לאחר יום האדמה פתחה רק"‏ח במסע הסתה חסר-תקדים נגד "מצפן". זה התבטא בהתקפות חריפות נגדנו מע‏ל דפי עי‏תוניה, בע‏ריכת אסיפות הסברה נגד מה שהיא מכנה "השמאל ההרפתקני" כמעט בכל כפר ערבי, הכוללות איומים בשימוש בכוח נגדנו.

אנו לא מעוניינים בהחרפת יחסים כזאת. להיפך – אנו מעוניינים בשיתוף-פעולה עם רק"ח בנושאים מוסכמים, תוך הכרה הדדית בזכות להמשיך את הוויכוח הרעיוני בינינו בצורה עניינית וחברית. אולם התקפותיה של רק"ח אילצו אותנו להשיב על ‏טענותיה, ולהקדיש לתשובתנו מקום נרחב יחסית בעיתוננו. אין זה ממנהגנו, שכן תמיד העדפנו ועדיין אנו מעדיפים להקדיש את דפי עיתוננו להכשרת המאבק נגד הציונות, נגד ‏האימפריאליזם ונגד המעמדות השליטים בארצות ערב ובישראל. אנו רואים בחברי רק"ח שותפים למאבק, ע‏ל אף חילוקי הדעות; לכן אנו קוראים לרק"ח לרכז את מאבקה נגד האויב המעמדי  ‏המשותף ולא נגדנו.

‏התשובה שלנו המתפרסמת בגיליון זה אינה מלאה. המשך הוויכוח, צורתו וגם תוכנו, ייקבעו בעתיד גם על-ידי מנהיגי רק"ח. אין זה מכבודנו להתייחס להשמצות הזולות שפורסמו ב"אל-ראד" (מאי 1976) נגד חברנו עלי אל-אזהרי. אנו דוחים השמצות אלו מכל וכל ומוקיעים את בעליהן. השמצות אלה אינן יאות לקומוניסטים; שכן, הן כתובות בסגנון שבו מתקיפה בדרך כלל הריאקציה את הקומוניסטים עצמם.

*  *  *

מאמרו של סאלם ג'ובראן על "מצפן" (בגיליון מס' 4 ‏של "אל-ראד", מאי 1967‏) התיימר אמנם להיות ויכוח רעיוני עימנו ועם ארגונים אחרים, אך אין הוא אלא אוסף של דיבות ועלילות, מתובל בכינויי גנאי לרוב ושזור בהשמצות אישיות. יתכן שזוהי הסיבה שמחברו – משורר ידוע – העדיף שלא לחתום את שמו עליו: מפאת הבושה, מפני שהבחין כי איכות המאמר אינה מוסיפה לו כבוד.

אך יתכן שלא זו הסיבה להיעדר החתימה; יתכן כי דווקא החשיבות שייחסו למאמר במוסדות המפלגה, או במערכת "אל-ראד", היא שגרמה לכך שיורו למחברו המכובד שלא לחתום: כדי לפרסם את המאמר לא כיצירה אישית, שאינה מחייבת, אלא כמסמך בעל חשיבות, הנושא חותם של רשמיות מפלגתית.

ואם אכן זוהי הסיבה, הרי שפרסום המאמר מעציב אותנו מאוד, ומן הדין הוא שיעציב גם את קוראיו הקומוניסטים, את כלל קוראי "אל-ראד" ואת כל הנאבקים נגד משטר הנישול והכיבוש, הדיכוי והניצול בארצנו. שכן פירוש הדבר הוא שהנהגת המפלגה הקומוניסטית רואה דווקא בנו את אויביה.

פרסום המאמר – שאת תרגומו המלא לעברית תוכלו למצוא בגיליון זה של "מצפן" – היווה אות וסימן לפתיחת מערכה מקיפה נגדנו, בכתב ובעל-פה. עדים לכך קוראי העיתונות הקומוניסטית, בערבית ובעברית, וקהל המשתתפים באסיפות המפלגה הקומוניסטית בזמן האחרון.

אנו האמנו לתומנו, ועודנו מאמינים, כי אחת מחובותיו של מהפכן היא להבדיל בין אויב לבין ידיד, בין יריב לבין חבר, בין שונא לבין אח. בעיקר כאשר אויבינו, יריבינו ושונאינו הם מסוכנים, ערמומיים ותוקפנים, וכאשר כולנו ביחד – ידידים, חברים ואחים – עדיין נופלים מהם בכוחנו ועודנו צפויים למאבק מר עימהם, מאבק ממושך ומייגע.

וכדי שלא נובן שלא כהלכה, הרינו מצהירים בריש גלי: באומרנו "ידידים", "חברים" ו"אחים" מתכוונים אנו לשותפים למאבק נגד הציונות, נגד המעמדות ‏השליטים בעולם הערבי ונגד האימפריאליזם. אין פירוש הדבר שאנו מתעלמים מהבדלים ומחילוקי-דעות. להיפך. אנו סבורים כי אינטרס המאבק המשותף מחייב את כולנו להכיר בהבדלים ובחילוקי-הדעות, להתווכח עליהם ולדון בהם – אך, כאמור, מבלי לשכוח ‏את המשותף.

בינינו לבין הקומוניסטים יש הרבה מן המשותף. ובאמת, שעות ספורות לאחר יום האדמה, ב-31 במארס, הרצנו איגרת אל הוועד המרכזי של רק"ח, הכתובה כולה ברוח הדברים האלה. חיכינו לתשובה, אך היא בוששה לבוא. למעשה לא הגיעה עד היום, למרות שחלפו כבר שלושה חודשים. לנוחיותך, הקורא, אנו חוזרים ומפרסמים איגרת זו שוב, לאחר שפורסמה כבר בגיליון הקודם של "מצפן".

מבחינה מסוימת אפשר לראות את מאמרו ה"אנונימי" של סאלם ג'ובראן כתחליף לתשובה. אמנם אין זו התשובה שלה ייחלנו, אך בכל זאת זוהי תשובה. אנו כתבנו כי אנו מתייצבים להגנתה של רק"ח ואילו ג'ובראן השיב בכנותו אותנו "מטורפים" ו"חשודים"; אנו כתבנו כי הגנה על רק"ח מהווה תרומה למאבק נגד הכיבוש, הדיכוי והנישול של בני העם הערבי הפלסטיני ואילו "אל-ראד" השיב כי אנו "עוינים לקומוניזם", כי אנו "כנופייה"‏, כי אנו "ילדותיים", כי אנו "הרפתקנים", כי אנו "צפרדעים המעמידים פני אריות" ...

‏למה? קוראי "אל-ראד" שואלים שאלה זו ומחכים לתשובת המערכת;

‏למה? חברי המפלגה הקומוניסטית והנוער של המפלגה שואלים גם הם את אותה השאלה ומחכים לתשובת מנהיגיהם.

למה? שואלים גם אנו – ומשיבים.

האוצר הפרטי של רק"ח

סאלם ג'ובראן כותב כי נערי-מצפן – אגב, אם סבור הוא כי הכינוי "נערי-מצפן" הוא מעליב, אין זאת כי טעות בידו – רוגזים על כי השלטונות האשימו את המפלגה הקומוניסטית כ"מוח המתכנן את המאבק" ביום האדמה. במילים אחרות: מצפן, אליבא דג'ובראן, מקנא ברק"ח על שזכתה בכתר המנהיגות של המאבק.

ובכן –

‏ראשית, אין אנו רוגזים ואין אנו מקנאים;

שנית, גם אילו היינו רוגזים והיינו מקנאים ברק"ח ‏לא ‏היה די בכך כדי לדחוף את סאלם ג'ובראן ואת מנהיגות המפלגה הקומוניסטית להתקפה כה מוחצת נגדנו. (כי מי אנחנו בסך הכל? משיב בעל המאמר בעצמו: "גוף זר, דחוי ושולי ... ")

‏משמע, יש סיבה אחרת, מלבד ה"רוגז" וה"קינאה" ‏שלנו, הדוחפת את מישהו או את מישהם במפלגה הקומוניסטית לחזור ולהדגיש כי "כל תינוק בחברה הערבית מכיר את התפקיד המנהיגותי של מפלגתנו". אך מכיוון שאין זה יאה להנהגתה של מפלגה קומוניסטית להתגאות בנוסח ילדותי "אנו המתכננים" או "אנו המנהיגים", לכן מפברקים "קינאה" של מצפן ברק"ח, כדי שתהיה סיבה להוקיע "קינאה" זו ותוך כדי כך להתגאות: "אנו המתכננים", "אנו המנהיגים", "אנו, אנו ואין זולתנו..."

ובאמת, מהי הסיבה הדוחפת את צמרת המפלגה להתגאות ב"תפקיד המנהיגותי" ‏שלה?

כידוע, איש לא תיכנן ולא הנהיג את מאבק המוני הפלסטינים בישראל ביום האדמה, כאשר עמדו בכבוד ובאומץ נגד השוטרים והחיילים שתקפו אותם בכפריהם; ואין בקביעה זו משהו המשמיץ את המפלגה הקומוניסטית או המעליב את הנהגתה, שכן גם דוברי רק"ח ונציגיה השכילו להבין כי התוקפנות המזוינת של הצבא והמשטרה היא שהולידה את ההתנגדות ברחובות סח'נין ועראבה, וכי האלימות הרשמית היא שגייסה את תושבי נצרת והפכה אותם לחומה בצורה.

והרי סוד גלוי הוא כי הוועד הארצי להגנת האדמות תיכנן את יום האדמה כיום של הפגנה ושביתה ולא כיום של אלימות. הממשלה היא שהפכה את יום האדמה ליום של דם, ובעשותה זאת עוררה כנגדה זעם המוני והתנגדות עממית. זעם זה והתנגדות זו מדאיגים, במובן מסוים, את מנהיגי רק"ח. לכם הם עצבניים כל כך; לכן הם תוקפניים כל כך; לכן הם מפרסמים מאמרים כדוגמת מאמרו של ג'ובראן; לכן הם מעלילים עלינו באסיפותיהם כאילו אנו קראנו להמונים הערביים לאחוז בנשק ביום האדמה...

אנו אומרים למנהיגי רק"ח: עצבנותכם אולי מובנת, אך אין היא מצדיקה שקרים ועלילות.

מנהיגי רק"ח חוששים כי רוח המאבק הגואה לאחרונה תחליש את השפעתם בקרב ההמונים הפלסטינים בישראל; והרי ידוע לכולנו, כי מנהיגי רק"ח רואים השפעה זו כאוצר פרטי שלהם, בו אין הם חפצים להתחלק עם אחרים. חוששים הם, למשל , מעצמאותם המתחזקת של הסטודנטים הערביים באוניברסיטאות ומהפיכת ועדי הסטודנטים לגופים עצמאיים וחופשיים, שלא יסכינו לקבל תמיד את מרות המפלגה הקומוניסטית. חוששים הם למשל, מהתארגנות עצמאית בכפרים הערביים, כדוגמת הרשימות המקומיות הלא-חמולתיות הקרויות "בני הכפר" (באום אל-פחם, בנחף ובמקומות אחרים). בקצרה: חוששים הם ממצב חדש, שבו לא תהיה המפלגה הקומוניסטית הכוח היחיד בקרב ההמונים הערביים שאינו זנב מזנבות השלטון. לכן הם חוזרים ומשננים: "כל תינוק בחברה הערבית מכיר את התפקיד המנהיגותי של מפלגתנו". לכן הם מטיחים בפני הסטודנטים הערביים מילות גנאי לרוב ומתארים אותם כ...גרורי מצפן. לכן הם תוקפים את "בני הכפר", כאילו גם הם – שומו שמיים – אנשי מצפן.

תוצאות הבחירות המקומיות... עקבות פיצול אחדות השורה בנחף...

"...אבל בכפר נחף קרה דבר מצער, בכך שאחד הסטודנטים, הידוע בהשתייכותו  למצפן ובעוינות שלו לקומוניזם, הצליח להוליך שולל כמה צעירים לאומיים ולסכל חזית דמוקראטית עם הקומוניסטים; ‏דבר שאילץ את הקומוניסטים ללכת ברשימה נפרדת משלהם. הסתת הרשימה הבדלנית – בני הכפר – נגד הקומוניזם, גרמה לבילבול והשיבה רבים מן הצעירים הלאומיים לחיק הרשימות המשפחתיות.

"פועלי נחף לא הצליחו לממש את תקוותם, להגיע למועצה המקומית. אבל תופעה זו היא זמנית ואין ספק בכך כי הכוחות הלאומיים והדמוקראטיים ההגונים בנחף יפיקו תועלת מהניסיון הזה ויחשלו את אחדות השורה, שהיא הנשק היעיל ביותר."

‏(אל-אתיחאד, ביטאון רק"ח בערבית; 28.5.1976‏)

‏באנו כאן להבהיר, להשיב, אך גם להרגיע את מנהיגי רק"ח: הסטודנטים הערבים ו"בני הכפר" אינם רכושנו, ואין הם מונחים בכיסנו. אך – גם זאת צריך לומר באוזני מנהיגי רק"ח – אין הם רכושכם ואין הם מונחים בכיסכם. אין הם רכוש של מישהו. הם בני-אדם עצמאיים – אם מוצא הדבר חן בעיניכם ואם לאו; הם חלק מן העם הערבי הפלסטיני.

‏לא דובים ולא יער

מחבר המאמר ה"אנונימי" ב"אל-ראד" מעלה עוד טענה נגד "נערי-מצפן", כאילו הם מטשטשים את התפקיד של מפלגת מעמד הפועלים; הווה אומר: ממעטים מערכה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

לא דובים ולא יער; ג'ובראן בודה דברים מליבו, מעלה אותם על הכתב ומדמה בנפשו כי בהיות דיבותיו מודפסות – שחור על גבי לבן – הופכות הן לאמת לאמיתה.

ובכן, כל הכבוד למפלגה הקומוניסטית על "תפקידה בגידול, במתן חסות ובהעמקת תודעתו של הנוער הערבי בארץ זו". באמת, כל הכבוד!

אלא שבכך לא תם הוויכוח ‏בנושא זה. כאן הוא מתחיל: האם גזירה היא משמיים שהמפלגה הקומוניסטית תהיה הכוח ‏היחיד הנושא את דגל המאבק? האם כל האחרים מלבדה פסולים הם? נדמה לנו – ואולי טועים אנו – כי כך באמת חושבים מנהיגי המפלגה הקומוניסטית: שמפלגתם היא אחת ויחידה ואין זולתה – בדומה לאלוהי היהודים, הנוצרים והמוסלמים, שהוא אחד ויחיד ואין אלוהים אחרים מלבדו. ובמידה וקיימים כוחות מהפכנים אחרים באותה זירה שבה פועלת המפלגה הקומוניסטית, הרי שהם או גרוריה של המפלגה או בוגדים עושי-דברו-של-השלטון.

‏מנהיגי המפלגה ומנסחי עמדותיה ממעיטים אמנם לדבר ולכתוב על המהפכה הסוציאליסטית, אך במידה וזו עדיין מופיעה באוצר המילים שלהם ומצויה עדיין במילונם הריהי מזוהה לגמרי עם מפלגתם ועם מנהיגותם. אין, לדעתם, סוציאליזם אלא שלטונה של המפלגה הקומוניסטית; שכן המפלגה שלהם היא, כידוע, אחת ויחידה – לפני המהפכה, בזמן המהפכה ולאחר המהפכה. היא נצחית.

הרשו לנו, קוראים יקרים, לסטות לרגע מן התחום ‏הצר שתחם לנו ג'ובראן, כדי לברר שאלה זו ביתר הרחבה.

אמונתנו והכרתנו כי אנו מייצגים קו מהפכני ותוכנית מהפכנית אינה מוציאה מכלל חשבון שישנם אירגונים אחרים ומפלגות אחרות המייצגים קו מהפכני ותוכנית מהפכנית. חילוקי-דעות בינינו לבין מהפכנים אחרים אינם הופכים אותם – את האחרונים – לבוגדים ‏ולסוכני האויב. ויותר מכך:חילוקי-דעות בין מהפכנים אינם מוציאים מכלל אפשרות ברית-לוחמת נגד אויבי המהפכה, נגד המנצלים ונגד המדכאים. ברית-לוחמת כזו אינה משהו ערטילאי. היא צורך ממשי של ההמונים גם בארצנו. לא כך סבורים, לצערנו, מנהיגי המפלגה הקומוניסטית.

‏אנו, בניגוד לעסקני רק"ח, סבורים כי המהפכה הסוציאליסטית לא נועדה להביא לשלטון את המפלגה, אלא את ההמונים המנוצלים. אנו סבורים כי תפקידו של האירגון המהפכני – או המפלגה המהפכנית – אינו לתפוס את השלטון בידיו הוא ולהחזיק בו, אלא לסייע ככל יכולתו לתפיסת השלטון והחזקתו בידי מועצות נבחרות על-ידי ההמונים. תפיסת השלטון בידי מועצות כאלה – הקרויות גם סובייטים – מהווה את סימן ההיכר ואת הצעד המכריע של מהפכה סוציאליסטית.

אמור נא, מיודענו ג'ובראן, מה דעתך בשאלה זו. ‏אנו פותחים בפניך את עיתוננו, גם אם דפי עיתוניך סגורים בפנינו. אין אנו תובעים ממך הסכם דו-צדדי, לפיו יהיה רשאי כל אחד מאיתנו להביע את דעתו מעל עמודי עיתונו של השני. אנו תובעים רק ויכוח הוגן וענייני. ולצורך ויכוח כזה אנו פותחים בפניך ובפני חבריך את ביטאוננו "מצפן" - בבקשה:

‏האם יכולה, לדעתך, להיות בארץ מסוימת עוד מפלגה מהפכנית מלבד המפלגה הקומוניסטית?

‏האם המהפכה אמורה להביא לשלטון את המפלגה או את הסובייטים הנבחרים על-ידי ההמונים?

‏למה בדיוק התכוון לנין לפני מהפכת אוקטובר, כשטבע את הסיסמה המהפכנית "כל השלטון לסובייטים"? אנו, כאמור, מסכימים לסיסמה מהפכנית זאת ומאמצים אותה בכל לב. ואתה?

הרחבנו במקצת את הוויכוח, אך נחזור נא לטענותיו של בעל המאמר מ"אל-ראד".

לא לעג, חבר, אלא ביקורת

‏"הנקודה השלישית שמעלים הילדים ממצפן", ‏טוען מחבר המאמר ב"אל-ראד", היא "לעג ביחס לשאיפת מפלגתנו להקמת חזית רחבה להגנת האדמה."

לא לעג, חבר נכבד, אלא ביקורת.

‏ביקורת זו אינה מצטמצמת לחזית הרחבה להגנת האדמות, שאותה מזכיר איש "אל-ראד". היא נוגעת לכל מדיניות החזיתות של המפלגה הקומוניסטית. בקצרה נאמר רק זאת: כאשר ניגשת המפלגת הקומוניסטית הישראלית ליזום חזית מסוימת היא מפנה עיניה מייד אל הכוחות העומדים מימינה, תוך פסילה, כמעט-אוטומטית, של הכוחות העומדים משמאלה. היא מחפשת בני-ברית בקרב הציונים ופוסלת שותפים אפשריים מקרב הכוחות האנטי-ציוניים. היא תעדיף שותפות עם "מוקד" ותפסול שותפות עם "מצפן".

אנו שואלים את ג'ובראן ואת מנהיגי רק"ח: ‏למה? ‏ואין זו סתם שאלה באוויר; זוהי שאלה המחייבת תשובה. אנו מחכים לתשובת רק"ח; אנו תובעים תשובה מרק"ח.

‏יש האומרים, כי אך טבעי הדבר שרק"ח תעדיף את "מוקד" על פני "מצפן", שכן "מוקד" היא מפלגה המיוצגת בכנסת ו"מצפן" לא. אנו אומרים: אין זו תשובה מספקת, שכן גם בבואה לבחור שותפים מקרב הכוחות שאינם מיוצגים בכנסת מעדיפה רק"ח את הציונים על פני האנטי-ציונים. לדוגמה: באחד במאי האחרון הוזמנו נציגי קבוצות ציוניות קטנות, שאיש כמעט לא שמע עליהן ושכוחן קטן בהרבה מכוחנו שלנו, להשתתף באירגון ההפגנה של רק"ח בתל-אביב ולנאום מעל במת ההפגנה יחד עם מנהיגי רק"ח. היו אלה נציגי הקבוצות הציוניות של ריפתין ("ברית השמאל הציוני-הסוציאליסטי העצמאי") ושל מיקוניס ("אופוזיציה קומוניסטית ישראלית").

מסקנתנו: הקריטריון לפיו מעדיפה רק"ח את שותפיה הפוטנציאליים בבניית חזיתות הוא מידת נאמנותו של השותף הפוטנציאלי לסטאטוס-קוו של 4 ביוני 1967‏. מי שמוכן לקדש את מדינת ישראל בגבולות שלפני מלחמת 1967 – הוא בעל-ברית כשר למהדרין; מי שאינו מוכן לכך – פסול. כל הכוחות האנטי-ציוניים  פסולים בעיני רק"ח; כל הציונים ה"מתונים" כשרים בעיניה. אפילו איש מפ"ם, המתנגד לנסיגת ישראל מרמת הגולן, עדיף בעיניה על איש "מצפן".

‏הצרה של מנהיגי רק"ח היא, שלא די בקריטריון זה כדי לבנות חזית כרצונם. יש צורך גם בהסכמתם של השותפים האחרים. למשל: אין זה מספיק שג'ובראן מכשיר את מאיר פעיל כשותף בחזית ההגנה על האדמה; דרושה גם הסכמתו של פעיל לשותפות כזו. והנה, במציאות אין מנהיגי רק"ח יכולים להיות שבעי-רצון ממדיניות החזיתות שלהם: האנטי-ציונים מוכנים לשיתוף-פעולה עם רק"ח בחזיתות שונות ובמאבקים רבים ואילו הציונים מסרבים לה.

ואם מותר להשתמש בדוגמה שהביא ג'ובראן, אזי רשאים אנו לחזור ולשאול אותו: כלום באמת ח"כ מאיר פעיל משתף עצמו בחזית ההגנה על האדמות, או שמא זו אשליה של רק"ח, הנמכרת בשוק הפוליטי כדי לאחז את עיני ההמונים ולהציג בפניהם "חזית" שאינה קיימת?

‏הבה נבחן לרגע איך נראית "מוקד" באמת ולא איך היא מוצגת על-ידי ג'ובראן, באמצעות מין מאיר פעיל דמיוני שאינו קיים במציאות!

נעשה זאת בעזרת שלוש דוגמאות חיות.

  1. "מוקד" היא התנועה הפוליטית היחידה, לפי מיטב ידיעתנו, שחרתה במצעה את דבר המאבק כנגד המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במצעה של "מוקד" נאמר כי המאבק למען השלום ולמען "תמורה סוציאליסטית" מחייבים "מאבק רעיוני ופוליטי נגד הליכוד הלאומני הריאקציוני, נגד מדיניות המערך בשלטון ונגד מדיניותה והשקפותיה של רק"ח. ‏חד וחלק: נגד מדיניות המערך ונגד המדיניות וההשקפות של רק"ח.
  2. לאחר יום האדמה, בשעת דיון בכנסת על הצעת אי האמון של רק"ח, אמר נציג "מוקד" מאיר פעיל: "לא אצביע בעד אי האמון לממשלה, כי אינני מסכים עם רק"ח המציעה את אי האמון והמנסה להינשא על גלי הלאומנות הקיצונית הערבית... ההתפרצויות הפראיות שהיו בחלק מהיישובים הערביים בגליל... ההתפרצויות של חלק מערביי ישראל (היו) בלתי-נסבלות הפעם מבחינת אלימותן... ובתגובה יצאו חלק מכוחות הביטחון מגדרם... " וכו'.
  3. ושוב, לאחר יום האדמה דיבר נציג "מוקד", אחד בשם ראול טייטלבאום, במועצת ההסתדרות. מתוך דבריו ספרנו 12 ‏שורות כנגד הממשלה, שתוכנן חיוור, מנומס ומתון; 6 ‏שורות בשבח מזכיר ההסתדרות ו-25 ‏שורות כנגד רק"ח: "רק"ח אחראית לא פחות מממשלת ישראל לקורבנות החפים מפשע בגליל... " וכו'.

כל הציטוטים של פעיל וטייטלבאום לקוחים מביטאון "במוקד" – הוצאה מיוחדת, 22 באפריל 1976‏.

‏ועל כך אנו אומרים: אוי ל"מוקד" ואוי למחזריה מבין מנהיגי רק"ח. שהרי עתה ברור, שבעוד ג'ובראן מפריח שקרים על "מצפן" הוא משקר את עצמו ואת קהל קוראיו בכל מה שנוגע ל"מוקד".

"ציונות שפויה"?‏

וכך ממשיך מיודענו מ"אל-ראד"‏, כשהוא נישא על כנפי דמיונו: "הטרגדיה של נערי מצפן היא באי יכולתם להקים בריתות או קואליציות המיועדות לשלב מסוים. מפני שהם זורקים את כל הסיסמאות שבאמתחתם. עד כדי כך שנעשה בלתי אפשרי לכרות איתם ברית."

שקר זה נכתב בחודש מאי, ימים ספורים לאחר שנציגי "מצפן" ישבו במשך שעות רבות עם נציגים בכירים של הנהגת רק"ח (כמו חבר הלשכה הפוליטית עוזי בורשטיין), בדיון על ההכנות להפגנת האחד במאי בתל אביב.

מנהיגי רק"ח לא רצו כי נשתתף בשמנו, ותחת הסיסמאות שלנו, בהפגנה אותה הם כינו בשם "הפגנה מאוחדת יהודית-ערבית". הם התירו לקבוצות ציוניות זעירות לשאת סיסמאות בזכות "הציונות השפויה" (מה זה?‏) אך אסרו עלינו לשאת סיסמאות אנטי-ציוניות. הם אסרו עלינו לשאת סיסמה האומרת: "יועמדו לדין האחראים לרצח אזרחים בגליל ובגדה!" והציעו תחת סיסמה זו שתי סיסמאות. האחת: "יועמדו לדין האחראים לרצח אזרחים בגליל!‏" והשנייה: "יועמדו לדין האחראים לרצח אזרחים בגדה!" שכן – כך הם הסבירו – הצעתנו רומזת כי הגליל והגדה חד הם ואילו הצעתם מבדילה בין הגליל, שהוא חלק ממדינת ישראל, לבין הגדה, שהיא שטח כבוש.

‏ויתרנו לרק"ח, והוספנו וויתרנו – הכל כדי להפגין במלוכד ב-1 במאי. ויתורינו היו כה משמעותיים עד כי אירגון "אבנגרד" הסית את הסטודנטים הערביים נגדנו בטענה כי נמכרנו לרק"ח וקיבלנו על עצמנו סיסמאות ציוניות.

‏והנה, בא לו ג'ובראן ומסביר לקהל קוראיו כי אי אפשר לכרות איתנו ברית כלשהי מכיוון שאנו זורקים תמיד את כל הסיסמאות שבאמתחתנו. ג'ובראן בשלו והעובדות בשלהן. אתה, הקורא, צריך לבחור. אנו ממליצים בפניך שתבחר בעובדות, אפילו שהן אינן חברות במפלגה הקומוניסטית הישראלית.

כדי לחזק את גירסתו הדמיונית מעלה ג'ובראן סיפור מן העבר: "הדוגמה הבולטת ביותר לעמדתם האינפנטילית הבדלנית הזו, כשביקשו (אנשי מצפן) להניף את הסיסמה 'סוציאליזם במזרח התיכון' בעת המערכה העממית שהתנהלה בשעתו למען החזרת תושבי איקרית ובירעים לכפריהם."

‏עוד שקר מתוצרת "אל-ראד"! ‏אנו השתתפנו בהפגנה ההמונית הגדולה שנערכה בשעתו בירושלים, וכל מה שהוספנו על הסיסמה המומלצת מטעם רק"ח, שהצטמצמה בתביעה להחזרת מגורשי שני הכפרים הנ"ל, היא סיסמה שתבעה להכיר בזכויות כל המגורשים הפלסטינים. יתכן שכמה מן הקוראים יחשבו כי תביעה זו – להכיר בזכויות כל המגורשים הפלסטינים – היא תביעה מזיקה, המחבלת במאבק להחזרת מגורשי איקרית ובירעים. קוראים אלה חייבים לדעת את העובדות שמהן מתעלם ג'ובראן: כעתה כן אז, רק"ח לא רצתה לשתפנו בהכנות להפגנה הגדולה בירושלים בנושא איקרית ובירעים. לכן אין היא יכולה ‏לבוא עתה בטענות על כי העלינו סיסמאות שלא היו מקובלות עליה. אחת מן השתיים: או שתסכים לשתפנו בחזיתות הרחבות ובמאבקים הרחבים, ואז תוכל לתבוע מאיתנו תיאום עמדות או תיאום סיסמאות או תיכנון משותף, או שתמשיך להחרים אותנו ולהסית נגדנו ולנסות לסלקנו מכל מאבק נגד משטר הנישול והכיבוש, הדיכוי והניצול. אם תמשיך לנהוג כך לא תהיה לה זכות לתבוע מאתנו שנהיה נאמנים  לסיסמאות שלה ולתיכנון שלה.

בדבר אחד אין רק"ח יכולה להאשים אותנו, גם אם לשירותה עומדים בעלי דמיון פורה כמו סאלם ג'ובראן: אין היא יכולה להאשים אותנו בהפרת התחייבויות או בהפרת הסכמים או בסיכול ברית.

בכל פעם ובכל מקרה שבו באנו לידי הסכם פוליטי עם רק"ח או עם אחרים – עמדנו בו מתוך יושר וכבוד. אדרבא, ינסה נא ג'ובראן להכחיש זאת.

ההיגיון הישר של ה"מטורפים"

‏באחד מקטעי השיא של יצירתו מעלה המשורר את הגירה הרגילה, בצורת "שאלות הגיוניות מאוד ופשוטות", תוך כדי הבטחה-מראש לקהל קוראיו שלא "ניתן לחפש היגיון ישר אצל מטורפים הנגועים בכלבת העוינות לקומוניזם". הכוונה – למי שלא הבין עד כה – היא למטורפים ולכלבים מן "המחששה של מצפן".

‏ובכן, הנה הן שאלותיה של יונת-השלום-הצחורה-שלנו, משובך "אל-ראד", שבחרה להטיל את חריוניה דווקא על ראשינו:

"מה אתם מציעים – שיישאר העם הפלסטיני תחת עול הכיבוש, עד שתיפול הציונות בתוך ישראל? שיישארו הפליטים במאהליהם עד שתנצח המהפכה הסוציאליסטית בכל המזרח התיכון?"

‏תשובתנו (כל הקטעים בפרק זה, המודפסים באותיות דקות, לקוחים מתוך מסמך רשמי של אירגוננו "על השאלה הפלסטינית – כאן ועכשיו", שפורסם בעקבות מלחמת ‏אוקטובר 1973):

‏אנו תומכים במאבק העם הערבי הפלסטיני לשחרורו – לרבות מאבקו לנסיגה ישראלית מלאה ובלתי-מותנית מכיבושי 1967 ‏ולהקמת מסגרת מדינית עצמאית בהם.

‏ברור?

אנו נאבקים –

  • למען נסיגה ישראלית מלאה ובלתי-מותנית ‏מכל השטחים הכבושים!
  • ‏נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב להמונים הפלסטינים מי ייצגם!
  • ‏נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל!

‏אך –

כאירגון סוציאליסטי מהפכני מוטלת עלינו החובה להילחם גם נגד האשליות אותן זורע השמאל הציוני, ‏וכן המפלגה הקומוניסטית הישראלית, כאילו הקמתה ‏של מדינה פלסטינית בגדה וברצועה תפתור את הסכסוך הערבי-ישראלי. שכן אפילו תאולץ ישראל לסגת לגבולות ה-4 ‏ביוני ("הקו הירוק") עדיין תישאר השאלה  הפלסטינית עומדת במלוא חריפותה, ברורה ומוח‏שית יותר מכפי שנראתה לפני מלחמת יוני 1967.

‏למה? כאן עלינו לבקש מבר הפלוגתא שלנו, סאלם ג'ובראן, שישכח לרגע את אותה החלטת מועצת הביטחון 242‏, שבה הירבה להלעיטנו בעשור האחרון, ויקרא את השורות הבאות, בסבלנות:

  • כי בעייתם של המוני הפלסטינים, במחנות הפליטים ומחוצה להם, אשר אינם משלימים עם הגירוש, הדיכוי והניכור, לא תיפתר באמצעות מדינת הגדה והרצועה;
  • כי בעייתם של קרוב לחצי מיליון תושביה הפלסטינים של ישראל, החיים בה כאזרחים מדרגה שלישית, תישאר אף היא בלתי פתורה;
  • ‏כי ישראל תישאר גם לאחר הנסיגה מעין כלב-שמירה של האימפריאליזם, המוכן להתפרץ בכל רגע בו יקבל סימן נאות מאדוניו;
  • ‏כי הדינמיקה של ההתנחלות הציונית תיפגע אמנם, אך לא תיעצר – ישראל הציונית תמשיך לראות את יעודה העיקרי בקיבוץ יהודי העולם ב"ארץ-ישראל  ההיסטורית", אפילו על חשבון האינטרסים של תושביה וכנגד מגמות ההתפתחות באיזור.

‏אנו נחזור ונשנן זאת שוב ושוב, משמיצנו ומקללנו החביב, כדי שיקשה עליך לשוב בעתיד ולהדביק עלינו תוויות כרצונך. הסכת ושמע:

‏האפשרות כי בשטחים מהם תיאלץ ישראל לסגת תוקם מדינה פלסטינית לא צריכה לערפל את עיני הסוציאליסטים המהפכנים הפועלים בישראל; שכן הנסיגה הישראלית והמדינה הפלסטינית אין בהן כדי לפתור את "השאלה הפלסטינית". לכן אנו חוזרים ומדגישים – כפי שעשינו בעבר – כי "השאלה הפלסטינית" תגיע לכלל  פתרון מלא רק במסגרת ניצחונו של מאבק מהפכני כלל-אזורי למען הסוציאליזם;  מאבק שיביס את האימפריאליזם; ימוטט וימגר את שלטון סוכניו המקומיים  בישראל ובמדינות הערביות; ישבור את הגבולות הקיימים; יאחד את העמים הערביים; יבטיח את מלוא הזכויות של העמים הלא-ערביים החיים במזרח ‏הערבי, ובכללם העם היהודי-ישראלי.

‏כמובן, יכול סאלם ג'ובראן ויכולים מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הישראלית לחלוק על השקפתנו זו; זוהי זכותם. אך אם אכן חולקים הם עלינו, הרי שחובתם לומר זאת בגלוי - לא רק באוזנינו, אלא בעיקר באוזני קוראיהם, תומכיהם וחברי מפלגתם.

‏אנו גורסים כי בתקופתנו ובאזורנו לא יתכן מאבק למען הסוציאליזם שלא יהיה מאבק מהפכני וכל-אזורי; אנו חושבים כי המאבק נגד האימפריאליזם והמאבק נגד סוכניו המקומיים בישראל ובמדינות הערביות הם שני צידיו של אותו המטבע; אנו  משוכנעים כי שבירת הגבולות הקיימים, איחוד העמים הערביים והבטחת מלוא הזכויות של העמים הלא ערביים החיים במזרח ‏הערבי – ובכללם העם היהודי- ישראלי – הם בבחינת אל"ף-בי"ת ששום מהפכן לא יכול לוותר עליהם.

בשנים האחרונות לא שמענו מילה ממנהיגי רק"ח על נושאים אלה. למה? האם נשכחו הדברים האלה מראשם ומליבם של מנהיגי המפלגה, או שמא המירו את כל אלה באותה החלטה מפורסמת של מועצת הביטחון טו-פור-טו (242‏) – שהפכה למעין קודש הקודשים של הפוליטיקה הקומוניסטית באיזור?

‏הזיגזאגים של ‏ה"צדק" וה"ריאליזם‏"

‏הגאווה של רק"ח, כי באמתחתה תוכנית לשלום, שהיא גם צודקת וגם ריאליסטית, היא גאוות שווא. הנה הזכרנו את החלטת מועצת הביטחון 242‏, שהיתה במשך  שנים, מאז נובמבר 1967‏, נוסחת-פלא בידי מנהיגי רק"ח לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי וה‏ציוני-פלסטיני. אנו דחינו את החלטת מועצת הביטחון ברגע לידתה, ולו מן הטעם הפשוט שאין היא מביאה בחשבון את זכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, שהוא הוא קורבנה העיקרי של ההתנחלות הציונית. אמרנו באוזני אנשי רק"ח, כי החלטה זו, המדברת רק על הפליטים הערביים, יכולה אולי לשמש את הפוליטיקה הבינלאומית של בריטניה (אגב, נציג בריטניה הוא אבי ההחלטה של מועצת הביטחון) או את הפוליטיקה הבינלאומית של ברית-המועצות, אך אין היא בבחינת מצע לפתרון הסכסוך ואין היא עונה על השאלה הפלסטינית.

תשובת רק"ח היתה מאז: "הרפתקנים" וכו'. אלא שמנהיגי רק"ח לא הסתפקו בתשובה "תיאורטית" זו; הם תירגמו אותה לשפת הפעילות היום-יומית והפכו אותה לנשק כדי להחרימנו. למשל, מדי שנה, כאשר עולה על סדר היום שאלת ההפגנה נגד הכיבוש (5 ביוני), היו נציגי רק"ח פוסקים: "אי אפשר לשתף פעולה עם אנשי מצפן, כי הם מתנגדים להחלטת מועצת הביטחון 242".

כאשר נדונה שאלת המאבק נגד הפקעת האדמות הערביות, או המאבק נגד ההתנחלויות, או המאבק נגד הדיכוי בשטחים הכבושים, או פעולות משותפות באוניברסיטאות, או הפגנה למען הכרה באש"ף, וכו' – היתה תשובה אחת בפי נציגי רק"ח : "בלי מצפן!" למה? "כי אי אפשר לפעול בצוותא עם אירגון המתנגד להחלטת מועצת הביטחון!"

לפתע, אי-שם בשנה האחרונה, חדלה החלטה מס' 242‏ להוות סיסמה מרכזית של רק"ח, ודגל מועצת הביטחון הורד לחצי התורן בהיכלה של המפלגה הקומוניסטית.

‏מה קרה? היכן היא תוכנית השלום 242? ומה נשאר מכל הרפש שהטלתם עלינו בגין  אותה החלטה? האמת היא שגם כאן עז רצוננו לתבוע תשובה ממנהיגי רק"ח, או  מנושא הכלים שלהם מ"אל-ראד" . אלא שאנו משוכנעים כי לא נקבלנה. לכן ננסה להשיב בעצמנו.

‏תוכניות השלום של המפלגה הקומוניסטית הן "צודקות" ‏ו"ריאליסטיות" במידה שהן תואמות לתוכניות הסובייטיות השוררות באותה עת. אנו קובעים, במלוא האחריות, כי לא ניתן להסביר את הזיגזאגים של המפלגה הקומוניסטית – תחילה הפלסטינית ולאחר מכן הישראלית – אם לא מבינים את הרצון העז של מנהיגי המפלגה להתאים את עמדותיהם אל הקו הסובייטי. ודוגמאות מצויות בידינו לרוב, כולן מבוססות על מסמכי המפלגה הקומוניסטית. נסתפק הפעם רק באחת מהן.

בשלהי 1946 פירסמה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית חוברת בשם "הדרך  לשחרור", שהכילה את דברי מאיר וילנר לקראת הוועידה ה-10 של המפלגה. דברי וילנר אושרו אז על-ידי הוועד המרכזי. והנה, וילנר מוכיח באותה חוברת כי גם הצדק וגם הריאליזם תובעים כי בארץ זו תוקם "מדינה פלסטינית, דמוקראטית ועצמאית, ערבית-יהודית". כך בדיוק אמר אז החבר וילנר. כעבור שנה בדיוק, בשלהי 1947‏, כבר שכח וילנר את ה"צדק" ‏ואת ה"ריאליזם" של 1946 והטיף, שוב בשם "הצדק והריאליזם" לחלוקת הארץ לפי החלטת או"ם מ-29 ‏בנובמבר של אותה שנה. מה קרה? איזה שינויים התחוללו באותה שנה? מה הביא ‏את הנהגת המפלגה הקומוניסטית לשנות את עמדותיה בשאלה כה חיונית?

אם יואיל מאיר וילנר להשיב, ואם ישכנענו בצידקתו, נכה על חטא ונאמר בריש גלי: השמצנו את המפלגה הקומוניסטית – ליתר דיוק: את הנהגתה – שלא בצדק. אך  אם לא ישיב לנו, יהווה הדבר בבחינת הוכחה חותכת, כי לא ניתוח עצמאי מנחה את מנהיגי הקומוניסטים אלא אמונה עיוורת בצידקתו של הקו הסובייטי.

כך, ולא אחרת, אפשר להסביר את התייחסות המפלגה להחלטת מעצת הביטחון 242.

‏לכן אנו חייבים לעוץ עצה לג'ובראן ולדומיו: ‏בבואכם להכפיש יריבים פוליטיים בדבר ה"צדק'" שלהם או ה"ריאליזם" שלהם, או בבואכם לרומם ולהאדיר את עמדותיכם, אמצו לכם קצת צניעות; ‏לא לכבודנו, אלא למען כבודם של המוני  יהודים וערבים החיים בארץ זו... וממילא, הצניעות תביאכם גם לידי נימוס; לא בפנינו, אלא בפני ההיסטוריה, בפני העבר הלא-רחוק, בפני האמת.

‏ולסיום:

אתם כופים עלינו את הוויכוח הזה עתה, ואנו חייבים להשתתף בו – אם רוצים אנו להציל את צידקתנו ואת כבודנו בפני ההמונים הערביים והיהודיים. אחרת יובן על-ידי כולם, כי הרפש שהטלתם עלינו הוא רפש שאנו ראויים לו.

‏לא למשחקי-רפש זקוקים אנו עתה, אלא למאבק משותף נגד הציונות, נגד הריאקציה הערבית ונגד האימפריאליזם.

‏מנהיגי רק"ח – הברירה בידכם היא.

מערכת "מצפן"

 וראו גם - רק"ח מתנצלת (יולי 1977)