה האינטרנציונליסטית, תרמו ללא ספק לנפילתו, ולניצחונו של הימין. הזרם שהשתלט כעת על הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית לא יוכל אלא לפתח מודל חברתי דומה לזה שבברית-המועצות, מודל סטאליניסטי המבוסס על שלטונה המעמדי של הביורוקראטיה. העובדה שהמוני הפועלים והאיכרים בסין לא יצאו להגנתה של הקבוצה הרדיקלית רק מחזקת את ההערכה הקודרת הזו.
(עוד מאמר באותו עניין: "מותו של מנהיג")
(תגובה על שני המאמרים: "האם קיים סוציאליזם בסין?")