המשפחה הציונית אבלה. אחד מראשיה שלח יד בנפשו. העיתונות, הרדיו והטלביזיה דיווחו על אבל ועל צער, על מבוכה ועל אי-נוחות. אברהם עופר הפר את כללי המשחק וצייר, לראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, מוצא אחר מלבד התפטרות או הדחה. הוא התאבד. איך מרגישים עתה חבריו ועמיתיו ושותפיו?

‏אנו לא משתייכים למשפחה הציונית. אבלה אינו אבלנו וצערה אינו צערנו. אין אנו נבוכים ואין אנו מרגישים אי-נוחות. אנו משקיפים על העניין מבחוץ. לא בוכים ולא צוחקים. אך מתבוננים ומנסים להבין, צופים ומנסים ללמוד. כדי להכיר את היריב, לאמוד את כוחו ואת חולשותיו, לגלות את סודותיו ולחשוף את צפונותיו. כי על דגלנו חרתנו את דבר המאבק בו, עד להבסתו.

מוסרו של אברהם עופר לא היה מעולם מוסרנו. ערכיו לא היו ערכינו. מטרתו לא היתה מטרתנו. דרכו לא היתה דרכנו. הוא היה ציוני – ואנו סוציאליסטים. תהום חצצה בינינו. תמיד.

במשפחה הציונית נחלקות הדעות על מידת אשמתו או חפותו של עופר. ממש כפי שנחלקו הדעות ביחס לחברו-ידידו-מנוער אשר ידלין. אך אנו לא צריכים להמתין לפסק דינו של השופט כדי לקבוע כי השניים פושעים המה – החי והמת גם יחד.

שכן גם אם אין בידינו הוכחות לכך שהשניים שילשלו כספים לכיסיהם, יש בידינו הוכחות לרוב כי השניים – וכמובן, לא רק הם – ניהלו פוליטיקה המכוונת נגד האינטרסים של המוני היהודים והמוני הערבים.

וזהו פשעם העיקרי.

נציין שתי עובדות שיש לא מכחיש אותן: אשר ידלין השקיע את כספי קופת-חולים בשארם אל-שייח' ואברהם עופר השקיע את כספי "שיכון עובדים" ברכישת אדמות ערביות באיזור ירושלים.

די בכך כדי להרשיעם. וזאת אנו עושים בפה מלא. ללא גימגומים.

שימו-לב לסמליות הטמונה במעשים אלה: השניים – ציונים פעילים מנעוריהם – השתמשו בכסף שנסחט מפועלי ישראל כדי לפעול להנצחת הכיבוש ולהרחבת הנישול.

שאלת השחיתות האישית הופכה לשאלה משנית בהקשר זה. כשם ששולית היא שחיתותו האישית של מרדכי פרידמן – שגנב מ"נתיבי נפט" באבו-רודס – לעומת הפשע של כיבוש השטחים הערביים ושוד אוצרותיהם.

*  *  *

קארל מארכס אמר פעם כי עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי.

הוא צדק, כמובן. אך אפשר להוסיף גם, כי מי שעושק, מדכא ומנצל בני עם אחר – עושק, מדכא ומנצל גם את בני עמו. לכן אנו אומרים: עופר, ידלין ושות' הם אויבי היהודים והערבים גם יחד.