‏ב-14 וב-15 ‏למאי ביקרה משלחת מטעם האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") אצל משפחות ששת חללי יום האדמה, הניחה זרים על קברותיהם, והשתתפה בעצרת יום ה-40 ‏שאורגנה על-ידי הוועד הארצי להגנת האדמות ונערכה בכפר עראבה שבגליל. במשלחת היו חברים יהודים וערבים של אירגוננו, והיא מסרה למשפחות מכתב סולידאריות. מכתב זה אף הוקרא מעל במת העצרת.

‏אומנם, לא היינו היחידים שהפגינו סולידאריות עם משפחות החללים. לעצרת בעראבה הגיעו, מלבד הנציגים הבכירים של רק"ח, גם רבים מעסקני השמאל הציוני, כמו אנשים ממפ"ם, "העולם הזה" ומ"מוקד''. ידוע גם שבימים שקדמו   לעצרת ביקרו קבוצות של אזרחים יהודים מחיפה ומתל אביב בכפרי הגליל, ושמעו על אירועי יום האדמה ממקור ראשון.

‏משפחה אחת מתוך שש המשפחות זכתה לביקורים מעטים בלבד. היתה זו משפחת זוהיירי ממחנה הפליטים נור-שאמס שליד טול-כרם. המקום נמצא כידוע מעבר לגבולות "הקו הירוק", כלומר בשטח שנכבש ביוני '67‏. זו היתה סיבה מספקת לכך ששום אירגון או מפלגה ישראליים, פרט לחברי "מצפן", לא יתעניין במשפחה. הרי הם אינם אזרחי ישראל, הם סתם פליטים פלסטיניים ...

‏אפילו המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח) לא טרחה לשלוח משלחת רשמית מטעמה לנור-שאמס. ואם ביקרו שם חברי רק"ח, הרי היה זה במסגרת ביקור משלחות מכפרי המשולש, או מהוועדים המקומיים להגנת האדמות במשולש, אך לא בשם המפלגה.

‏תגובת משפחות החללים ראויה לציון: ‏איש לא הפגין אבל, במובן המקובל של ‏המילה. כולם מודעים למשמעות הכללית של אבלם הפרטי. אביו של ההרוג ממשפחת ח'לאילה מסח'נין אמר לנו על קברו של בנו: "אין לנו סכסוך עם היהודים, אלא עם השלטונות, קורבנות יום האדמה הם קורבנות למען שני העמים".

‏תחושה של חוסר כניעה, חוסר השלמה ורוח מיליטנטית חדשה מלווה את כל מי שעובר בגליל אחרי יום האדמה. "אין זה יותר בלתי-מכובד להיות ערבי-פלסטיני בישראל", השמיע באוזנינו תושב עראבה, "ביום האדמה הוכחנו את עוצמת הקשר שלנו לאדמה, ואת החלטתנו הנחושה שלא לוותר עליה".

‏העצרת בעראבה חיזקה רושם זה ביתר שאת. בעוד מרבית האורחים היהודים מדברים על "רגשי השתתפות בצער", דיברו נציגי הכפרים וקרובי החללים, שהגיעו לכינוס, על יום האדמה, על משמעותו, ועל החלטתם להיאבק גם להבא נגד מזימות השלטונות. הקהל בעצרת, שמנה כ-8,000 ‏איש, לא פסק מקריאות ביניים קצובות: "בדם ורוח נפדה את הגליל!" הקריאות הגיעו לשיאן כאשר הופיע הליקופטר צבאי מעל מתכנסי העצרת. "אומץ ליבם" של השלטונות, שהופגן כבר בצורה כה נמרצת ב-30 ‏למארס, לא עמד להם הפעם ליותר מאשר הפגנת חולשה עלובה שכזו.

‏סח'נין: ‏סיפור ההפקעות

‏"לכל אחד כאן יש חשבון עם הממשלה", נאמר לנו כשהגענו לסח'נין. אספנו מעט עובדות יסוד על הכפר:

בשנת 1948 חיו בסח'נין 4,000 ‏תושבים, ‏כולם חקלאים שפרנסתם על 85,000‏ הדונאמים שלהם. היום, ב-1976‏, מונה אוכלוסיית הכפר כ-15,000 ‏תושבים, שפחות מ-30% ‏מהם עדיין עוסקים בחקלאות (ולו כעיסוק צדדי), משום שבידי תושבי הכפר נותרו פחותמ-8,000 ‏ דונאם קרקע.

‏כל זה, כמובן, כתוצאה ממדיניות ההפקעות של השלטונות.

באמצע שנות ה-50 הופקעו 18,000 ‏דונאם ללא הסברים; בסוף אותו עשור הופקעו 25,000 דונאם למטרות ייעור, ועוד 25,000 ‏דונאם בתירוץ שאלו הן אדמות טרשים שלא ראויות לעיבוד; בשנים 1962-1961‏, כשהוקם קיבוץ יודפת, הופקעו למענו עוד "אדמות טרשים", ואדמות שבית-המשפט ציווה להפקיע על סמך צילומי אוויר שהוצגו לפניו; בשנת 1963‏הוכרז על סגירת שטח בסביבות הכפר כ"שטח צבאי", וכך אבדו לתושביו עוד כ-5,000 ‏דונאם; בשנת 1965‏, כשנבנה "המוביל הארצי" בתחום אדמות הכפר, הופקעו עוד כ-800‏דונאם. עניין המוביל הארצי מחייב עוד שתי הבהרות:

‏בעמק בית-נטופה, שאדמותיו היו בבעלות ערבית, זורמים מי המוביל בתעלה רחבה ופתוחה. במקומות אחרים זורמים המים בצינור תת-קרקעי, דבר המאפשר המשך  השימוש בקרקע שמעליו לעיבוד חקלאי. אך אדמות ערביות הן "קלות להפקעה", ועל חשבון הבעלים הערביים ניתן היה "לחסוך בהוצאות".

‏למרות שהמים זורמים בקירבת שטחי קרקע שעדיין מעובדים על-ידי ערבים, אסור להם להשתמש במי המוביל אפילו לשתייה!

‏ואולי הבהרה נוספת בקשר ל "תצלומי האוויר" המאפשרים לבית-משפט ציוני להפקיע אדמות. החוק המנדאטורי קבע, שאדמות המשותפות לכל בני הכפר, אדמות-מירעה וכן שטחי-חורש יירשמו בטאבו על שם הנציב העליון "לטובת בני הכפר". מדינת ישראל הציונית, שירשה את רכוש הנציב העליון הבריטי, ששה לממש את "זכויות הבעלות" שלה על כל פיסת אדמה, ומתעלמת מכך שהאדמה ‏היא אדמת הכפר. אחת הטכניקות הנפוצות בתהליך ההפקעה היא שיטת "תצלומי האוויר". תצלומי אוויר אלה, שנעשו בראשית שנות ה-40‏, נועדו להוכיח שחלקה מסויימת היתה חורש באותה תקופה, ולכן על בעליה הנוכחיים לוותר עליה, אפילו בנו בינתיים את ביתם עליה.

‏מדיניות הממשלה מכוונת להפריד את הפלסטינים בארץ מעל אדמתם, ולדחוק את רגליהם ממנה בכל צורה - אלימות, חוק, הפחדה וגם סחטנות.

‏כדאי לספר הפעם על אמצעי הסחטנות: תושב סח'נין, המבקש לבנות את ביתו בתחום הכפר ונזקק לחלקת אדמה, יכול לקנות ממינהל מקרקעי ישראל (במחיר מופקע) חלקת אדמה שהופקעה ממנו או משכנו קודם לכן כ"אדמת טרשים" (כן, גם בין בתי הכפר מפקיעים!‏). אך הוא יוכל לקנות אדמה רק אם הוא מחוסר קרקע לחלוטין. אם יש בידו קרקע חקלאית מסרבים השלטונות למכור לו חלקה לבנייה, ודורשים "חילופי קרקע". כלומר, עליו למסור קרקע חקלאית שנמצאת עדיין ברשותו היום, תמורת הזכות לקנות חלקה שהופקעה ממנו אתמול.

בשנת 1970 ‏מסר אחר התושבים את האדמה שברשותו, 10 ‏דונאם קרקע חקלאית, קנה 17‏דונאם מתושב אחר וגם אותם העביר לידי השלטונות, ועל כך עוד הוסיף 5,000 ל"י; כל זאת תמורת דונאם אחד לבניית ביתו.

‏מיותר לציין כי האדמה, שהפכה לפתע כה יקרה, נקראה לפני כן "אדמת טרשים". בעת שהופקעה פיצו השלטונות את בעליה בכמה מאות ל"י בלבד.

דוגמא אחרת: בניין בית-הספר בסח'נין, העומד במרכז הכפר, ניצב על אדמה "חכורה". האדמה היתה אומנם פעם בבעלות הכפר, אך לפני שנבנה בית-הספר היא הופקעה, וכעת משלמת המועצה המקומית דמי חכירה עבור השימוש בקרקע.

‏עוד פרק בספר פשעי הציונות.