מאז מלחמת אוקטובר 73', ובמיוחד בשנה האחרונה, החל המשק הישראלי להידרדר במדרון תלול יותר ויותר. הסיוע העצום שמקבלת ישראל מארצות הברית, סיוע המכסה יותר מחמישית מתקציב הממשלה, אינו מספיק עוד כדי לכסות את "הוצאות הביטחון" ואת שמירת רמת החיים של האוכלוסיה בעת ובעונה אחת.
ב-5 בדצמבר דיווח "ידיעות אחרונות": השגריר דיניץ הדגיש את הצורך שישראל תקבל את מלוא 2.3 מיליארדי הדולרים שהיא ביקשה לשנת 1978, בסיוע צבאי וכלכלי, כש-1.5 מיליארד מתוך סכום זה מיועדים לצרכים צבאיים. לדברי העיתון, החליט כבר הנשיא האמריקאי לקצץ בסכומים אלה…
קיצוץ אפשרי זה רומז כי לאחר בחירות 1977 עתיד מצבה הכלכלי של ישראל להידרדר בקצב מהיר יותר מאשר עד כה. העובדה המרה מכל היא כי כולם, כולל קובעי המדיניות הכלכלית, יודעים שאין להם תשובה לבעיה. כל מה שנותר להם לעשות הוא לנסות להאט את קצב ההידרדרות, לנסות לעצור את פרוץ המשבר לעוד חודש, לעוד חודשיים, עד לאחר הבחירות… ומכיוון שהשנה שנת בחירות, ניתן לצפות כי הממשלה תהיה מוכנה לפזר הרבה כסף (שערכו יורד בהתמדה) כדי שהמשבר הכלכלי יישאר סמוי עד לאחר שיושלכו הפתקים לקלפיות.
הפועלים, השכירים, הפנסיונרים, תושבי שכונות העוני, אלה היו הראשונים שחשו את חומרת המשבר. במשכורתם הקבועה התקשו לקנות אף את המעט שקנו קודם לכן. תוספת היוקר שניתנה לא כיסתה אף את ההתייקרויות שאירעו לפני שישה חודשים!
אך הסימן הברור ביותר למשבר היה מצב השוק: מפעלים החלו להקטין את הייצור, לסגור מחלקות ולפטר פועלים. פיטורי הפועלים במפעל "פרידמן" בירושלים בחורף שעבר היו ניצוץ ראשון. אחרי "פרידמן" הלכו מפעלים רבים אחרים. מאות רבות של פועלים הלכו בדרכם של פועלי "פרידמן": הם נאבקו נגד הפיטורים, ההסתדרות הבטיחה לעזור להם, אך העזרה בוששה לבוא; והפועלים – בודדים במאבקם – נכנעו, פוטרו, ורובם לא מצאו עבודה בתנאים דומים או בכלל לא.
מפעם לפעם נעשים ניסיונות להרחיב את המאבק, או לשכללו. פועלי "עסיס" ברמת גן, כשקיבלו הודעות פיטורים, סגרו את שערי המפעל, הסתגרו בתוכו, ואף הפעילו בעצמם את המכונות! המפעל עבד כמה ימים למרות שפועליו היו "מפוטרים". הפועלים ניהלו את העבודה בעצמם, וביצעו אותה בעצמם. אך הם לא התכוונו להמשיך בסידור חדש זה לאורך ימים. זו היתה רק הפגנה. לבסוף נאלצו הפועלים להסכים לפשרה שסידרה ההסתדרות, ונטשו את המפעל.
הפועלים יודעים כי המצב קשה, הם יודעים כי המצב עתיד להיות הרבה יותר קשה. הם יודעים כי הממשלה אינה מציעה כל פתרון, כי אין כל דרך לפתרון. הם יודעים כי ההסתדרות אינה מייצגת אותם, וכי ההסתדרות לא תפתור את בעיותיהם. הם יודעים כי במסגרת המישטר היום כבר נוסו כל הדרכים; והמצב אינו משתפר ואינו עתיד להשתפר.
גם "תרופת הפלא" הנקראת "חוק בוררות חובה", הפוגעת בזכותם של הפועלים לשבות, אינה מבשרת טובות לפועלים; והם יודעים זאת. והם גם יודעים כי כדי לשנות את המצב לטובה צריך לבוא שינוי עמוק, שינוי מהפכני. אך השינוי המהפכני יכול לבוא רק על חשבון התנועה הציונית; והשינוי המהפכני חייב לשבור הרבה מיתוסים שעליהם התחנכו גם הפועלים. וגם אם היו מוכנים לוותר על כל אלה, עדיין אין הם מאמינים כי ניתן לבצע את השינוי המהפכני. חוסר האמון הזה מרפה את ידי הפועלים. זו אחת הסיבות לכך שמאבקי הפועלים נראים כמאבקים של יאוש, כמאבקים מחוסרי תקווה. ובכל זאת – הם מוכיחים אי רצון להיכנע ללא קרב.
בידי הפועלים מרוכזת עוצמה רבה. אם לא ילמדו להפעילה במלוכד הם עתידים לנחול תבוסה במאבקם לשמירת רמת הקיום המינימלית שלהם. ואם לא ילמדו להיאבק במלוכד – ודאי שלא יבוא גם השינוי המיוחל.