במאמר זה נתייחס לחזית דמוקרטית, שאנו נמנים על מחייביה, בשני מישורים הקשורים זה בזה. בחלק הראשון נעמוד על האופן בו משתלב ויכוח זה בוויכוח ההיסטורי בקרב מהפכנים. בחלק השני נתייחס לדיון העכשווי בהצעה להקמת חזית דמוקרטית בישראל וננסה להפריך אחדות מטענותיהם העיקריות של שוללי החזית.

מתודה, תיאוריה ומעש (פראכסיס)

‏מתודה מארכסיסטית היא כלי המאפשר ניתוח המציאות בידי סוציאליסטים-מהפכנים. נעמוד על כמה נקודות המהוות, לפי מיטב הכרתנו, את הבסיס למתודה זו:

א. ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של מאבק מעמדות בין מנצלים למנוצלים.

‏ב. המציאות בה חיים בני-אדם במסגרת חברתית איננה חיצונית לאדם. האדם לוקח חלק פעיל בעיצוב מציאות זו. לא קיימת הפרדה בין הפעילות של האדם לבין סביבתו.

‏ג. אין להסתפק במתן פירוש לעולם, העיקר הוא לשנותו. השינוי שיביא לחברה סוציאליסטית לא יבוא משמים, ולא ממהפכות המתרחשות בנפשם של בודדים או בהכרתם של אירגונים קטנים.

התנועה הסוציאליסטית מראשיתה, היתה חייבת להתמודד עם העובדה שתודעה סוציאליסטית מהפכנית איננה נחלתו של הרוב המנוצל אלא של קומץ קטן שמרביתו אינטלקטואלים ממוצא זעיר-בורגני.

מכאן נשאלות השאלות: כיצד יגשרו המהפכנים בין התיאוריה המהפכנית לבין ההמונים, במציאות בה רוב המנוצלים והמדוכאים משועבדים לאידיאולוגיה הקיימת, במחשבתם ובמעשיהם (בישראל משועבד הציבור היהודי לציונות והציבור הפלסטיני ללאומיות הפלסטינית); ‏והאם אפשרי גישור זה כאשר סוציאליסטים עומדים מבחוץ, מביטים על המתרחש, מחווים דעתם, תומכים סולידרית ומבקרים מבלי לקחת חלק ממשי ביצירת המתרחש?

שאלות אלה בתחום התיאורטי והמעשי היוו בסיס לוויכוח בתנועה הסוציאליסטית. בעוד שאירגונים ומפלגות קומוניסטיות וסוציאל-דמוקרטיות סיימו ויכוח זה בכניעה למציאות, קיימים עדיין חילוקי דעות בקרב מהפכנים, כשמוקד הוויכוח הוא במושגים סובייקט ואובייקט.

למרות ההבדלים הרבים שותפות מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, אירגונים ומפלגות סטאליניסטיות בשני עיקרים: א. כולם מדברים בשם המארכסיזם. ב. כולם תופשים את ההיסטוריה באותו אופן. ההיסטוריה, לפי תפישה זו, מנוהלת על-ידי חוקים החיצוניים לאדם ‒ הסתירות בחברה הקפיטליסטית יביאו בהכרח לסוציאליזם. יש בכך, כמובן, יסוד של הסתמכות על הכרח היסטורי והתעלמות מכוח הפרטים (הסובייקטים) בעלי התודעה כגורם לשינוי המציאות.

בפוליטיקה היומיומית נהפכו המילים "מציאות", "מצב אובייקטיבי", "ריאליות" למליצות ופולחן דתי שלם, המזכיר את הסגידה למילה "ביטחון" באידיאולוגיה הציונית. דרישותיהם החלקיות ‏של בעלי תפישה זו, מבטאות שיעבוד למציאות הקיימת. לא פלא שדרישות מהפכניות ופיתוח תודעה לאלתר, הם מיותרים, אם בין כה וכה יופיע הסוציאליזם מאליו.

סוציאליסטים-מהפכנים תופשים את מהות ההיסטוריה כיחס גומלין (דיאלקטיקה) בין האדם והסובב אותו. בחברה הקפיטליסטית אכן קיימות סתירות שיכולות להביא לחורבנה המוחלט של החברה האנושית. אך הברירה בין סוציאליזם לברבריזם נתונה בידי האדם. לקראת סוציאליזם יוכלו להוביל רק בני-אדם ‒ בתודעתם ובמעשיהם.

בעוד שקיים הבדל איכותי בין סוגי המפלגות שמנינו לעיל לבין המהפכנים, בתפישתם את תפקוד האדם בהיסטוריה (הסובייקט) לא קיים הבדל זה בין המהפכנים לבין עצמם. הוויכוח מתמקד בשאלות אחרות: א. כיצד להיות סובייקט פעיל בהיסטוריה; ב. כיצד אירגון מהפכני מפתח תודעה סוציאליסטית בקרב ההמונים; ג. מה משמעותה של אחדות ההלכה (התיאוריה) והמעש (הפראכסיס) המהפכניים; התשובות לשאלות אלו מתחלקות לפי שתי מגמות:

‏הראשונה רואה את החברה הספציפית בה היא מטפלת כחלק מן הקפיטליזם והשוק העולמי, שעליה מופעלים האינטרסים של האימפריאליזם. אך היא יודעת להבחין גם בתכנים ובעיוותים המיוחדים לחברה זו. באופן ניתוח זה מוצאים שהציונות היא תולדה של התפתחות הקפיטליזם במזרח אירופה והתבססותה בפלסטין קשורה באינטרסים של מעצמות אימפריאליסטיות. דפוסה הסופי ‏נקבע בהתאם לתנאים המיוחדים של האזור, שאין למוצאם באירופה או בצפון-אמריקה. מכאן שהכללי והספציפי קשורים בקשר בל-יינתק. האסטרטגיה הפוליטית, והטקטיקה הננקטות, נובעות מהניתוח הפוליטי של החברה.

המגמה השנייה דבקה בניתוח הכללי ‒ רואה את הספציפי כנגזר מהכללי ואינה מתייחסת מספיק להתפתחות המקומית של האזור. כך שלעתים קרובות האסטרטגיה והטקטיקה מנוסחות על-פי הראייה הכלל-עולמית ומולבשות באופן שרירותי על המצב המקומי.

מקורה של מגמה שנייה זו נעוץ בבילבול ובטישטוש בין המתודה המארכסיסטית לבין הניתוח הספציפי של מארכס את החברה הקפיטליסטית במערב-אירופה במאה ה-19. המתודה היא כלי עם הנחיות אוניברסליות (מטריאליזם היסטורי; מלחמת מעמדות) התופשות לגבי כל חברה. מארכס ראה את הסוציאליזם כמאבקו של מעמד הפועלים המודרני. מסקנתו, שהמהפכה תפרוץ באנגליה, בה הסתירות המעמדיות בין הפועלים לבין הבורגנות הן החריפות ביותר, התבדתה. דווקא בחוליה החלשה של החברה הקפיטליסטית כולה ‒ רוסיה ‒ פרצה המהפכה.

הסוציאליסטים המהפכניים ברוסיה, הבולשביקים, היו חייבים להתמודד עם מציאות בה הניתוח של מארכס את החברה האירופית אינו תופס. ניתוח האופי המעמדי של החברה הרוסית הראה שהבורגנות המקומית חלשה מכדי לבצע מהפכה בורגנית, מעמד הפועלים קטן, האוכלוסיה מורכבת ברובה מאיכרים בעלי תודעה חלקית, שעיקרה תביעה לחלוקת אדמות (תביעה שאינה תואמת, להלכה, את עקרונות הסוציאליזם). מסקנת הבולשביקים היתה, שנושאי המהפכה יהיו מעמד הפועלים בשיתוף עם האיכרים, שלא יסתפקו בדרישות דמוקרטיות-בורגניות (חלוקת אדמות), כי אם ימשיכו ויבצעו את ‏המהפכה הסוציאליסטית. הבולשביקים, בצדדם בחלוקת אדמות, נתנו את התשובה המהפכנית למציאות הרוסית.

‏מסתבר שסיסמה חלקית אינה סותרת בהכרח ‏את המטרה השלמה. במקרה זה, עמדת הבולשביקים שירתה בצורה הטובה ביותר את המהפכה. האפשרות השניה שעמדה בפני הבולשביקים היתה ויתור על מהפכה, תוך ציפיה להשתנות המצב האובייקטיבי, עד שהחברה הרוסית תגיע לרמת התפתחות "קלאסית", כמו שכתוב בoפרים.

הנאחזים בניתוח הכלל-עולמי חייבים לטעון בביקורתם על הבולשביקים שהפראכסיס (חלוקת האדמות) היווה כניעה למציאות, המצביעה על מגמות פוזיטיביסטיות (כינוי לגישה המתבססת על בדיקת החלקי מבלי לראותו כחלק מהשלם) העומדות בסתירה להלכה המהפכנית.

חסרונה של תפישה כללית זו מתגלה בהתייחסותה הבלתי-מספקת לתנאים האזוריים המשתנים ממקום למקום (רוסיה אז והמזרח-התיכון כיום) תוך היאחזות בניתוחים כללים של אופי המאבק המעמדי באירופה, התפתחות השוק העולמי והאימפריאליזם על מטרותיו. החברה הקפיטליסטית והשוק העולמי מקורם באזורים המפותחים של אירופה וצפון-אמריקה. בתהליך הרחבתם הם מכלילים לתוכם את האזורים הפחות מפותחים. הלך-מחשבה מופשט זה מוביל, לעתים, למסקנה המוטעית שמקורו של השינוי המקומי (במקרה זה, במזרח‏-התיכון) חיצוני בלבד, ואינו יכול להיות תוצאה ‏של מאבק מהפכני מבפנים.

הסיסמאות הפוליטיות החביבות על חסידי מגמה זו הן ברוח "דרישות מלאות", המצטיינות, למראית עין, בדבקותם בעקרונות הסוציאליזם. דבקות זו מחטיאה את התנאי החשוב לעבודה מהפכנית: יצירת קשר עם ההמונים. כך יוצא שכרם של המהפכנים בהפסדה של המהפכה. או, בלשון עממית יותר: פיספוס גמור.

ללא עבודה פוליטית מעשית (שבאופן טבעי עוסקת בשאלות חלקיות) ההולכת לעבר גיוס בודדים (קאדרים) בנוסn עבודה מיסיונרית למען עקרונות סוציאליסטיים, אין משמעות למעש המהפכני. פיתוח התודעה המהפכנית בקרב ההמונים אינו נעשה כאשר מחנך נעלה יורד אל פשוטי העם לחנכם. אלו מילים בוטות אמנם, אך בניסוח ‏זה השתמשו כבר גדולים מאיתנו:

‏"התורה המטריאליסטית האומרת, כי אנשים הם יצירי הנסיבות והחינוך, ואילו אנשים שהשתנו הם יצירי נסיבות ‏אחרות וחינוך שנשתנה ‒ שכחה שבני-אדם הם הם המשנים את הנסיבות, והמחנך עצמו בדין הוא שיחונך. על-כן היא מגיעה בהכרח לידי הפרדת החברה לשני חלקים, שהאחד מהם נעלה על החברה" ‒ מארכס בהנחה השלישית על פויירבאך.

‏תפקידם של מהפכנים במציאות ‏בה להמונים תודעה חלקית, הוא יצירת מסגרות לפעילות משותפת ובהן ייאבקו מאבקים חלקיים ותוך כדי המאבק יתפתחו ויפתחו תודעה מהפכנית‏.

מהפכנים המביטים על המתרחש בחברה, מבקרים ומטיפים בעומדם תמיד מבחוץ, לא יביאו לשינוי החברה.

על סכנות וסכנות מדומות

דיון זה איננו בא לענות על שאלות מופשטות, אלא הוא תוצאה של ויכוח מעשי. מיעוט קטן באירגוננו שולל את עמדת הרוב בדבר מאמץ להקמת חזית דמוקרטית, ומעלה טענות בדבר הנזק שעמדה זו יכולה לגרום.

קשה להעלות על הכתב טענות של בני-הפלוגתא שהושמעו בעל-פה. מי שנוהג כך יכול להיכשל בציטוט לא מדויק, בעיוות דברי הצד השני ולבסוף להפכו לבדיחה. אך כפסע הוא בין ציטוט בלתי מדויק לבין הצגת טענות שברצוני להתווכח איתן באופן שיקל עלי את המלאכה. לכן אנו נמנעים מלהכניס במירכאות את טענות אנשי המיעוט. נסתפק בכך שנציג את הטענות העיקריות כפי שהבנו אותן. אם הבנו דבר שלא כהלכה ‒ עמם הסליחה.

טענה: קיימת סתירה בין המאמץ לפיתוח תודעה סוציאליסטית בקרב ההמונים ‒ שהוא תפקידם של המהפכנים, לבין השתתפות פעילה בחזית דמוקרטית, אשר מעצם הגדרתה נאבקת למען מטרות הנראות לנו, הסוציאליסטים, כחלקיות; ולמאבק חלקי יש התכונה לפתח תודעה בורגנית ולאומית.

סתירה זו קיימת רק בדמיונו של המיעוט. טענת המיעוט כאילו מאבק חלקי בישראל נגד הביטויים הגסים של הציונות יפתח תודעה לאומית ודמוקרטית-בורגנית בקרב ההמונים הפלסטיניים היא ‏חסרת שחר. תודעה זו קיימת ואנו לא נחזק אותה, כשם שלא נחליש אותה, בהבל פינו. תודעה זו באה לידי ביטויה המוחשי ביותר ביום האדמה ב-30 ‏במרץ שנת 1976, כאשר המוני פלסטינים בישראל הכריזו על שביתה במחאה על אחת מאבני התווך של הפוליטיקה הציונית ‒ נישול והפקעת אדמות. אנו יודעים, כמובן, שרק מאבק סוציאליסטי, מאבק הקושר את השאלות הלאומיות והחברתיות ב"חבילה" אחת, הוא התשובה הנכונה לדיכוי הפלסטינים בידי הציונות, אך כיצד נשכנע בכך את ההמונים?

לא על ידי עמידה מן הצד וחלוקת ציונים.

נוכל לרכוש את ההמונים להשקפתנו רק דרך השתתפות ‏פעילה ובלתי מותנית במאבקים הצודקים על הזכויות האלמנטריות האנושיות והלאומיות ‏של בני העם הערבי הפלסטיני. תוך כדי מאבק אפשר להצביע על העובדה שהדרך לפתרון הבעיות החברתיות והלאומיות עוברת במאבק המעמדי.

‏יש לזכור גם שבעיית הפלסטינים בישראל איננה בעיה כמותית, כלומר: יותר זכויות ‏דמוקרטיות ולאומיות, אלא התמודדות עם מה שאפשר לכנות "מציאות קניג", מציאות של דיכוי ושל נישול, מציאות מסכנת את עצם הקיום, פשוטו כמשמעו.

גישת ה"התבדלות" ממאבקים חלקיים, שגורס המיעוט, יכולה, לכן, להתפרש בקרב הפלסטינים בישראל כהתחמקות של הרגע האחרון מתרגומן לשפת המעשה של הסיסמאות שלנו מחד גיסא; ומאידך גיסא תזכה למחמאות וטפיחות על השכם מכיוון בלתי צפוי…  מהשמאל הציוני הצבוע.

טענה: חזית דמוקרטית היא גוף המורכב מקבוצות פוליטיות שונות‏, שמצאו להן מספר מטרות משותפות. הבסיס שלה, אם כן, הוא פשרות וויתורים. הוויתור מצידנו במקרה זה חייב להיות ויתור על התוכן הסוציאליסטי של תעמולתנו. השתתפות ערה, המכובדת כשלעצמה, במאבק דמוקרטי (כלומר, אנטי-ציוני) תוך ויתור על מאבק סוציאליסטי איננה מקדמת את עניין המהפכה ‒ אליה כולנו שואפים.

מטענה זו אפשר להסיק את המסקנה הבאה: השותפים היחידים שלנו למאבק יכולים להיות בני דמותנו. סוציאליסטים, מהפכנים ואינטרנציונליסטים. בקיצור, חברי "מצפן".

אנו שוללים צורת מחשבה זאת בכל תוקף משום שהיא כובלת את ידי המחזיקים בה. או שהם נקלעים למצב של אינאונות (אימפוטנציה) פוליטית, התבדלות ובדידות, או שהם הופכים למורים, מדריכים ומחנכים את ההמונים ממקום מושבם הגבוה. לעיתים אפשר לראות במציאות את שתי התופעות הללו מתחברות ‏בגוף אחד. מכל מקום, שיתוף פעולה עם אירגונים פוליטיים, תנועות או סתם אנשים איננו אפשרי. אפשרות זאת נפסלת מראש.

לדעתנו קיימים שותפים פוטנציאליים למאבק בקטעים שונים של פעילותנו הפוליטית. לפחות חלקם הם בעלי תודעה מוגבלת, חסרי ‏תודעה מהפכנית ומעמדית, אך משום כך הם אינם מפסיקים להיות שותפים. זו המציאות המורכבת בה אנו חיים ואיתה עלינו להתמודד. אם היינו חיים בקרב המונים בעלי תודעה מהפכנית, רוב בעיותינו היו נפתרות, וויכוח זה בוודאי שלא היה פורץ. עלינו לקחת חלק בכל מאבק חלקי (ויכונה מאבק זה איך שיכונה) כל עוד אין הוא סותר את העקרונות הסוציאליסטיים. ומאבק בציונות, כידוע, איננו סותר את עקרונות הסוציאליזם. הוא מתחייב מהם.

המאבק האנטי-ציוני בישראל, לכל צורותיו, איננו עוד סתם מאבק אחד ברשימה ארוכה של מאבקים חלקיים. סיסמאות אנטי-ציוניות קוראות תגר על הבסיס הרעיוני והמעשי עליו בנויה החברה הישראלית והחיה הפוליטית הנקראת "מדינת ישראל". מי שחושש שדרישה לשים קץ לאפליה בין יהודים וערבים בישראל עלולה להפיץ אשליות שאפשר לבטל את האפליה מבלי לשנות את המשטר, לוקה בטעות. מי שיירתע מהעלאת הדרישה לביטול חוק השבות, משום שלדעתו דרישה כזאת תחזק "תודעה לאומית-בורגנית-ערבית" ‏עלול להחמיץ אח ההזדמנות להציג את המשטר במערומיו הגזעניים.

דרישות בעלות אופי דמוקרטי הן הדרך לחשיפתו של המשטר הציוני, להוקעתו ברבים. דוברי המשטר ייאלצו לגמגם כדי להסביר מדוע אזרח ערבי נהנה מפחות זכויות מן היהודי, אך לא ישנו את מדיניותם גם אם יתגלו מבושיהם בציבור. מכאן שמאבק דמוקרטי הוא מוקש מתחת לרגלי הציונות, למרות הגדרתו התמימה. טעותם של אנשי המיעוט היא טעות אופטית הנובעת מן החשש שיכול להימצא מישהו שיסיק שאפשרית דמוקרטיזציה בחברה הישראלית ללא מהפכה.

לעניין הוויתור על עקרונות. לא אנו ולא חברינו המצדדים ברעיון החזית, אין לנו שמץ של מחשבה על ויתור כלשהו. לא ויתור ולא צל צילו של ויתור. אנו שואפים לחזית שמתבססת על מיצוי המשותף ‏ולא על ויתורים ופשרות. ומיצוי המשותף טומן בחובו גם אפשרות למתן אינפורמציה לציבור על ההבדלים בין מרכיבי החזית ‒ מעין הסבר מדוע זאת חזית ולא, למשל, מפלגה.

בדברם על סכנת הוויתורים, החברים שוללי רעיון החזית בוודאי לא התעמקו יתר על המידה בטיעונם זה. אם היו עושים זאת, היו בוודאי מבחינים בעובדה הבסיסית, שאינך יכול בשום אקט פוליטי למצות ולהביא לידי ביטוי את כל עקרונותיך: לא בכרוז ולא במאמר; לא בנאום ולא בהפגנה. לשם כך דרוש לפחות ספר. כשם שאין פירושה של הוקעתו של ישראל קניג הפקיד מתן תעודת יושר לשאר משרתי המשטר בישראל, כך אין פירושו של המאבק "למען הפלת המשטר ‏הציוני וביטול כל המוסדות, החוקים והתקנות עליהם הוא מתבסס" ויתור על הסוציאליזם.

טענה: לוויתורים מסוג כזה יש דינמיקה פנימית משלהם. כלומר, כוח חיים עצמאי. אם תצעד צעד אחד בכיוון מסוים תיאלץ מאוחר יותר לפסוע את הצעד השני והשלישי. אם תוותר מראש על אפשרות של תעמולה סוציאליסטית בקטע אחד של פעילותך הפוליטית, מחר תיאלץ לוותר ויתור דומה בקטע השני, מחרתיים בקטע שלישי וכו'. כך תמצא עצמך בסופו של תהליך מפורק מנשקך הסוציאליסטי ותישאר דמוקרט אנטי-ציוני גרידא.

כאן חוזר על עצמו עניין הוויתורים עליו עמדנו כבר בפיסקה הקודמת. אך נוסף ‏לו מימד ‏חדש ‒ החוקיות וההכרח. טענה זו מלמדת רבות על הלך מחשבתם של בעליה. הלך מחשבה מזיק ומיותר. כי מה קורה כאן בעצם? אחרי שצעדת צעד אחד אין אתה יותר אדון למעשיך. פועלים עליך מעין כוחות מסתוריים, גדולים ממך, מעין גולם שיצרת במו ידיך קיבל חיים משלו והוא חזק ממך ומוביל אותך. גם אם כל הטענות של החברים השוללים, שהשקיעו הרבה זמן ומחשבה בביקורתם על עמדת האירגון, יתגלו כנכונות ויציבות הרי הברירה בידינו להסתובב וללכת לכיוון אחר. האם אין אנו אדונים למעשינו ולהחלטותינו? האם אין אנו יכולים לשנות החלטות שקיבלנו במו ידינו?

אנו חושבים שכן. כל החלטה ניתנת לשינוי.

*

מהי, אם כן, טעותם המרכזית של החברים השוללים?

לכל אירגון פוליטי מהפכני מצפות שתי סכנות קשות, בבואו לקבוע את מדיניותו. הסכנה הראשונה היא הנטייה להיסחף לעמדות "פרגמטיות", "ריאליסטיות" ו"מעשיות" כדי להיחלץ מן הבידוד ומן השוליים. הסכנה השנייה היא הנטייה להסתגל לבידוד, ולהפיק ממנו את מירב ההנאה, תוך הסתפקות בביקורת ובחלוקת ציונים.

אין כל תרופה נגד טעויות הנובעות מכל אחת משתי הסכנות. הדרך היחידה להימנע מטעויות כאלה היא לחזור ולבדוק את העמדות שהאירגון נוקט בהן פעם אחר פעם. כמובן, אין זו רפואה מונעת, אלא טיפול שלאחר התפתחות המחלה.

אמנם, תרופה לשני סוגי הטעויות לא נמצאה ובוודאי גם לא תימצא. אך אפשר, אולי, לשפר את שיטות האיבחון. כאן יש בידינו להציע שיטה מקורית משלנו: אם בוויכוח על טקטיקה מסוימת, מעלה אחד הצדדים אח טענותיו לדרגת "טענות עקרוניות" ובונה בניין תיאורטי שלם על בסיס צר של שאלה קונקרטית ואקטואלית, נלחם ומתבצר בעמדתו כאילו מלחמתו היא גורלית, ומתנהג כאילו ההחלטה איננה ניתנת לשינוי, יש מקום לחשד, שהוא לוקה בטעות שמקורה בסכנה השנייה. אם, לעומת זאת, אחד הצדדים בוויכוח מבטל כל שיקול עקרוני לנוכח הסיכוי להיות במרכז העניינים, להוט להרחיב את מעגל הפעילות מבלי לתת תשובות המניחות את הדעת לביקורת עקרונית הנמתחת עליו, הרי שהוא לוקה בטעות שמקורה בסכנה הראשונה.

לפי עניות דעתנו, ניתן למצוא בעמדת המיעוט את הסימן האופייני לסוג הטעויות השני.

‏עמדת האירגון לעומתה, לא גלשה (כפי שבוודאי חושבים מתנגדיה) לכיוון הראשון. אין למצוא בה סימן לפזיזות או לקלות דעת.

המאמר הקודם: יחסם של סוציאליסטים לחזית דמוקרטית ‒ דב ש"ס