הסתלקותו של מאו טסה טונג מזמינה הערכה עיתונאית כוללת של אישיותו. אין ספק שהוא היה אישיות בלתי רגילה, שעמדה במרכזו של תהליך מהפכני ממושך ונמרץ, והשפיעה עליו הרבה מאוד. יתכן כי ההיסטוריון שיבוא להעריך את המאה ה-20, מטווח של המאה הבאה, יקבע כי מהפכת האיכרים בסין, שהקימה את הרפובליקה העממית הסינית, היתה המאורע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות חברת האדם, עד 1949.
בסין חי רבע המין האנושי. זו ציביליזציה עתיקה, עתירת תרבות מפותחת, אשר דוכאה במגף קולוניאלי אכזרי בעת החדשה. היתה זו חברה איכרית נגועת חולי ורעב כרוניים. המעצמות הזרות עשו בה כבתוך שלהן, בנצלן את תושביה תוך סימומם באופיום.
החל משנת 1927 עמד מאו טסה טונג במרכז התנועה הקומוניסטית המהפכנית בסין, כשתבונתו מקרינה עליה ללא הפסק, עד יום מותו. מאו אינו מלאך ואינו אל, ומוטב שיקברוהו הסינים או ישרפו את גופתו, כפי שביקש, במקום לחנטו ולהאלילו לאחר מותו. הוא שגה לא פעם, ולא את כל מהלכיו יכולים אנו לפענח לאשורם עד עצם היום הזה. ברם, הוא השכיל ליישם באורח יוצר עקרונות מרכסיסטיים למציאות הסינית. ידע לנהל מהפכת איכרים מבלי להתנגש חזיתית בדוגמה הטוענת לאוואנגארדיות של ה"פרולטריון". ותרם תרומה חשובה לנצחונה הסופי ב-1949.
סין העממית אינה "סוציאליסטית", במונחים של משטר סוציאליסטי אידיאלי כפי שאנו מנסחים בעקרונותינו. היא מנהלת מדיניות-חוץ שריח של שוביניזם מעצמתי נודף ממנה; בתחום הפנימי היא עדיין רחוקה מהדגם של דמוקרטיה סוציאליסטית ראויה לשמה; "אלף" הפרחים עדיין מתקשים לפרוח, ואת מקומם תופס התנ"ך המקוצר של מאו.
אולם, סין רוחשת חיים תוססים של חברה שהתעלתה לרמת תודעה ופעילות מהפכניות, בה התנופה המהפכנית עדיין בעיצומה: מרבית הסינים חשים הזדהות עמוקה עם מדינתם המהפכנית, ומוכנים לפעול רבות למען האינטרס הציבורי, גם ללא תמריץ כלכלי; ועדי-רובע, ועדי כפרים וקומונות עוסקים יום-יום בניהול ענייני הציבור ובקבלת החלטות; מחלוקות בצמרת, כאשר הן מתחדדות, אינן נפתרות במרתפי הבולשת והמשטרה, אלא גורמות ליציאת המונים לרחובות, לציור סיסמאות-קיר ולהדבקת עיתוני- קיר; בוטלו הדרגות הפורמאליות בצבא, נמנעים במודע מהצבת מחיצות בין מנהלים ומנוהלים, הפער בהכנסות בין "הצמרת" לבין "התחתית", במונחים מערביים, הוא חסר משמעות; מפקדים ומנהלים בכירים חייבים לעבוד בעבודות פשוטות, בזמנים קצובים מדי שנה; הרעב והחוליים הכרוניים הודברו על-ידי מדיניות שוויונית ופיתוח כלכלי נמרץ, לטובת ההמונים; סין בת-זמננו מהווה דגם מלהיב לגבי כל ארצות העולם השלישי, המוכיח בעליל כיצד מסוגלת מהפכה חברתית להביא עמים בארצות קולוניאליות לשעבר, מעוטות פיתוח, לראשיתה של המראה כלכלית וחברתית, בתוך דור אחד.
מאו תרם תרומה שקשה להפריז בערכה לכל מה שצוין למעלה. הוא היה איש המפתח החשוב ביותר בהנהגה במשך שנים ארוכות. היה טקטיקאי מעולה, אך לא אופורטוניסט. הפולחן שנוהגים בו אינו לרוחנו, ואינו עולה בקנה אחד עם עקרונות סוציאליסטיים. אבל, כאשר הנך שומע וקורא, לאחר מותו, על אורח חייו, הסתפקותו במועט שבמועט, כראוי למנהיג של חברה בת 900-800 מיליון בני- אדם, הפורצת לה דרך, כקולקטיב, מן הרעב, המצוקה, המחסור, אל ההמראה הכלכלית – הנך נפעם נוכח עוצמתו המוסרית המיוחדת במינה של מאו טסה טונג.
מאו לא רק הסביר את ההיסטוריה, אלא גם תרם תרומה מכרעת לשינויה. מבחינה זאת יישארו דמותו, כתביו ומעשיו נכסי צאן ברזל נצחיים בתולדות התנועה הסוציאליסטית המהפכנית.
(עוד מאמר באותו עניין: "סין אחרי מאו")
(תגובה על שני המאמרים: "האם קיים סוציאליזם בסין?")