‏‏הלקח של המאורעות בלבנון נכתב מדי יום ביומו בדמם של שוכני החורבות העשנות בתל אל-זעתר. והוא אומר: להמונים במזרח הערבי אין על מי לסמוך, אלא על עצמם; אין תחליף לתבונתם, כשם שאין תחליף לכוחם. שהרי כל פגז הנורה אל עבר המחנה בתל אל-זעתר הורס עד היסוד את האגדה בדבר אחדותם של כל הערבים - מנצלים ומנוצלים גם יחד; וכל שריפה הפורצת בתחומו מכלה עד תום את הסיפור הידוע בדבר האופי המתקדם-כביכול והמהפכני-לכאורה של המישטרים הקרויים "המישטרים המתקדמים", כדוגמת סוריה.

‏במילים אחרות: הקרבות הניטשים בלבנון מלמדים כי "האחדות ‏הלאומית" היא שקר אותו מפיצים השליטים כדי לרתום לעגלתם את הנשלטים; היא בבחינת סם שנועד לערפל את הכרת ההמונים המנוצלים, כדי שישלימו עם מנצליהם וייכנעו להם. וכאשר השקר לא מועיל והסם אינו מספיק, מפעילים השליטים את כוחם הגס והרצחני.

‏לפתע "שכח" אסד את הדיבורים הרמים על "האחדות הלאומית" ‏של כל הערבים והוא משלח את צבאו הערבי כדי לדכא את ההמונים הערביים. ה"מגן" של הפלסטינים הפך לרוצחם; ה"לוחם" באימפריאליזם נחשף כסוכנו; האיש שהתיימר להיות מנצחה של הציונות התגלה כבן-בריתה בפועל. ‏שימו-לב למה שאמר יצחק רבין על ‏מעשי חאפז אל-אסד: "הלחימה בלבנון ‏תימשך עד שאש"פ, אירגוני הטירור ‏והשמאל הקיצוני ינחלו תבוסה ‏צבאית אמיתית ... ". הדברים התפרסמו ‏ב"הארץ" ב12-‏ ביולי. וממש באותו ‏היום ובאותו עיתון התפרסמו דבריו ‏של עוד שליט מקומי התומך באסד. ‏"אני משוכנע," אמר המלך חוסיין, ‏רב הטבחים מספטמבר השחור, "שמטרתה ‏הבלעדית של סוריה היא להשיב את ‏השלום ולפתור את הסיכסוך באמצעות ‏דיאלוג ...".

כדי לצייר את דמותו האמיתית של חאפז אל-אסד יש להוסיף לדברי ההזדהות של רבין ולדברי התמיכה של חוסיין את העובדה כי הנרי קיסינג'ר בכבודו ובעצמו גילה כלפיו הבנה ואהדה. אכן, שליט הנהנה מברכה משולשת - של הציונות, של הריאקציה הערבית ושל האימפריאליזם.

*  *  *

‏כל זה לא מפתיע אם זוכרים את עברו ‏של אסד ואם מפרידים בין מעשיו לבין דיבוריו הרמים על "תחייה" ועל "שיחרור", על "מהפכנות" ועל "אנטי­אימפריאליזם",על "סולידאריות עם הפלסטינים" ועל "איחוד העמים הערביים".

הוא שלל בשעתו, בספטמבר 1970 ‏, ‏כשהיה מפקד חיל האוויר הסורי, מתן סיוע אווירי לפלסטינים שהתגוננו בפני התקפותיו הרצחניות של המלך ההאשמי; ועוד לפני כן צידד בברית ירדנית-סעודית-סורית. וכך כותב אריק רולו ב"לה-מונד" הצרפתי:

"יש לארצות ערב השמרניות ולארצות-הברית סיבות טובות לקדם בברכה את 'מגמות התיקון' שבהן החל הנשיא אסד עם עלייתו לשלטון ב1970-. הוא ניתק את עצמו מה'שמאליות' של קודמיו, שגם הם היו בעתיסטים, אך מתומכי הקו ה'נוקשה' של הגנרל סאלח ג'דיד; הוא הסדיר נורמליזציה ביחסים עם ארצות-הברית, כונן יחסי ידידות עם המישטרים השמרניים ביותר במזרח התיכון (ירדן, איראן, ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ) ופתח לרווחה את שערי סוריה להון, לאנשי עסקים ואף לספסרים מארצות הנפט העשירות."

‏ממשיך רולו בתיאורו:

 "הליברליזציה הכלכלית - שאף התעצמה אחרי מלחמת אוקטובר - היוותה תמריץ לסקטור הפרטי והגדילה באופן ניכר את הפעילות בתחום זה. על מנת להבטיח את ההון הלאומי וההון הזר, מעיינים השלטונות באפשרות לפצות את בעלי המניות של כמה חברות גדולות שהולאמו מאז עליית הבעת לשלטון ב1963-‏. מתוך הכרת-תודה ועידוד הושיטו מדינות הנפט יד עוזרת לסוריה והזרימו אל קופת המדינה כ-6 מיליארד פרנקים במשך השנים 74'-75'. את זאת גילה לנו סגן נשיא המדינה, מוחמד חיידר, הממונה על הסקטור הכלכלי. ארצות-הברית משלמת ‏לסוריה קיצבה של80 ‏ מיליון דולאר לשנה. אין ספק שנדיבות האמריקאים תגדל באם יצליח קיסינג'ר לשתף את הקונגרס ברגשות 'הכבוד וההערצה' אותם הוא רוחש לנשיא אסד. איש אינו מעמיד בספק את רצונו הטוב של אסד. בהשראתו הוכפל ערך החליפין המסחריים עם ארצות-הברית פי 8 ‏בהשוואה ל1972-‏ וחלקו של היבוא מארצות השוק המשותף ביבוא הכללי קפץ מ-26‏ אחוזים ‏ב1970-‏ ליותר מ40-‏ אחוזים בשנה שעברה. כל זאת בשעה שהיבוא מהארצות הסוציאליסטיות נמצא בירידה מתמדת למרות הפרוייקטים הגדולים, כמו סכר הפרת, שברית-המועצות לקחה על עצמה."

*  *  *

‏‏עד כאן דברי אריק רולו.

‏והדברים ברורים! האיש שהתיימר להיות מנהיג כלל-ערבי התגלה כנציג המנצלים הערביים.

‏לכן אנו חוזרים שוב ושוב על אמת יסודית, המשותפת לכל הסוציאליסטים המהפכנים בעולם: בחברה הקפיטאליסטית - חברת הניצול השוררת בתקופתנו - אין "אחדות לאומית" אלא אחדותם של המנצלים והמנוצלים גם יחד; אחדות כזו יכולה להיות מושגת רק בתנאי אחד: בתנאי שהמנוצלים יוותרו למנצלים; בתנאי שההמונים הנשלטים יכופפו את האינטרסים שלהם לטובת ‏האינטרסים של המיעוט השליט; בתנאי שהפועלים והאיכרים ישלימו עם המשך שלטונם של הבורגנים ובעלי הקרקעות; בתנאי שיישמר השקט ויכובדו "החוק והסדר"; בתנאי שיישבעו כל הפוליטיקאים - הן הנציגים האמיתיים של הבורגנות ושל בעלי האדמות והן הנציגים המזוייפים של הפועלים והפלאחים - על קדושת הסטאטוס-קוו החברתי. הווה אומר: ימשיכו הפועלים לעבוד בבתי החרושת, ימשיכו הפלאחים לעבד את האדמה, וימשיכו אילי התעשיה, עתירי ההון ובעלי האדמות לגרוף רווחים על חשבונם ...

העובדה כי למפלגה הקומוניסטית הסורית נציגים בממשלתו של אסד אינה צריכה לערפל את עינינו: בסוריה שורר מישטר ניצול קפיטאליסטי; העובדה כי לברית-המועצות יש ‏"קשרים הדוקים" ו"השפעה" בסוריה אינה צריכה להטעות אותנו: שליטי סוריה הם אוייבי ההמונים הערביים ובכלל זה הפלסטינים; העובדה כי אסד הולם בפלסטינים בנשק סובייטי לא יכולה להסתיר את האמת: המעמדות המנצלים השולטים בעולם הערבי הם בעלי-בריתם של האימפריאליסטים; הם חלק מן המערך הקפיטליסטי העולמי.

*  *  *

‏בהיות אסד נציגם המובהק של המעמדות המנצלים בעולם הערבי הוא ניסה לאחז

‏את עיני ההמונים הערביים כי הוא מגינם, הלוחם גם למען זכויות הפלסטינים. ואמנם, תקופה מסויימת הצליח בכך. עד שנבהל ונאלץ להסיר את המסיכה מעל פניו. סיבת הבהלה נעוצה בהתלכדותם של המוני המנוצלים בלבנון - בני דלת העם שלחמו למען השגת זכויותיהם תוך כדי ניסיון לנגוס מזכויות היתר של הבורגנים ובעלי האדמות - עם הפלסטינים.

‏האנרגיה הטמונה במאבק המעמדי בלבנון, כשהיא מתחברת לאנרגיה הטמונה במאבק הפלסטינים לשיחרורם הלאומי, עשוייה לאיים ‏על הסדר החברתי הקיים בלבנון - שהיתה עד לעת האחרונה מעין "שווייץ של המזרח התיכון". אנרגיה זו עשויה לגלוש אל מחוץ לגבולותיה של ארץ הארזים ולהצית תבערה אזורית. אסד מיהר לאתר את הדליקה ולכבותה.

‏אל הפחד מפני עירעור הסטאטוס-קוו החברתי במדינה השכנה התלווה הרצון של שליטי סוריה לרסן את הפלסטינים, למתן אותם, להשתלט עליהם ולהביאם כנדוניה בעתיסטית-סורית אל המטבח האמריקאי שבו מבשלים הסדר. בתמורה לכך מקווה אסד להשיג גם נסיגה ישראלית מרמת הגולן וגם הסכמה אמריקאית לחיזוק השפעתו בירדן, בלבנון ואולי - אם יוכיח את עצמו בעיני האמריקאים כמי ש"אפשר לסמור עליו" - גם בגדה המערבית או בחלקים ממנה. כל זאת, כמובן, כמנהיג כלל-ערבי וכמגן הפלסטינים.

‏ביסוד כל המטרות האלה מונחת המטרה היסודית של המעמדות המנצלים ובראשם הבורגנות: להפוך את סוריה למקום בטוח בו ‏יושקע הון מבחוץ ובו ייבנה משק קפיטליסטי. כל זאת, כמובן, באמצעות ניצולם של הפועלים והפלאחים, שייקראו תמיד "לשמור כל השקט" ועל "האחדות הלאומית".

‏הפלישה הסורית ללבנון הנחיתה מהלומה על הראשים של מטפחי האשליות בדבר "המישטרים האנטי-אימפריאליסטיים", "ההתפתחות הסוציאליסטית בסוריה (וקודם לכן - במצרים)", "ההשפעה הגוברת של ברית-המועצות" וכו' .

‏ראו, למשל, את עמדת הקומוניסטים. בסוריה הם ממשיכים לכהן בממשלתו הרצחנית של אסד ובישראל הם משמיעים באוזנינו דברים חסרי מובן ופשר, המחפים למעשה על התוקפנות של שליטי סוריה, העוסקים במרחץ-דמים. הנה, לדוגמה, "זו הדרך" מ21-‏ ביולי: "בלבנון ממשיך להיות המצב רב תהפוכות וההתפתחות היא רבת-סתירות ..." ברור?! "בעוד נמשכים המאמצים ליצירת אווירה מתאימה להידברות בין החזית הלבנונית הפטריוטית לבין מנהיגי סוריה - יש גם התפתחויות המפריעות לכך..."

‏מה הן "ההתפתחויות המפריעות"? זאת לא מגלים לנו עורכי העיתון של רק"ח.

‏במקום אחר באותו הגיליון מופיע בראש מאמר ציטוט מפי פרשן סובייטי האומר: "המצב בלבנון כה מסובך, עד שכנראה אף אחד לא יעז לחזות מתי יושם קץ לשפיכות הדמים וישרור שם השלום." ולאחר ציטוט זה מתפרסם מאמר שלם, שבו נזכרת סוריה רק פעם אחת! בתפקיד... לא תנחשו! בתפקיד של המתווך שהשיג הסכם על הפסקת אש לפני למעלה מחצי שנה.

מלבד רק"ח מצויים כוחות אחרים - בעלי מישקל רב יותר ממנה - ‏­שספגו גם הם מהלומה כתוצאה מן הפלישה הסורית. ביניהם מצויים מנהיגי אש"פ ויאסר ערפאת בראשם, שהטיפו לאי-התערבות מצד הפלסטינים בנעשה במדינות ערב, ותבעו - בתמורה לכך - אי-התערבות של מדינות ערב בנעשה אצל הפלסטינים... הטפה זו ותביעה זו הפכו לעפר ואפר. ראשית, המוני הלוחמים הפלסטינים הצביעו ברגליהם, כשנשק בידיהם, למען גיבוש סטראטגיה מהפכנית שתקשור את מאבקם למאבק ההמונים המנוצלים בעולם הערבי. כך יש להבין את הברית שנכרתה, ללא טקסים וללא גינונים, בין הפלסטינים לבין הלבנונים. ושנית - גם אוייבי ההמונים מבינים כי אין להפריד את המאבקים בעולם הערבי זה מזה; לכן התערב הצבא הסורי בלבנון השכנה, בניסיון לשבור את הכוח המשותף הלבנוני-פלסטיני, המהווה אתגר לכל מישטרי הניצול בעולם הערבי.

‏כמובן, קביעתנו זו (שהברית הלבנונית-פלסטינית מהווה אתגר לכל מישטרי הניצול בעולם הערבי) אינה מתעלמת מכך שבראש המאבק מתייצבים מנהיגים ככמאל ג'ונבלאט, הנהנים, שלא בצדק, מיוקרה כ"מנהיגים שמאליים". ג'ונבלאט ודומיו אינם מייצגים קו סוציאליסטי-מהפכני אלא קו ריפורמיסטי-בורגני. הוא נאבק להפיכת לבנוך למדינה חילונית ודימוקראטית - הווה אומר: בורגנית. פירוש הדבר הוא, שגם אם תושג מטרתו לא תיפתר בעייתם החברתית של הפועלים והפלאחים בלבנון, שיזכו, לכל היותר, במישטר ניצול "מודרני" יותר מזה השורר היום.

*  *  *

לתנועה הלאומית הערבית יש מטרה מרכזית: איחוד העולם הערבי - משמע: התגברות על החלוקה האימפ‏ריאליסטית וגיבוש העמים הערביים לכדי אומה אחת. במיסגרת זו מופיע גם הנושא הפלסטיני, שכן שיחרורו הלאומי של העם הפלסטיני לא יהיה יותר מאשר הבאת הפלסטינים אל אותו שלב בו נמצאים כבר העמים הערביים האחרים.

 והנה, מה אנו מגלים בלבנון? שצבא ערבי לאומי תוקע סכין בגב הפלסטינים, כאשר רבין וקיסינג'ר מבסוטים (שכן אסד עושה את עבודתם!).

מה פירוש הדבר? טעות? אי-הבנה חולפת? לא ולא. פירוש הדבר הוא כי הערביות כשלעצמה אינה מבטיחה איחוד ערבי ושיחרור לפלסטינים. שכן העולם הערבי מחולק למעמדות מנצלים ולמעמדות מנוצלים‏, וכאשר יש התנגשות בין העניין הלאומי המשותף לבין העניינים המעמדיים הנפרדים, מנצח האינטרס המעמדי את המטרה הלאומית.

אנו אומרים לכן כי שיחרור העם הערבי הפלסטיני ואיחוד העמים הערביים לא יושגו ולא ימומשו באופן מלא ויסודי בלי מאבק מעמדי של המנוצלים נגד המנצלים. במילים אחרות: אין שיחרור לאומי ללא שיחרור חברתי!

‏במובן זה תרמה הפלישה הסורית לחשיפתם של המעמדות השליטים בעולם הערבי ולגילוי פרצופם המכוער ברבים. ההמונים לא יכולים יותר לסמור עליהם ואין להם - להמונים המנוצלים - דרך אחרת אלא זו: לקחת את גורלם בידיהם ולטאטא מקירבם את כל מנצליהם!

מרכז האירגון הסוציאליסטי הישראלי
16 באוגוסט 1976