[כרוז שהופץ בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב]

מדי שנה, עם פתיחת שנת הלימודים, עולה על סדר היום שאלת שכר הלימוד. מדי שנה מכריזים ראשי אגודות הסטודנטים על התנגדותם להעלאת גובה שכר הלימוד. בכל שנה הם מאיימים ביציאה למאבק, לפעמים הם אף מכריזים על שביתה לכמה ימים. ובכל שנה העניין משתתק די מהר. ושכר הלימוד עולה...

למסתכל מן הצד נראה הדבר כעין משחק שכלליו ידועים, כעין משחק שבו שני הצדדים יודעים מראש מה תהיה תוצאתו. והם מנהלים את המשחק בסתר, כדי שהסטודנטים לא יבינו מה בדיוק קורה. ובכל זאת, אם התוצאה ידועה מראש ‒ למה פותחים המוקיונים התורנים מדי שנה באותו משחק עלוב? ואם שכר הלימוד ממשיך לעלות בקצב מהיר, מה גורלם של כל האיומים המוצצים על שביתות, הפגנות וטיפוס על בריקדות? בשם מי הם נאמרו?

האמת היא שהמשחק הזה נערך למען עניינים שהם רחוקים מאוד מהנושא שבמחלוקת. הממשלה רוצה להראות לעם שהיא קשוחה, שהיא מקצצת, ואת המחיר היא מטילה, בין השאר, גם על שכם הסטודנטים (והוריהם). גם הנהלות האוניברסיטאות מעדיפות שהוויכוח יתנהל על גובה שכר הלימוד ולא, חס וחלילה, על מפעלי ראווה בזבזניים (ראה את בנייני הפאר שמסביבך) שעליהם אינן רוצות לוותר. ואילו עסקנוני הסטודנטים ‒ אלה רוצים למשוך תשומת-לב במפלגותיהם כדי לקדם את הקריירה העסקנים שלהם (פעילותם באגודת הסטודנטים מהווה עבורם קרש קפיצה" יו"ר האגודה לשעבר, רוני מיליקובסקי [מילוא], הודח לא מזמן מתפקידו כיו"ר "צעירי חרות" על-ידי מיכה רייסר, או [מיכאל] קליינר ‒ וזה באמת לא משנה מי, שניהם עמדו בראש אגודת הסטודנטים בתל אביב).

אבל השנה קרה סיבוך נוסף. מישהו הבין את הדברים כפשוטם, ובכמה אוניברסיטאות שובתים. מישהו רצה לדפוק את עסקנוני הליכוד בתל אביב ובירושלים, והנה התפורר "ליכוד הסטודנטים". וכך יש מי שלומד, ויש מי ששובת. השובת שובת, אך את ראשי האגודה בתל אביב, התומכים בהתאחדות הארצית, אותם כל זה לא מעניין. לגביהם העיקר היא שהם חתמו הסכם עם השר, הם "השיגו" ויתורים למען הסטודנטים, הם התראיינו וצולמו בכלי התקשורת, הם עשו, הם דיברו, והם הצליחו, ובמפלגתם ראו אותם בטלביזיה; אז מה זה כבר חשוב איזו פשרה רקובה הושגה, ומה זה כבר חשוב אם האחרים שובתים. באמת, איזו מהומה על מאומה. ולהזכירכם, שכר הלימוד עולה...

שכר הלימוד עולה ומתקרב למימדים אסטרונומיים. והיום, כאשר רמת החיים של הפועלים ותושבי שכונות העוני יורדת, אין הם יכולים אף לחלום על לימודים אקדמיים, לא להם ולא לבניהם ולבנותיהם. ושכר הלימוד בבתי הספר התיכוניים מהווה עבורה מחסום מוקדם בפני חלומות על השכלה גבוהה.

ואנו חייבים לקבוע בבירור: המטרה חייבת להיות לימודים חינם! ואת המלגות יש לחלק למעוטי היכולת, כדי לאפשר להם למוד ללא דאגת פרנסה.

אבל זה נשמע קצת מגוחך ‒ הרי קודם צריך לבטל את שכר הלימוד בבתי הספר התיכוניים! כי כדי שיוכל כל אחד ללמוד באוניברסיטה, אליו לסיים קודם את לימודיו בתיכון, וחינם! מכאן ברור כי תביעת הסטודנטים לביטול שכר הלימוד חייבת לכלול תביעה לביטולו, קודם כל, בבתי הספר התיכוניים.

בכל מאבק מנסים הצדדים לרכוש את לב הציבור לצידם. תביעות אגואיסטיות של סטודנטים אינן מעוררות אהדה או הבנה; קל להפנות, במקרה כזה, את לב הציבור נגד "השכבה הסטודנטיאלית המיוחסת". לכן, התביעה לביטול שכר הלימוד בבתי הספר התיכוניים היא לא רק מוצדקת, אלא גם תורמת ליעילות המאבק לביטול שכר הלימוד באוניברסיטאות.

מאבק זה אינו יכול להיות מאבק קצר. וגם ביטול שכר הלימוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות אינו יכול להיות מופעל מהיום למחר. על המוסדות הייצוגיים של הסטודנטים מוטלת המשימה לחבר תוכנית ארוכת-טווח לביטולו בהדרגה של שכר הלימוד. ועל תוכנית כזו יש להיאבק. ועל תוכנית כזו יש טעם להיאבק. בלי זה יישאר ה"מאבק" השנתי משחק של אינטרסנטים מגעילים.

כדי להזיז את העניין קדימה אסור להשאירו בידי סטודנטים בלבד. חייבת לבוא גם פנייה אל עובדי האוניברסיטה, אנשי הסגל האקדמי ועובדי המשק, ולשכנעם להצטרף למאבק. צריך ליצור קשר עם ועדי הורים בבתי הספר התיכוניים, עם יעדי תלמידים, עם מורים, ולהרחיב את השורות ככל האפשר. כדי לפתוח במאבק ציבורי רחב חייבים הסטודנטים להוכיח לציבור, שאת תמיכתו הם מבקשים, שאין הם מסתגרים בתוך גדרות הקמפוס, וכי הם שותפים למאבקים חברתיים אחרים, המופנים גם הם נגד מדיניות הקיצוצים בשירותים של הממשלה. נכון, כל אלה מחייבים יוזמה, פעילות, מעורבות, שהן תכונות בהן אין הסטודנט הישראלי מצטיין. אך בלי זה לא יבוא שינוי.

רגע אחד! לפני שאנו מרחיקים לכת, יש לשאול: האם הסטודנטים באמת מעוניינים בביטול שכר הלימוד? ואולי הם פשוט אוהבים שללם סכומים גדולים, כדי שיהיה להם על מה להתווכח במסיבות ערב-שבת? ואולי אתה, הקורא כרוז זה, אולי אינך מוטרד כלל מגובה שכר הלימוד? אולי אתה מעוניין רק לסיים את לימודיך, ואפילו לשלם עבורם, ואינך מתעניין כלל באלה שדרכם לאוניברסיטה חסומה?

אם כך, ודאי שלא תעניין גם בבעיה הבאה, שאליה אנו רוצים להתייחס. אם כך, זרוק את הכרוז כבר עכשיו (לפח, בבקשה).

*

השנה ילמדו באוניברסיטת תל אביב כ-300 סטודנטים ערבים. רובם באים מרחוק, ואין ביכולתם לנסוע מדי ערב בחזרה לבתיהם. אך בתל אביב הם מתקשים להשיג דיור. בעלי בתים בעיר מסרבים להשכיר דירות לערבים. מלבד התירוצים הגזעניים שלהם, יודעים בעלי הדירות כי המשטרה נוהגת "לבקר" את הסטודנטים הערבים בשעות מוזרות ביותר. דבר זה מחזק כמובן את סירובם להשכיר דירות לדיירים "בעייתיים" כאלה.

אוניברסיטת תל אביב, כאילו להכעיס, החליטה דווקא השנה להקטין את מספר המקומות המוקצים במעונות לסטודנטים ערבים. אך גם מספר המקומות שהוקצו להם בשנה שעברה היה מגוחך יחסית לגודל הבעיה. האם קיבלה האוניברסיטה את המלצותיו של [ישראל] קניג הגזען, והיא תורמת את חלקה בעידוד הסטודנט הערבי להגר? נוסף על כך נסגרו גם שתי אכסניות שעמדו לרשות הסטודנטים הערבים בשנה שעברה.

אין פלא, לכן, אם גם השנה נראה את הסטודנטים הערבים מפגינים ונאבקים בעניין הדיור. לשלטונות האוניברסיטה ולאגודת הסטודנטים יש מספיק אמצעים כדי לפתור את הבעיה. הם יכולים לשכור דירות ולהעמידן לרשות הסטודנטים הערבים, הם יכולים לעזור בהרבה דרכים. אך הבעיה לא נפתרת, וזה סימן [לכך] שלא רוצים לפתור אותה.

סטודנט, איש סגל, עובד אוניברסיטה ‒ אנו קוראים לך להצטרף לתביעה לפתרון בעיית הדיור של הסטודנטים הערבים.

וכאשר תראה את הסטודנטים הערבים מפגינים ‒

אל תשאיר אותם לבד!

הצטרף אליהם!

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

תא הסטודנטים

תל אביב, 31.10.1976