לרוב מפוטרי "רכב אשדוד" טרם נמצאה תעסוקה. אחד הגורמים – הדימוי השלילי שנוצר עליהם ("מעריב", 21 באוגוסט 1976).
משפט פשוט בעיתון. פועלים העזו לצאת למאבק נגד פיטוריהם ובכך נחרץ גורלם. החזית המאוחדת של בעלי המפעלים הרכיבה "רשימה שחורה". פועלים מפוטרים בעלי "דימוי שלילי" לא יועסקו עוד!
פועל! העזת להיאבק על זכויותיך? – דע לך: המעסיקים יודעים על כך, הם רושמים אותך בפנקסם. הם מטילים עליך חרם. גורלך בסכנה. מטרתם ברורה. הם רומזים לך: פועל, אל תיאבק. תן לנו לפטר אותך. תן לנו לזרוק אותך לכלבים. תן לנו לעשות מה שאנו רוצים. אם החוק מרשה לך בינתיים לשבות (ואנחנו נפעל לביטול החוק הזה), הרי עליך לדעת כי יש חוק אחר, שהוא החוק הקובע, וזהו החוק שלנו, של בעלי ההון. אנחנו לא רוצים להעסיק "עושי צרות". אנחנו לא רוצים להעסיק "מסיתים".
הם לא רוצים להעסיק אותך. הם יודעים כי יש זכות אחת חשובה שאינה רשומה בחוק. וזוהי הזכות לעבוד. על פי השקפתם, והחוק תומך בהם, אין לך, הפועל, זכות לעבוד. זו אינה זכותך. זו טובה שהם עושים לך, המעסיקים. אם אתה ילד טוב – הם נותנים לך סוכרייה ומעסיקים אותך. ובהזדמנות זו הם גם מנצלים אותך ומגדילים את רווחיהם על חשבונך. אך אם אתה ילד רע – נחרץ גורלך. מעתה ואילך תצטרך לשכנע אותם שתהיה ילד טוב, שלא תעשה להם בעיות. שתאכל את החרא שהם מאכילים אותך ושלא תתלונן. רק אז אולי יסכימו להעסיק אותך שוב. כי במדינה הזו יש דמוקרטיה, הם אומרים: אתה יכול לדבר ולשבות, והם יכולים לזרוק אותך ולדאוג שלא תקבל עבודה בשום מפעל.
ואז אתה מובטל. ואין לך במה לקיים את משפחתך. ואתה הופך תלוי בעסקן ההסתדרות שמבטיח לך שהוא יסדר לך עבודה. ואתה תלוי בחסכונות שחסכת. וכשאלה נגמרים אתה תלוי בבעל המכולת שייתן לך "על החשבון". ואתה תלוי במדינה שתשלם לך דמי אבטלה. ואתה תלוי במשרד הסעד שיעזור לך. ואתה תלוי בהחלטת החזית המאוחדת של בעלי המפעלים: אולי יסכימו בכל זאת לוותר לך. ואתה תלוי בחבריך הפועלים, כדי שילחצו על בעל המפעל שלהם ויאלצו אותו לקבלך לעבודה.
אבל חבריך הפועלים אינם נוקפים אצבע למענך. ואתה ודאי גם לא מבקש מהם שיעשו משהו. כי המדינה הזו חינכה את אזרחיה לדאוג רק לעניינים הפרטיים שלהם. והיא גם שיכנעה אותך שבעייתך האישית היא רק בעייתך שלך בלבד. ואז אתה מקלל את המדינה. אבל בשקט. כי בלבך אתה יודע שכאשר פיטרו פועלים במפעל אחר זה לא היה איכפת לך. כי כאשר פיטרו פועלים במפעל אחר אתה טענת שזו בעייתם ושלא יטרידו אותך בבקשות לתמיכה. ואתה יודע שכאשר פועלים במפעל אחר פתחו בשביתה אתה הצטרפת אל מקהלת השיטנה שכינתה אותם בוגדים ומחבלים. ואתה חושב גם שכל השביתות אינן מוצדקות, חוץ מהשביתה בה אתה השתתפת.
זהו המצב, בקווים כלליים. בעלי ההון מקיימים חזית מאוחדת. הם מתחרים אחד בשני, אך הם גם דואגים לאינטרסים שלהם ככלל. הפועלים אינם מציבים נגד חזית זו חזית מלוכדת משלהם. יש לכך הרבה סיבות. יש הרבה דברים המפריעים לליכוד הפועלים. יש חלוקה בין פועלים יהודים לבין פועלים ערבים. הפועלים היהודים מקבלים את ההשקפה הלאומית, שלפיה עומדים האינטרסים של האומה כולה מעל האינטרסים של הפועלים. ולפיכך הם חשים יותר זהות לבעל המפעל שלהם, שגם הוא יהודי, מאשר לפועל העובד לצידם, שהוא במקרה ערבי. כאשר מתקיפים את הפועלים וטוענים שהם מחבלים במאמץ הביטחוני של המדינה, הרי נימוק זה הוא רב משקל לגבי הפועלים היהודים. כי לגביהם האינטרסים של המדינה הציונית עומדים מעל האינטרסים שלהם כפועלים. כל זה נשכח קצת כשהפועלים נמצאים במאבק, בשביתה. כי הם יודעים שמאבקם הוא מוצדק, וזה העיקר. אבל כשפועלים אחרים שובתים – זה דבר אחר. אז נשכח הלקח ומופיעה הטענה האגואיסטית: אנחנו שבתנו בגלל שלא שילמו לנו מספיק, אבל הם מרוויחים הון. אצלנו רצו לפטר פועלים סתם כך, אבל שם הסתבך המפעל בקשיים ואין ברירה אחרת…
ובכל זאת, כאשר נכנס המשק למשבר, כאשר יורדת רמת החיים של כל הפועלים, כאשר עשרות מפעלים מפטרים פועלים, כאשר החזית המאוחדת של התעשיינים נוקטת מדיניות מכוונת של השבתות מפעלים, אז מגלים הפועלים כי כולם נתונים בצלחת אחת. אז הם מגלים את האינטרסים המשותפים לכל הפועלים. ואז מתחילים כמה מהם לחפש מסגרות שתייצגנה אותם במאבק. והם מגלים כי אין מסגרות כאלה. הם מגלים כי ההסתדרות (שהיא המעסיק השני בגודלו במדינה) אינה מייצגת אותם כלל. והם מגלים כי המאבק נגד החזית המאוחדת הניצבת מולם אינו מאבק קל. הם מגלים כי המאבק הזה אינו עתיד להיות מאבק קצר. וכשמצב המשק קשה הם יודעים גם כי רבים הפועלים שלא יצטרפו למאבק, בתקווה שכך יצליחו להתחמק מרוע הגזירה ולשמור על מקומות העבודה שלהם, אפילו במחיר ירידת שכרם הריאלי ורמת החיים שלהם. ונראה להם שאין מוצא. כי כוחם קטן מול כוחה של החזית המאוחדת הניצבת מולם.
וזו טעותם הגדולה ביותר, כי הפועלים מהווים כוח חזק הרבה יותר. אך כדי להביא את כוחם לידי ביטוי עליהם לצאת למאבק החלטי. עליהם להתארגן באופן עצמאי, לקשור קשרים עם פועלים במפעלים אחרים, על בסיס אזורי, אחר כך על בסיס ארצי. ואז יגלו כי הם מחזיקים בעצם את כל גלגלי הכלכלה בידיהם. ואז יגלו כי הם גם יכולים להניע את גלגלי הכלכלה על פי רצונם. כדי להגיע לכך יש להיאבק. והמאבק הוא קשה וממושך. בלי להעיז ולפתוח בו אי אפשר להצליח. אפשר רק להמשיך לרקוד על פי חליליהם של התעשיינים ועוזריהם, ולקלל (בשקט) את המצב הקשה ואת האחראים לו, ולהמשיך לסבול.