ב-16 בדצמבר 1955 נאם בן-גוריון לפני כנס מפקדים של צה"ל. נושא נאומו היה: "היש מקום למלחמת מנע נגד מצרים?" הוא מנה את הסיבות בעד ונגד מלחמה כזאת. אחת הסיבות נגד היתה חוסר אמונתו ביכולתם של בני עדות המזרח לעמוד במתח המלחמה. וכך אמר: "הוא (היטלר) רצח את הכוח היחידי בעם היהודי, שהיה זקוק למדינה, רצה את המדינה והיו בו כל הסגולות והתכונות והנכסים הדרושים להקמתה. כאשר קמה המדינה – לא היה לה עם. קודם היינו עם ללא מדינה, אחר כך קמה המדינה ללא עם. והכוח הבונה עכשיו את המדינה, נוסף על המעט שהיה כאן, זאת היא היהדות המדולדלת והמרודה ביותר שהיתה בעם היהודי, שרישומה במאות השנים האחרונות בחיי העם בכללו לא היווה גורם, ובמפעל של הרנסאנס היהודי כמעט לא תפסה שום מקום, ולא ביצירה שנעשתה במשך שלושת הדורות האחרונים. זהו כוח האדם היחיד שיש לנו עכשיו להמשכת הבניין… עלינו להקדיש עתה מיטב כוחותינו לחשל את יכולתם ורצונם של ישובי-העולים שיהיו מסוגלים לעמוד כאשר עמדו הישובים שלנו בפני הפלישה של צבאות-ערב לארץ (ב-48'), יען כי אין לתאר שואה גדולה יותר מאשר אם חלילה תתחיל מנוסה מהישובים החדשים עם ראשית הפלישה".
ובכל זאת הוא אומר: "נניח המצב הכי אידיאלי: אנו תוקפים את מצרים, והעניין נשאר רק בינינו לבין מצרים, והתוצאה כמעט מובטחת – אנו ננצח את מצרים. זה יתן לנו, בלי ספק, סיפוק גדול, אמוציונלי ומוסרי".
שקרים בכנסת
ב-7 בנובמבר 1956 מסר בן-גוריון את הודעת הממשלה בכנסת:
"כידוע לכם סיים צבאנו לפני יומיים, אחרי פעולת-בזק של פחות משבעה ימים, טיהורו של חצי-האי סיני ורצועת-עזה מצבא האויב… זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים… צבאנו לא פגע בשטחה של ארץ מצרים ואף לא ניסה לפגוע בה, ואני מקווה שגם להבא לא נוכרח על-ידי רודן מצרים לעבור על הצו שנצטווינו בצאתנו ממצרים לפני 3,300 שנה – לבל נשוב אליה. פעולתנו הצטמצמה אך ורק בשטח חצי-האי סיני…"
ובכן, בן-גוריון מודיע כי חצי-האי סיני איננו שטח מצרי. השאיפה לסיפוח סיני איננה תולדה של מלחמת 67'. והוא ממשיך להסתמך על זכויות היסטוריות כדי להצדיק את שאיפות הסיפוח שלו:
"…הסחר הימי של ישראל החל בעצם בים-סוף לפני 3,000 שנה בימי שלמה המלך. ונמל אילת הוא הנמל העברי הראשון בימי מלכי יהודה, ועד אמצע המאה השישית לאחר הספירה האירופית, היינו – עד לפני 1,400 שנה, היתה קיימת עצמאות עברית באי יוטבה אשר בדרום מיצר אילת, שנשתחרר שלשום על-ידי צה"ל. אי זה, הנקרא בימינו טיראן, שומר על המעבר מים-סוף בדרום לאילת. פרוקופיוס, היסטוריון יווני מהמאה השישית יליד קיסריה בארץ-ישראל, בספרו על מלחמות הפרסים והביזנטים מתאר את האי יוטבה ואומר: (כאן מביא בן- גוריון את הקטע במקורו – ביוונית עתיקה!) 'שם יושבים העברים מימים קדומים ועומדים ברשות עצמם, ורק במלוך יוסטיניאן זה שבימינו נעשו כפופים לרומאים', כלומר לביזנטים. למען חשיבותו ההיסטורית של הדבר ציטטתי דבריו של פרוקופיוס במקורם, כי כמה מהחוקרים בימינו שקיבלו הדברים ממקור שני ושלישי, שיבשו העדות ההיסטורית רבת-החשיבות הזאת. אי זה עמד מאות שנים בשוממותו עד היום הזה, ורק לפני שנים אחדות תפסו אותו המצרים…"
כן, זה היה נאום בכנסת, הודעת ממשלה של מדינה "מודרנית", אם כי זה נשמע יותר כשיעור היסטוריה לכיתה א'. אבל הכוונה ברורה: צריך למצוא צידוקים לסיפוח.
"כי לי כל הארץ"
אם דיבר בן-גוריון שנה קודם לכן על מלחמה יזומה, הנה יומיים לאחר סיום המלחמה הוא מתאר כך את מהלכה:
"באותו ערב יצאו כמה מיחידותינו לשים קץ לקיני-המרצחים המשולבים בצבא המצרי ולבסיסי התכנון והאירגון של כנופיות המרצחים, ולעקור משורש את הכוחות מהם באו חבורות אלה. בתגרות אלה הפעילו המצרים נגדנו חיל-האוויר שלהם, והתחוללו במדבר סיני קרבות עזים; – אחרי שבעה ימים נמחק כל הכוח הצבאי המצרי מחצי-האי סיני. כפי שאמרתי קודם, קיבל צבאנו פקודה נמרצת לא לחצות את תעלת סואץ ולא לפגוע בשטח אדמת מצרים, ולהישאר אך ורק בתחומי חצי האי סיני".
חסרה היתה רק ההבטחה האלוהית. אך בן- גוריון לא שכח אותה:
"אתם (אנשי הצבא) עשיתם אולי דבר-מה גדול ואדיר, הנעלה מכל משמעות מדינית וביטחונית: קירבתם אותנו לרגע הנשגב והמכריע בתולדות ימינו הקדומים, למקום מתן-תורה, שבו נתבע עמנו להיות עם-סגולה. וכחיים ניצבו לעינינו שוב השורות הנצחיות בתורתנו המספרות על יציאת מצרים ובוא אבותינו למדבר סיני: 'ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלוהים ויקרא אליו אלוהים מן ההר לאמר: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ".
הקנוניה
לכל אורך הודעת הממשלה הזאת לא מוזכר, ולו ברמז, כי המלחמה לא היתה רק בין ישראל לבין מצרים. התיאום המוקדם בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, השירות ששירתה ישראל את מטרות המדינות האימפריאליסטיות הללו להשתלט על תעלת סואץ, כל אלה נשארו סוד כמוס עבור אזרחי ישראל שנים רבות. ב-2 בנובמבר 1960, בכנס למלאת ארבע שנים למלחמת סיני, עוד ניסה בן-גוריון להעלים את האמת:
"בוודאי זוכרים אתם שהמערכה הפוליטית שלנו אחרי מערכת-סיני – שנמשכה בסך הכל שבעה ימים – נמשכה ארבעה חודשים. היו עוד שתי מדינות שהיו מסובכות באותה עת עם מצרים מהעבר השני של סיני – הן הסתלקו מיד עם גמר העניין". הס מלהזכיר את "שתי המדינות" בשמן. הס מלהזכיר את התפקיד האמיתי שמילאו מדינות אלה, שהיו "מסובכות באותה עת עם מצרים"…
ועוד עובדה "קטנה", מספרית, שאוהבים הציונים להעלימה. "כשלוש דיביזיות היו מוצבות נגדנו", אמר בן-גוריון, "שלוש דיביזיות אלה יחד עם שירותיהן מנו למעלה מ-30 אלף איש. בימי הקרבות הגיעו תגבורות מצריות, למעלה משתי חטיבות, שמנו כעשרת-אלפים איש". כלומר, הצבא המצרי שלחם בשתי חזיתות, אחת בסיני נגד ישראל, והשנייה בתעלה נגד בריטניה וצרפת, הציב בסיני כוח שגם מבחינה מספרית היה כמחצית מהכוח הישראלי שלחם כנגדו.
* * *
כיום, עשרים שנה לאחר מלחמת סיני, כבר אין מתביישים בשיתוף הפעולה המלא של ישראל עם מדינות אימפריאליסטיות. היום גם לא מתביישים בשיתוף הפעולה עם המשטר הגזעני של דרום-אפריקה. להיפך. היום גם מתגאים בזה. ויחד עם זאת אנו ממשיכים לשמוע את הקולות הציוניים הצבועים המדברים על "רצוננו בשלום". שלום שלום ואין שלום. וכך גם לא יהיה שלום.