[מאמר זה נכתב ב-8 באפריל, שבוע לאחר יום האדמה. כיום, לאחר פרסומו של "דו"ח קניג", נשאר מאמר זה אקטואלי ואף יותר מזה]
בחודש מארס הצטרפה ישראל – בעיני הציבוריות העולמית – לליגת המדינות הגזעניות.
הזרוע הצבאית של המימסד הישראלי הרגה 10 מפגינים, לא מזוינים. חמישה – כולל ילד בן 11 – בני אוכלוסייה כבושה. חמישה – אזרחי המדינה.
הראשונים מחו נגד כיבוש, האחרונים – נגד שוד רשמי של קרקעותיהם, שוד שהוא עצמו תוצאת כיבוש מוקדם יותר.
- איש מהעשרה לא נשא נשק;
- איש מהעשרה לא איים על חיי אלה שירו;
- איש מהעשרה לא סיכן את "בטחון המדינה".
מדוע הירשו לעצמם חיילי צה"ל לכוון כלי נשק כלפי ילד, וכלפי ציבור מפגינים, וללחוץ על ההדק?
התשובה ידועה יפה לכל ישראלי: מפני שהמפגינים הם ערבים.
רבים – קרוב לוודאי שזהו רוב מוחלט בציבור היהודי בישראל – משלימים עם תשובה זו. לדעתם מותר לצה"ל להתפרע כשהמפגינים הם ערבים. בעלי גישה זו, ש"כמה מהחברים הטובים ביותר שלהם הם ערבים", הם הגזענים. הם יכולים להיות אדיבים, חביבים, משכילים, הורים טובים, משוכנעים בצדקתם (לעתים יותר מדי), או אדישים, ציניים, פטאליסטיים, בוהמיים. עדיין הם גזענים. הם גזענים כשהם אוכלים חומוס במסעדה ערבית בפסח, כשהם תומכים בפינוי שטחים, וגם כשיש להם ביקורת על מדיניות הממשלה.
כמו לכל גזען יש להם מוסר כפול: מה שמותר ליהודי, אסור לערבי. לממשלה מותר להפקיע קרקע חקלאית מערבים. לערבי אסור לקנות – או לעבד – קרקע בבעלות יהודים.
ליהודי מותר להפגין נגד שלטון זר – ואוי אם ייהרג ילד יהודי בהפגנה. לערבי אסור להפגין נגד שלטון זר ו"מגיע להם שיטפלו בהם ביד חזקה ובזרוע נטויה".
היו זמנים שאחד העם, ויצמן, שוקן ובן גוריון הצהירו כי אם יתבע המפעל הציוני בארץ חיי ילד ערבי אחד, מוטב שלא יוקם. מי מעז כיום להזכיר – בפומבי – דעה כזאת בישראל?
כיום, מי שמגנה את רצח הילד באבו-דיס, ותובע הקמת ועדת חקירה פומבית על פרשת התפרעות צה"ל ביום האדמה, מוקע כאויב המדינה. בצדק. השלטון הזה והעם הזה אינו רוצה חקירה שתחשוף את גזענותו, ואינו רוצה אפילו לראות זאת בטלוויזיה שלו.
הגזענות השתלטה לא רק על מדיניות הממשלה ועל הדת היהודית, אלא גם על מוחות הרוב באוכלוסיה. אין פלא. הציונות היא תנועה שוביניסטית שנולדה כתוצאה מאפליה גזענית. ליתר דיוק, כתוצאה מהאכזבה מסיכויי המאבק נגד אפליה גזענית. הציונות קיבלה את הגזענות (כשהיא מכוונת נגד יהודים) כנתון שאין להביסו. יתר על כן, הציונות רואה באנטישמיות את הגורם החיצוני המגדיר מיהו יהודי. שני דורות של מנהיגים, מורים והורים ציוניים עיצבו בארץ דור שאינו מהסס לירות לתוך הפגנה ערבית בלתי מזוינת, ואינו שומע איוושה מצפונית כשעשרה מפגינים נרצחים על ידי חיילי צה"ל.
חברה העוברת בשתיקה, ללא מחאה פומבית וללא תביעה ציבורית להעמיד לדין את האשמים על רצח יום האדמה, היא חברה בעלת מנטאליות גזענית.
אין לנו ויכוח עם גזענות – יהודית או אנטי יהודית, לבנה או שחורה. נגד גזענות יש רק דרך אחת. מאבק. לחיים ולמוות.
אולם, יש בישראל מיעוט לא מבוטל שאיננו גזעני. מיעוט שהתחלחל כששמע על התפרעות צה"ל. מיעוט שנפשו אינה יודעת מנוח מאז נודע על הרג המפגינים. מיעוט זה מודע לשטיפת המוח הציונית, ומודעות זו שיחררה אותו, חלקית, מהגזענות. עם מיעוט זה יש לנו ויכוח. כי למיעוט זה יש קונפליקט פנימי, רעיוני ורגשי, המאלץ אותו לקבל הכרעות קשות בכוח עצמו בלבד, מבלי להישען על דיעות המימסד. לבני מיעוט זה יש אישיות עצמאית וחוש אחריות אישית למעשיהם ולדיעותיהם.
אישיותו של הגזען נטבעה בתבנית המימסד. דיעותיו הן דיעות המימסד והקונפליקטים שלו נפתרים על ידי מערכת ההסברה של המימסד. המאבק נגד הרוב הגזעני הוא המאבק נגד המימסד הגזעני.
אותו מיעוט, שהתחלחל נוכח רצח המפגינים הערבים, נמצא כיום במצב דומה לזה בו נמצאו מיעוטים דומים בגרמניה, בדרום אפריקה וברודזיה, ערב הפיכת הגזענות הכמוסה למדיניות מוצהרת. אנשי מיעוט מצפוני זה נאלצים כיום להחליט אם לשנות את אורח חייהם למאבק בלתי מסויג בגזענות, או לאנוס את מצפונם, לחרוק שיניים ולשתוק. הגזענות מגעילה אותם, אך הם סבורים שאין בכוחם להיאבק נגדה. הסתלקות זו ממאבק נגד הגזענות – ויהא ההסבר אשר יהא: קשיי פרנסה, ציניות או תחושת חוסר אונים – פירושה שבירת האישיות.
מצפון שנאנס פעם – נאנס לתמיד.
יש אומרים: "אין תועלת במאבק יחידים נגד מימסד גזעני שלם ונגד חברה גזענית שלמה".
בחייכם, בלי תירוצים "הגיוניים", מי שנופל קורבן לחולשתו אל יחפש תירוצים.
חנה ארנדט, בספרה "אייכמן בירושלים", הבליטה והדגימה כי המאבק העקרוני והבלתי מסויג נגד הגזענות, כולל הוקעה פומבית של הגזענות על ידי אירגונים ויחידים, הוא הנשק היעיל ביותר להבסתה. במאבק כזה יכולים יחידים – פועלים, איכרים, סופרים, עיתונאים – לנחול הצלחות מפתיעות מול ציבור עוין שלם.
קול בודד בחברה גזענית – החושף ומוקיע ללא הרף את הגזענות – מסוגל לדחוף את כל המימסד הגזעני לגישה של התגוננות, התנצלות, "הסברה" ולתרום לקעקוע מימסד זה מעבר לכל המשוער.
אין אדם מסוגל להעריך כהלכה את יעילות פעולתו. אך גם מי שמשוכנע מראש כי אין תועלת לאחרים במאבקו, חייב להיאבק כדי להציל את נפשו, קרי – את מצפונו ושלמות אישיותו.
הבחירה היא בין שתיקה נוכח גזענות תמורת "שקט", לבין מאבק פומבי נגד הגזענות, בצירוף "עונש" מצד המימסד. מי שיבחר באפשרות הראשונה יאנוס את מצפונו, ויישאר אישיות שבורה. מי שיבחר בשנייה יסבול, אבל יישאר אדם שלם עם עצמו.
החודש הועמדו בעלי המצפון החברתי בישראל בפני הברירה: לצאת או לא לצאת למאבק פומבי נגד הגזענות בישראל.
הגענו לרגע ההכרעה בו האישיות מתחשלת – או נשברת.
מי שלא ייאבק – יישבר.
מבפנים.