התנגדות עקרונית לכל שיתוף פעולה עם גורמים ליברליים במסגרת חזית, נובעת מאופן הבנתו של רעיון המהפכה. האם אפשר להגיע לסוציאליזם "ישר", כלומר, תוך שינוי מהפכני אחד מקצה לקצה? האם שינוי זה יהיה מעשה ידיהם של מהפכנים, המצטיינים בכך שהם עקביים, אין הם סוטים מהדרך והולכים "עד הסוף"?

אף ‏על פי שאין אני חולק על כך שמהפכנות מחייבת עקביות, נשאלת שאלה למה מתכוונים כאשר מדברים על ''עקביות". כי מדברים אלו יכולה להשתמע גם תפישה של הסוציאליזם בתור דגם מוחלט, קבוע מראש. הדרך המובילה לסוציאליזם שכזה חייבת להיות צפויה מראש, ברורה וחד משמעית.

עלי מקובלת התפישה, הרואה את המהפכה כתהליך מורכב, בו משתתפים חלקים נרחבים ומגוונים של החברה (כולל חלקים ריאקציוניים!). תוך כדי תהליך זה, חלים שינויים תודעתיים ואירגוניים. כלומר, ציבורים אמורפיים מתארגנים, ונולדים גופים פוליטיים חדשים. ‏אמנם לגופים מהפכניים שונים השפעה מכרעת על כיוון המהפכה, אך המהפכה עצמה אינה ‏מעשה ידיהם הבלעדי של המהפכנים.

בחברה בה לא קיימים אפילו התנאים של הדמוקרטיה הבורגנית (כמו, למשל, בחברה הישראלית), המאבק למען דמוקרטיה הוא תנאי אלמנטרי לקיום תנועה מהפכנית. תוך כדי מאבק בנושא אקטואלי וכואב, המציק לחלק גדול מהציבור, מתארגנים גופים חדשים (לפעמים ‒ במסגרת ‏של חזית). הבלטת ‏הסתירות בין הדיבורים הנאים של דוברי המשטר על "דמוקרטיה" לבין מדיניותם המעשית, מביאה לערעור האמון בשלטון.

אין הדברים האמורים מבטאים השקפה של מאבק "בשלבים". אין כאן "תחנות ביניים", אליהן יש לשאוף, ורק בהגיענו אליהן נראה מה הלאה... הפעולה, על כל פרטיה, מודרכת על-ידי התודעה, שאין החזית מהווה מטרה לכשעצמה, אלא, היא עוד כלי בידינו במאבק לסוציאליזם.

במקרה שלנו יש חפיפה בין שאלות של דמוקרטיה לבין בעיות לאומיות. לסוציאליסטים רבים, כמו גם לאנשים מתקדמים אחרים, יש יראת כבוד כלפי הבעיה הלאומית. במיוחד נכונים הדברים במצב בו קיים דיכוי לאומי. מי שנופל לתוך טעות זו לא מצליח לשמור על העיקרון המוזכר לעיל. במקום לעמוד בפרץ, כגורם יוזם ומכוון, הוא נכנע ל"רצון העם" ונסחף עם הזרם.

‏אין כל הצדקה אובייקטיבית ליחס מיוחד ללאומיות. העובדה שהמיתוס הלאומי מהווה מלכודת ומכשול בדרך לסוציאליזם, איננה תוצאת עוצמתו של הרגש הלאומי. עובדה זו נובעת מהאשליה שהרגש הלאומי הוא מין "רגש טבעי"... האם הקשר למשפחה חלש יותר? הרי קשר זה עתיק יומין יותר, וגם לגביו אפשר לטעון על היותו גורם טבעי. כיצד נתייחס, אם כן, לתנועה למען חיזוק המשפחה?

חיי חברה של בני-אדם תרבותיים אינם מתנהלים בהתאם לדחפים טבעיים. אנשים פועלים בהתאם לתודעתם, וזאת נוצרת תוך כדי תהליך מורכב: החינוך בקרב המשפחה, חינוך מכוון (אם תרצה, קרא לו "‏שטיפת מוח") בבית הספר ובצבא, השפעת פוליטיקאים, עיתונות ואנשי רוח, והשפעת העימות של כל אדם עם המציאות החברתית.

בקשר לכך אביא דוגמה קיצונית: איש לא התלונן עדיין על תודעה מינית מופרזת, היפוכו של דבר: הרגש האנושי החזק ביותר ‒ המין ‒ אינו מיוצג כראוי בתודעה האנושית. ניצבים אנו נוכח בעיית חוסר תודעה בתחום זה. כוח השפעתו של השלטון, כוח חזק הוא, שמצליח לעצב תודעה לאומית חזקה ומפותחת לעומת תודעה מינית מעוותת.

מה תפקידו של סוציאליסט לנוכח מציאות זו? מה צריכה להיות תרומתו? האם עליו לקבל את ‏המצב כנתון, ולהשתלב בפעולתו במערכת התודעתית הקיימת, או שמא, עליו לחתור לשינוי התודעה?

לדעתי, על התנועה הסוציאליסטית לפעול למען ביטולו, או לפחות החלשתו, של הרעיון הלאומי. אולם, במקרה של דיכוי לאומי, עמדה אנטי-לאומית עלולה להישמע בחברה מדוכאת, כהשלמה עם הדיכוי. זו סכנה האורבת לכל סוציאליסט ומהפכן שאינו מקדים מחשבה למעשה.

כדי להוציא את הרוח ממפרשי הלאומיות מעלים הסוציאליסטים את סיסמת הזכות להגדרה עצמית. פירושה של סיסמה זו: אנו, הסוציאליסטים, מתנגדים לכל לאומיות שהיא. אין פתרון במדינה לאומית, לא במדינה יהודית (ותהיה זו לא-ציונית), לא במדינה ערבית, כורדית או אחרת.

‏יחד עם זאת, במידה והכוחות הסוציאליסטיים בחברה הסובלת מדיכוי לאומי יהיו חלשים מדי, ויגברו בה כוחות הלאומיים השואפים להפרדה ‒ יצאו הסוציאליסטים בכל האזור נגד כל ניסיון התערבות מבחוץ בענייני אותה חברה. יהיה עליהם למנוע ניצול הסיסמאות האינטרנציונליסטיות לחיפוי על כיבוש ודיכוי. כלומר: לצד המאמץ לשיכנוע נגד ההיפרדות יעמוד כיבוד זכותו של הצד השני לא להשתכנע. במילים אחרות, סיממת הזכות להגדרה עצמית מבטיחה שהאחדות תהיה תוצאה של רצונם החופשי של השותפים.

אך יש המתעלמים מתוכנה האמיתי של הסיסמה (כהכרה בזכות) ומציגים אותה כסיסמה המבטאת שאיפות לאומיות. כאשר סוציאליסטים עושים זאת, כוונתם היא לומר, שהברירה היחידה היא בין העלאת דגל הלאומיות לבין הופעה מפורשת נגדו.

‏חזית דמוקרטית ‒ צורך השעה היא. בחזית כזאת יכולים להשתתף גם גורמים לא סוציאליסטיים (למשל, ערבים לאומיים). הדגש הוא על המילה יכולים, מפני שאין אני חושב שיש לשאוף ‏לכך. וודאי שאין אנו צריכים לצאת בסיסמאות לאומיות. הלאומיות הערבית אינה זקוקה כלל לעזרתנו. היא אף יכולה להצליח טוב יותר בלעדינו. תפקידנו הפוך: להפריע להצלחתם של הרעיונות הלאומיים כמו של הרעיונות הדתיים והרעיונות הנותנים גושפנקא לדיכוי האשה. במהלך הוויכוח "חזית או לא חזית" נשכח לרגע תפקידנו האמיתי: לפעול למען שינוי התודעה בקרב הציבור היהודי. לדעתי חזית דמוקרטית היא מנוף להשגת מטרה זו.

המאמר הבא: הרואים צל הרים כהרים ‒ הרצל שוברט, גיורא נוימן

המאמר הקודם: היבקע נשר מביצת תרנגולת? או: איך ליישם תיאוריה לא נכונה? ‒ אבי גלזרמן, עלי אל-אזהרי, ולדימיר גולדקורן