פאוזי אל-אסמר הוא משורר וסופר פלסטיני אזרח ישראל.
נולד בחיפה (1937) וגדל בלוד, בשכונה הידועה כיום בשם "הגטו הערבי". בעודו נער נכבשה עירו על ידי צה"ל, מרבית תושביה גורשו ואת מקומם תפסו אזרחיה החדשים של מדינת ישראל.
כעיתונאי עבד בעיתונים שונים – בין השאר ב"העולם הזה" וכעורך מהדורתו הערבית – ובתקופה מסוימת אף הקים וניהל הוצאת ספרים בשפה הערבית. שיריו התפרסמו בישראל, בארצות ערב, באירופה ובארצות הברית.
באוגוסט 1969 נעצר פאוזי ללא משפט ונכלא למשך 15 חודשים, לפי תקנות ההגנה לשעת חירום – 1945". לאחר שחרורו הוגבלה תנועתו לפי אותן תקנות והוא רותק לעיר לוד.
לאחר שנסתיים ריתוקו הוזמן לארצות הברית, לסדרת הרצאות; סדרת ההרצאות נתמשכה, בגלל העניין הרב שהתגלה בדבריו של פלסטיני אזרח ישראל, והגיעה עד ל-500 הרצאות. באותו זמן החל פאוזי ללמוד באוניברסיטה ועתה הוא שוקד על מחקרו: דמות הערבי בספרות הילדים הערבית-ישראלית.
את ספרו "להיות ערבי בישראל" הפיצו, בין השאר, גם חברי אירגוננו, בשנה שעברה, עד שאזל.
להלן ראיון שערך עם פאוזי חבר מערכת "מצפן" בשבוע האחרון של חודש יוני [1976]. הראיון מתפרסם בעברית ובערבית.
[פאוזי אל-אסמר מת בארצות הברית בספטמבר 2013]
* * *
לאחרונה מרבים לדבר על ה"זהות" של הערבים בישראל. ובכן, הגדר נא אתה את זהותך…
מול השאלה הכמעט-נצחית "מיהו יהודי?" תשובתי היא די פשוטה וקצרה: אני ערבי פלסטיני, אזרח ישראלי; וזה כמו ערבי פלסטיני, אזרח ירדני. זוהי אותה המשמעות. הגדרה זו "חוסכת" לי צרות משפחתיות, שהרי יש לי בן דוד, יליד יפו, שהוא אזרח סורי; ובן דוד, יליד לוד, שהוא אזרח ירדני; ודוד, יליד חיפה, שהוא אזרח לבנוני. הווה אומר: כולנו ערבים פלסטינים, אם כי אנו נושאים בכיסינו דרכונים שונים.
לשאלת הזהות יש אמנם אופי אישי, אולם זוהי גם שאלה בעלת אופי קולקטיבי-לאומי. השלטונות הישראליים – שהם כידוע ציונים למהדרין – מנסים לטשטש את זהותם של הערבים בישראל; הם מנסים למחוק את זהותם כערבים פלסטינים. למה הם עושים זאת, לדעתך?
למעשה הם ניסו למחוק את הזהות הפלסטינית ולא את הזהות הערבית. הם פשוט לא הכירו ולא רצו להכיר בעם הפלסטיני. לכן ניסו לכפות עלינו הזדהות עם מה שהם קראו "העם הערבי". זה היה נוח להם לעשות זאת.
מניסיוני בשנים האחרונות בחו"ל למדתי, כי התעמולה הציונית והאימפריאליסטית, באירופה ובאמריקה, ניסתה עד למלחמת אוקטובר 1973 להגדיר אותנו לפי המדינות הערביות. היו אומרים, לדוגמה, זהו ערבי עיראקי. זהו ערבי סורי וכו'. אך כאשר נתקלו בערבי כמוני – פלסטיני – היו אומרים בפשטות: "זהו ערבי!" סתם ערבי. לא עיראקי ולא סורי. זה היה נפוץ גם בכלי התקשורת בעולם, אך לאחר המלחמה האחרונה חל שינוי מסוים.
ולבסוף, חייב אני לציין עוד אספקט חשוב. ההתכחשות לפלסטינים, ליישותם ולזהותם – כלומר: ההתכחשות לקיומם – פירושה הוא שלא היה נישול של הפלסטינים בעבר, שלא נעשה להם איזשהו עוול ושלמעשה מומשה הציונות והלכה מחיל אל חיל מבלי שפגעה בעם אחר, בקבוצה אחרת ובציבור אחר. פשוט לא היה עם כזה, שעלול היה להיפגע מן ההתנחלות הציונית. לשקר הגדול הזה יש גם משמעות אקטואלית ולא רק היסטורית; שהרי באין פלסטינים אין גם מי שרשאי לתבוע את זכויותיהם של אנשים-לא-קיימים אלה, ואז אפשר להציג את כל הנושא הפלסטיני כטריק של התעמולה הערבית. הכחשת הקיום של העם הערבי הפלסטיני הקלה על הציונים להיראות מוסריים בעיני עצמם. כתבתי פעם כי "כאשר זורעים קוצים בגן הפרחים/ מסתלקות להן השושנים". זה היה כל השיר. כותרתו היתה: 1948. ובכן, עובדה היא שהרבה ציונים לא הבינו את הקשר בין השם של השיר לבין השיר עצמו כי מצפונם היה "נקי".
כיום, כמובן, כל זה השתנה…
העולם הערבי עדיין אינו מאוחד; הוא מפולג ומפוצל; הניגודים שבו אף מתגלגלים לעתים למלחמות של ממש – ראה לדוגמה את המתרחש עתה בלבנון. למי, אם כן, נתונה תמיכתך בעולם ערבי זה?
אני שייך לעם הפלסטיני, שהוא חלק מן האומה הערבית. אינני תומך באף משטר מן המשטרים הקיימים בעולם הערבי; אין משטר שאני תומך בו במאה אחוז, חוץ מן המשטר בדרום תימן. מרבית השליטים הערביים פועלים למען עצמם, למען כיסאותיהם, למען המעמדות המנצלים שמאחוריהם. אם נסתכל במיוחד על המדינות העשירות, ניווכח שרוב ההון שנכנס אליהן הולך לכיסים פרטיים, בו בזמן שרוב העם, או חלק גדול ממנו, חי עדיין בתחילת המאה. העולם הערבי זקוק למהפכה; מהפכה שתביא את העם לשלטון, שתהפוך אותו לבעל אמצעי הייצור ואוצרות הטבע.
יש בינינו תמימות דעים בנושא זה, אך ההסכמה אינה פוטרת אותנו מהתייחסות לשאלה החשובה: למה לא הושג עד היום איחוד העולם הערבי, שכולם נשבעים בשמו וסוגדים לו?
אין אני יכול לראות את העולם הערבי מתאחד על בסיס לאומי גרידא; שכן אילו היה הבסיס הלאומי מספיק כדי לממש את האיחוד, היה האיחוד מושג כבר מזמן. אל לנו לשכוח כי גם המלך חאלד וגם הנשיא אסד הם ערבים; לאומיותם היא ערבית, וכן הדבר לגבי המלך חוסיין והנשיא סאדאת. גם לאומיותם של ח"כ תאופיק זיאד ושל השייח' עלי אל-ג'עברי היא ערבית. הלאומיות הערבית לבדה לא תביא את האיחוד. יש לזכור כי זה לא הספיק בזמנו כדי לממש את איחוד מצרים וסוריה, למרות שמנהיגי שתי המדינות הצהירו עליו ואף הקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת שכללה, כזכור, את החבל הסורי ואת החבל המצרי. לאיחוד של ממש דרוש רקע אידיאולוגי, תנאים כלכליים ו… בסיס מעמדי מתאים. כי הריאקציה הערבית – המנצלים הערביים – הם אויבי העם הערבי בדיוק כמו הציונות והאימפריאליזם. לכן האיחוד יושג – לדעתי – רק באמצעות מאבקם של המוני המנוצלים בעולם הערבי.
פאוזי אל-אסמר (במרכז) בהפגנה מול הקונסוליה הישראלית בניו-יורק ב-1975
כסוציאליסטים מהפכנים, סבורים אנו כי ההתנחלות הציונית היא מקור הסכסוך הישראלי-ערבי; לכן כרוך מאבקנו למען הסוציאליזם במאבק נגד הציונות, כשם שמאבקנו לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי כרוך גם הוא במאבק נגד הציונות. אלא שהמחנה האנטי-ציוני בישראל הוא כה קטן, עד כי יש הגורסים שהוא גם חסר חשיבות. מה למדת מניסיונך בשאלה זו?
ובכן, אין ספק שמאז מלחמת יוני 1967, וגם קצת לפניה, גדלה ההתעניינות הערבית במה שנעשה בישראל; בפרט הפלסטינים החלו להסתכל על המתרחש בתוככי ישראל בעזרת זכוכית מגדלת. ומה שעניין אותם בתקופה מסוימת היו דווקא היהודים הישראלים האנטי-ציונים. הם הביטו עליהם כעל ניצנים של עתיד משותף. אפשר לומר כי לאנטי-ציונים אלה, למרות היותם מעטים, היתה השפעה גדולה על הערבים הפלסטינים. עדות לכך ישמשו המחקרים, המאמרים והספרים שהקדישו לנושא זה מכוני המחקר הפלסטיניים בביירות ובמקומות אחרים. הפרסומים עליכם, למשל, גם כשהיו מלווים ביקורת וגם כשעסקו בוויכוח, היו מלווים באהדה ובכבוד.
לפני 1967 הסתכל הרוב על ישראל כעל ישות העשויה מיקשה אחת. רק מאוחר יותר החלו להבחין בשוני ובהבדלים בין ציונים לאנטי-ציונים, למשל. זוהי, למעשה, תוצאה – ובמובן מסוים גם שכר – של עבודת הנמלים של אנשים מהשמאל הישראלי – יהודים וערבים.
אלא שיש להודות כי פלסטינים שאינם מהפכנים סבורים כי יהודים אנטי-ציונים הם בעצם יהודים "טובים", אשר מחד "נמצאים ממילא בכיסנו" ומאידך הם חסרי השפעה. לכן, אצל אלה שאינם מהפכנים יש נטייה להמעיט במשקלם של הכוחות האנטי-ציוניים ולחפש קשרים בישראל עם השמאל הציוני דווקא.
אנו נאבקים בארץ למען הכרה באש"ף, וזאת חרף הביקורת שלנו עליו וההסתייגויות שלנו ממנו כנציגות של העם הערבי הפלסטיני. מה דעתך על כך?
או, זהו דבר פשוט כל כך ומקובל כל כך – להכיר באש"ף – עד שמיותר להרחיב על כך את הדיבור. המקום האחרון שבו עניין זה נשאר עדיין בעייתי הוא כאן, בישראל, בקרב הציונים.
בספרך "להיות ערבי בישראל" אתה מספר את סיפור "אל-ארד" מנקודת מבטך, כמשתתף צעיר בניסיון להקים תנועה פוליטית ערבית בישראל. היום, לאחר שחלפו למעלה מ-15 שנים, מה תשובתך לשאלה: האם יש לשוב ולנסות להקים את "אל-ארד"?
על טעות אחת, שניתן אולי להבינה על רקע התקופה שעברה, אין לדעתי לחזור: זהו הניסיון להקים אירגון ערבי בלבדי; ובעצם לא היה זה סתם אירגון, אלא עובר של מפלגה שהתכונן להשתתף בבחירות לכנסת בשנת 1965. מאז למדנו כמה דברים והחכמנו מן הניסיון המצטבר. אני סבור כי יש חשיבות מרובה לכך שכל התארגנות ערבית, במידה שתוקם, תהיה פתוחה ליהודים-ישראלים. אני, כסוציאליסט פלסטיני, רוצה שכל התארגנות כזו תשאיר את הדלת פתוחה לפני יהודי ישראל, גם אם כיום רק מעטים בלבד יעברו דרכה. לדעתי צריכה התארגנות כזו ללבוש צורה של חזית רחבה ולא של מפלגה.
אמנם קיים בעברית פתגם האומר כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אך נרשה לעצמנו לשאול: כיצד אתה מסביר את הצלחת ספרך?
לא במונחים של "ביקורת מקצועית". הסיבה היא פוליטית: הקוראים היהודים נמנים על אותם אלה שהבינו כי השאלה הפלסטינית היא מוקד הסכסוך; לכן סיקרנה אותם מסכת חוויותיו של "ערבי בישראל". חלק ניכר מקהל הקוראים היהודי עמו נפגשתי גילה לי שהיה מופתע לגלות עובדות חדשות על חיי הערבים במדינת ישראל, כפי שהובאו בספרי. אודה, שהפתעתם של הקוראים היהודים הפתיעה אותי: אנשים חיים במדינה מבלי לדעת אמיתות יסוד על חיי שכניהם ושותפיהם הערביים! הקוראים הערבים קראו ברובם את הספר במסגרת החיפוש שלהם אחר מקורות ההתנגדות הפלסטינית; הם רצו, ועודם רוצים, ללמוד את ההיסטוריה של עמם. עובדה שקוראים ערבים בהם נתקלתי עד עתה מרבים בשאלות דווקא בעניין זה.
בהזדמנות זאת חייב אני להזכיר – וזוהי בעצם מעין תודה פומבית – כי המו"ל של הספר לא היה מו"ל מסחרי. זהו ישראל שחק, יו"ר הליגה לזכויות האדם בישראל, שמיותר להציגו לפני קוראיכם. גם ההפצה – ומי כמוכם יודע זאת – לא היתה הפצה רגילה; הספר נמכר על ידי סטודנטים ערבים באופן פרטי וכן באמצעות חברים באירגונים אנטי-ציוניים.
אתה טוען כי הערבים בישראל רצו ורוצים ללמוד את ההיסטוריה של עמם. וזה ברור מאוד. אך היכן הם מספקים רצון זה? מה הם המקורות העומדים לרשותם?
דלים מאוד ומוגבלים מאוד. משטר המנסה להכחיש את קיומו של העם הערבי הפלסטיני בוודאי שלא ממלא צורך זה…
ורק"ח?
רק"ח, עם כל זכויותיה, נהגה כידוע להמעיט מערכו של כל מי שנאבק ברצינות נגד המשטר בצורה עצמאית, ואינו מסכים לגמרי עם מדיניותה. לכן את הפרק הקרוי "אל-ארד", למשל, לא תמצא במלואו בפרסומי רק"ח, למרות שזהו פרק חשוב מאוד. כל מי שמעיין היום במצע "אל-ארד", שחובר בהתחלת שנות השישים, יגלה כי הדברים הפכו יותר מאוחר לנחלת העם הפלסטיני כולו. עלי להוסיף כי היום חל שינוי בעמדתה של רק"ח (ראה הקואליציה בנצרת), למרות ששינוי זה אינו מקיף.
ולסיום, פאוזי, תרגיש את עצמך חופשי לבקר גם אותנו…
כן, כן. יש לי ביקורת פוליטית, אך במסגרת זו אזכיר רק מה שקשור בעיתונכם, ב"מצפן". את שאר הנקודות הפוליטיות נשאיר להזדמנות אחרת, ליריעה רחבה יותר. אם כן, ביחס ל"מצפן", העיקר שבביקורת נוגע לעובדה כי עד היום לא פתחתם את העיתון לפני סופרים ומשוררים ערבים, שיפרסמו בו את יצירותיהם. ומצד שני – שיהיה מקום מעל עמודיכם לתרגם קצת מיצירות אלה לעברית. דור הולך ודורות חדשים של סופרים ומשוררים באים ומחפשים במה ליצירותיהם; וכידוע, אין זה קל בישראל.
עליכם לזכור כי רוב היוצרים הערבים כיום בארץ הם יוצרים פוליטיים, בהכרה ובתודעה. פיתחו לפניהם את דלתותיכם…
תפאדל, והרי הן פתוחות.