מדוע צץ באירגון סוציאליסטי-מהפכני בישראל הרעיון לתרום להקמת חזית למאבק דמוקרטי?

התשובה לכך היא פשוטה: משום שבמדינת ישראל אין שוויון זכויות דמוקרטי. משום שבמדינת ישראל יש ליהודים זכויות יתר, שאינן ניתנות לערבים. משום שאין דמוקרטיה כל עוד שלטת הציונות, על מוסדותיה וחוקיה, נוהגיה ותקנותיה. משום שבחסרונם של דמוקרטים ככוח פוליטי חייבים סוציאליסטים להקדיש חלק נכבד ממאמציהם למאבק דמוקרטי. מובן מאליו כי סוציאליסטים ‒ שהם בהכרח גם דמוקרטים (אין סוציאליזם ללא דמוקרטיה) ‒ יהוו כוח מניע חשוב במאבק הדמוקרטי. כי סוציאליסטים היו עושים זאת גם אם היו בשטח כוחות דמוקרטיים (לא סוציאליסטיים) חזקים. כי המאבק לדמוקרטיה הוא חלק מהמאבק לסוציאליזם.

ובארצנו המאבק לדמוקרטיה הוא גם מאבק נגד הציונות. ובארצנו המאבק לדמוקרטיה הוא גם מאבק למען ההכרה בזכויות הלאומיות של בני העם הפלסטיני בכלל, ושם בני העם הפלסטיני בישראל בפרט. והמאבקים הללו מהווים חלק מהמאבק לסוציאליזם.

אם כן, למה צץ רעיון זה דווקא עכשיו?

אין זה עניין שצץ "דווקא עכשיו". בכל הזדמנות ניסה "מצפן" למצוא שותפים למאבק דמוקרטי. בכל פעם שעלה על המפה הפוליטית בארך כוח שהיה מועמד לשיתוף פעולה כזה, קרא "מצפן" למאבק משותף. דוגמה טובה לכך, שהיא גם רלוונטית למקרה שלפנינו, היתה ב-1965. אז קרא "מצפן" להקים חזית לא-ציונית (=דמוקרטית) למאבק, בהשתתפות תנועת "אל-ארד", "הפעולה השמית", המפלגה הקומוניסטית הישראלית והאירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן). אך לא היתה זו הפעם היחידה. קו דומה נמשך כל השנים, והתבטא בפרסומים שונים של "מצפן", במאמרים, בהרצאות, בכרוזים ובוועדות-תיאום למיניהן.

ובכל זאת, למה שוב מנסה "מצפן" לתרום להקמת חזית למאבק דמוקרטי?

בשנה האחרונה, לאחר ניצחון "חזית נצרת הדמוקרטית" בבחירות העירוניות בנצרת ולאחר יום האדמה, יש סימנים להתגבשות פוליטית חדשה בקרב הפלסטינים בישראל, תוך שאיפה למאבק עקבי נגד הדיכוי הציוני. רק"ח, מצידה, נמנעת מהקמת חזית דמוקרטית (נוסח החזית בנצרת) בקנה מידה פוליטי ארצי. היא איננה מתכוונת להרחיב את החזיתות, שבהן השתתפה בנצרת ובמספר כפרים ערביים, ולהכלילן בחזית ארצית. משום שעיני רק"ח מופנות דווקא לשיתוף-פעולה עם הציונים ה"מתונים", תוך פסילת אירגונים ואנשים, דמוקרטים וסוציאליסטים, אנטי-ציוניים. לכן לא תוכל ההתגבשות הפוליטית החדשה בקרב הפלסטינים בישראל למצוא לה מקום לטווח ארוך בחזית עם רק"ח. כי כדי להגיע לשיתוף פעולה עם ציונים תעדיף רק"ח לוותר על המאבק העקבי לדמוקרטיה בארץ. (אגב, ההתגבשות הפוליטית החדשה בקרב הפלסטינים בארץ עדיין לא מצאה לה ביטוי אירגוני, אך השאיפות מצאו להן ביטוי במאבק ההמוני ביום האדמה ולאחריו).

גם עמדתה של רק"ח, המשלימה עם שלטונה של הציונות בגבולות 67', עלולה לחסום בפני פלסטינים לאומיים בישראל את הדרך להשתתפות במאבק תחת הנהגתה של רק"ח. אנו, לעומת זאת, דוגלים בפיתוחו של מאבק דמוקרטי משותף ערבי-יהודי, ולכן אנו רוצים גם לראות את כל האנשים המוכנים להצטרף למאבק כזה בתוך מסגרת משותפת.

הדברים נראים פשוטים ומובנים, אך בכל זאת עוררו ויכוח בשורותינו. מהו הרקע לוויכוח זה?

אחד התפקידים העיקריים של "מצפן" הוא להסביר כי הפתרון לבעיות הלאומיות במזרח הערבי אינו אפשרי ללא מציאת פתרון לבעיות החברתיות, כלומר: ללא מהפכה סוציאליסטית. כי הבסת הציונות, דחיקת רגלי האימפריאליזם מהאזור ושבירת שלטונם של סוכניו בארצות הערביות אינן אפשריות ללא מהפכה סוציאליסטית. המאורעות האחרונים בלבנון מחזקים את עמדתנו זו. "האחדות הלאומית הערבית" התגלתה שוב כמסווה לשלטונו של מעמד, אשר האינטרסים המעמדיים שלו חשובים לו יותר מכל "אחדות לאומית". ועל רקע האידיאולוגיה של המעמד השליט הסורי, שנחשבה "שמאלית", "רדיקלית", "מתקדמת" ו"סוציאליסטית", הרי התקוות שנתלו בלאומיות הערבית התגלו כאשליות מרות. משטר הבעת' בסוריה, כמו המשטר במצרים, קמו כדי לסלק את האימפריאליזם, וחזרו די מהר אל חיקו.

ואף על פי כן, רק מעטים, באזור בכלל ובישראל בפרט, הגיעו למסקנה דומה. ועדיין חייב "מצפן" להשקיע הרבה מרץ בהסברה סוציאליסטית, כדי לחשוף את האשליה הטמונה במשטרים הלאומיים ובאידיאולוגיה הלאומית.

ההמונים הערבים-הפלסטינים בישראל, אשר נהפכו לפועלים שכירים כתוצאה ממעשי הנישול והפקעות האדמה של הציונות, נמצאים עדיין בהשפעת רעיונות לאומיים. אך בכך אין הם יוצאי-דופן בעולם. מרבית בני האדם בעולם, ובכללם תושבי ישראל ‒ יהודים וערבים, הם עדיין בעלי השקפה לאומית. ובתור ציבור הסובל מדיכוי לאומי מובנת עובדה זו יותר כשהיא מתגלה אצל הערבים-הפלסטינים.

בעינינו מהווה האידיאולוגיה הלאומית גורם מעכב בהתפתחותה של תודעה מעמדית, ובהתפתחותו של מאבק סוציאליסטי. ותפקידנו הוא לשנות זאת. השאלה היא, כיצד לשנות? כיצד לשכנע את הערבים והיהודים לנטוש את ההשקפה הלאומית למען פתרון משותף, סוציאליסטי, של בעיותיהם החברתיות והלאומיות?

כאן קם מיעוט קטן מתוך חברי "מצפן" בטענה כי פעילות במסגרת חזית למאבק דמוקרטי לא רק שלא תתרום לשכנוע, אלא אף תחזק את התודעה הלאומית המעכבת את ההתקדמות לסוציאליזם, ולכן הם רואים בהשתתפות חברי "מצפן" בחזית דמוקרטית (אם תקום) אסון לסוציאליזם, אסון ל"מצפן", סטייה מעקרונותינו, ויתור על הדרך המהפכנית, סטייה ימינה, רפורמיזם, פוזיטיביזם; ומכיוון שכך הם קמו אף לטעון נגד כל השתתפות בכל חזית שהיא, תוך רמיזה גלויה כי השתתפות בחזיתות היא מדיניות סטאליניסטית!!

לי היה נדמה כל הזמן שהוויכוח הוא רק סביב השאלה: "כיצד לשכנע אנשים לעזוב את ההשקפה הלאומית תוך כדי מאבק נגד האויב העיקרי בארץ ‒ השלטון הציוני?" ואז צריך היה לענות על שאלה נוספת: "האם נוכל לשכנע טוב יותר בתוך חזית דמוקרטית או מחוץ לחזית דמוקרטית (אם תקום)?"

אולי יוכל "מצפן" לשכנע טוב יותר לעמדותיו מחוץ לחזית כזו. אבל לראות בחזית כזו אסון, נטישת הסוציאליזם, ועוד כל מיני הגדרות "נוראיות" במילים לועזיות, זה כבר לצאת מתחומי הוויכוח הנ"ל.

האם יהיה בכך אסון לסוציאליזם, אם תקום בארץ חזית ערבית-יהודית שתיאבק בעקביות נגד הציונות ולמען ההכרה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים בישראל?

לא, לא יהיה בכך שום אסון. להיפך, תוך כדי המאבק המשותף ימשיך הוויכוח הרעיוני בין מרכיבי החזית להתנהל. ובתור שותפים שווים במאבק דמוקרטי נוכל להוכיח לשותפינו כי ההשפעות הרעיוניות של הלאומיות (ושל הדת, ושל המבנה החברתי בכפר ובעיר) לא רק שהן מנוגדות לעקרונות השוויון החברתי, אלא הן גם מפריעות להתפתחות המאבק נגד הציונות.

ברור גם שחזית אינה יכולה לבטא את כל העקרונות של כל השותפים בה. השאלה היא אם על הדברים המשותפים כדאי וצריך להיאבק. אם לא כדאי ולא צריך להיאבק למען דמוקרטיה, הרי לא נחוץ גם להשתתף בחזית למאבק דמוקרטי. אך אם כדאי ונחוץ להיאבק למען דמוקרטיה, דבר שנטען על ידי רובם הגדול של חברי "מצפן", הרי שהקמת החזית לא תהווה שום אסון לסוציאליזם; להיפך ‒ אם תקום חזית כזו היא תקדם את מאבקנו לסוציאליזם.

   

אל המאמר הבא: היבקע נשר מביצת תרנגולת? או: איך ליישם תיאוריה לא נכונה? ‒ אבי גלזרמן, עלי אל-אזהרי, ולדימיר גולדקורן

בחזרה לתוכן העניינים