החודשים האחרונים עמדו בסימן של מאבקי עובדים רבים. המדיניות הכלכלית ה"חדשה" של הממשלה הביאה לירידת רמת החיים של הפועלים ומרבית העובדים השכירים. המשכורות לא הצליחו לרדוף אחרי עליות המחירים הגדולות, ותוספת היוקר אף אינה מכסה התייקרויות שארעו שישה חודשים קודם לכך. אין פלא כי מאות אלפי (!) עובדים היו מעורבים בסכסוכי עבודה שונים.
במשך השבועיים שבין 20 באוגוסט ו-3 בספטמבר, לדוגמא, דיווח "מעריב" על סכסוכי עבודה, פיטורים, שביתות והשבתות במקומות העבודה הבאים:
קצא"א, מס הכנסה, צי הסוחר, "יכין", "אלקו", "נגב קרמיקה" – ירוחם, "המגדר" – קרית גת וחולון, נמל חיפה, "שמשון", בתי החולים, רשות השידור, מפעל הטכסטיל בית-שאן. "יובל-גד", "רכב אשדוד", מפעלי נייר חדרה, "מבט" – שדרות, נמל אילת ונמל התעופה בלוד. סכסוכי עבודה רבים לא הגיעו אל דפי העיתונות.
מאז ראשית השנה פוטרו מאות עובדים, בעיקר פועלי תעשייה, וזאת דווקא בשנה בה מדברים הכל על הצורך בהגברת הייצור, בהפניית עובדים מהשירותים לתעשייה וכו' וכו'. הדברים מעוררים תמיהה, אך מה שקורה כאן הוא אחד הסימנים המאפיינים את השיטה הקפיטליסטית.
* * *
הבה נבחן זאת על פי דוגמא של מפעל בודד. כאשר מצב השוק המקומי והעולמי הוא טוב, הרי יש דרישה למוצרי המפעל. אז כדאי לבעל המפעל להעסיק פועלים נוספים, אשר יתרמו להגברת הייצור. הגברת הייצור תביא לעליית רווחי המפעל (כי אם לא יוגדלו הרווחים, לשם מה יש להעסיק פועלים נוספים או להגביר את הייצור?). תקופת שפע כזו היא תקופה טובה גם לפועלים: בעל המפעל זקוק להם. כאשר הרווחים זורמים לכיסו, הדבר החשוב ביותר עבורו הוא המשכת העבודה הסדירה במפעל . לכן הוא יהיה מוכן להיענות לתביעות שכר רבות של הפועלים; העיקר שלא יפתחו בשביתה, העיקר שלא תיפסק העבודה, העיקר שלא תיפסק זרימת הרווחים.
עד שמגיעה תקופת שפל (ובשיטה הקפיטליסטית יש תמיד תקופות שפל, כמו שישנן תקופות שפע). אז אין בעל המפעל יכול למכור את כל התוצרת במחיר רווחי, והמוצרים מתחילים להיאגר במחסנים כאבן שאין לה הופכין. הפועלים ממשיכים לעבוד ולייצר, והתוצרת החדשה נערמת על גבי קודמתה במחסנים. ואת שכר הפועלים יש צורך לשלם. ואז נעשה המשך העסקתם "בלתי כדאי" לבעל המפעל. כי אם ימשיך להעסיקם הוא ייאלץ לגעת ברווחים שאגר, כדי לשלם את משכורותיהם. אך ברווחיו אין לו חשק לגעת. מי שיצטרך לשלם את מחיר השפל הם הפועלים.
* * *
הפתרון ה"קל" הוא בפיטורים. בדרך כלל אין בכך בעיות גדולות. על הנציגות הרשמית של הפועלים – על ההסתדרות – ניתן לסמוך: היא לא תתייצב בראש מאבק פועלים נגד פיטורים. היא תדאג לכן שהפועלים לא יתקוממו: נציגי ההסתדרות יבטיחו לפועלים תעסוקה אלטרנטיבית. או שההסתדרות תלחץ על הממשלה לעזור לבעל המפעל ה"מסכן" כדי שיוכל להמשיך לשלם לפועלים את שכרם ולא לפטרם. כך שבעל המפעל לא יפסיד דבר.
לעתים כרוך הדבר בבעיות קשות יותר. אם יש במפעל ועד פועלים לוחם, שאינו מוכן לקבל את מרות ההסתדרות, הרי ייצא הוא בראש הפועלים למאבק גלוי נגד פיטורים. אך במצב של שפל בשוק אין בעל המפעל חושש משביתות. להיפך. שביתה מהווה לגביו הזדמנות לעצור את הייצור מבלי לשלם לפועלים את משכורתם. הוא סומך על בתי הדין לעבודה שימצאו כי הפועלים אשמים בשביתה, ואז הוא פטור מלשלם להם שכר עבור ימי השביתה.
כן, לעיתים מתברר כי שביתה יכולה לשרת את האינטרסים של בעל המפעל. בזמנים קשים מחפש בעל המפעל דרכים לעצור את הייצור, להיפטר מן הפועלים. הוא לא זקוק להם כמו קודם. ולכן גם אין השביתה מהווה אמצעי לחץ לגביו. והפועלים, אשר למדו כי "השביתה היא הנשק האחרון של הפועל", מוצאים כי הנשק שבידיהם אינו יעיל. הם לומדים כי עליהם למצוא אמצעי לחץ חדשים. אמצעי לחץ כאלה קיימים, אך השימוש בהם יציב את הפועלים כנגד כל המוסכמות של החברה הנוכחית:
להשתלט על המפעל? לא לתת לבעל המפעל למכור את המוצרים שבמחסנים? להפעיל את המכונות? למכור את התוצרת בעצמם במחירים מוזלים ולשלם לעצמם שכר מן הפדיון? כדי לעשות את כל אלה חייבים הפועלים להרגיש כי זו זכותם לעשות זאת. אך כל מנגנוני החברה יקראו לכך "גניבה", "שוד", "פגיעה ברכוש הפרטי" וכיוצא באלה. הממשלה, בתי המשפט, המשטרה, ההסתדרות, העיתונות, הרדיו, הטלביזיה, הכנסת, הפרופסורים, המורים, הסטודנטים, התעשיינים, הסוחרים, עורכי הדין, הרופאים, אנשי הדת וגם רבים מחבריהם הפועלים יוקיעו את מעשיהם כמעשה חבלה ובגידה במדינה, המצויה במצב ביטחוני קשה.
ולפני הפועלים שתי דרכים. אחת, להיאבק מאבק חסר מוצא, המשרת לעיתים את האינטרסים של בעלי המפעלים ותומכיהם, מאבק המוביל לכניעה או לתבוסה; השנייה, לשים פס על הדעות המקובלות, להיאבק מאבק חסר פשרות בקואליציה של אויבי הפועלים ולקרוא תגר על השיטה הקיימת: טובת הפועלים קודמת לאינטרסים של בעלי המפעלים ושל מוסדות המדינה המשרתת אותם.