מערכת "מצפן": ברוב העיתונים דיווחו בעיקר על ההחלטות וההצהרות של אישי ציבור ידועים בנוגע להכנות לקראת שביתת יום האדמה. דווח בהרחבה יחסית על החלטות הוועד הארצי להגנת האדמות, ועל חלקה של רק"ח בארגון השביתה. מה שמעניין אותנו הוא תהליך ההתארגנות למאבק בכל כפר. כיצד למשל היתה ההתארגנות בכפרך, בערערה, ובמשולש?
אחמד מסארווה: ברגע שהוכרז על הקמת הוועד הארצי להגנת האדמות החלה פעילות – הופיעו מאמרים, חולקו כרוזים. לגבי היה העניין ברור – אם אני אדם בעל תודעה פוליטית, ומזדהה עם המאבק – הרי עלי לתרום את חלקי. כשבאה הקריאה לשביתה ב-30 במארס, אני – כמו האחרים בכל כפר – התחלנו להתארגן, להתקשר אחד לשני, לחלק כרוזים, לשתף פעולה. אף אחד לא פנה אלינו – האנשים שהיה איכפת להם – והתחלנו בפעילות. חלק מהאנשים במשולש, שתמכו בשביתה, היינו מוכרים אחד לשני – יש לנו עבר של פגישות ומאבקים משותפים. חברים הודיעו אחד לשני ובאה יוזמה לפגישה שבה ישתתפו שלושה חברים מהוועד הארצי וכן חברים מהוועדים המקומיים שבכל כפר. זו היתה גם ההצעה להרכיב ועד כללי של המשולש.
מי זה הוועד המקומי בכפר?
בוועד המקומי היו אנשים שהתנדבו לעבודה. אינני יודע אין לספור אותם, שישה? שבעה? בעצם, כל מי שעבד. בפגישה שהתקיימה בטייבה הציע אחד מהוועד הארצי לצרף מכל כפר מישהו, וכך להרכיב את הוועד הכללי של המשולש. אני הייתי בוועד המקומי של ערערה, וגם חבר בוועד של המשולש.
בפגישה השנייה של ועד המשולש, שנערכה בערערה, כבר נוצרה ההמשכיות בעבודה. החלה להיות כתובת לתיאום בין הוועדים המקומיים. נוצר קשר בין האנשים. נוצר מצב שאם מישהו בא מטייבה לערערה, כבר ידע אל מי לפנות.
כיצד נקבעו חברי הוועד? היו בחירות?
לא, לא היו בחירות, וגם לא כל מי שתמך במאבק השתתף בעבודת הוועד. אך לא היתה גם שום תגובה שלילית, כאילו לא מכירים בוועד. וגם הדלת פתוחה לכל מי שרוצה להצטרף, או ליזום פעולה בעניין. ואם תתעוררנה בעיות – אפשר יהיה לבחור ועד אחר, או ועד מצומצם יותר, כפי שיידרש.
בפגישות השונות הועלו הצעות להכנת המאבק. לא היה מנגנון בעל עמדה ונתונים להדריך אותנו. לא היה גוף שחילק את הפקודות, או את קו הפעולה. היינו כפופים בקווים כלליים לוועד הארצי. אך יש בעיות מיוחדות, מקומיות, שכל ועד מקומי התנהג לגביהן לפי הבנתו.
הועלו הצעות לפנות ולקרוא לפועלי הגדה להזדהות איתנו ביום האדמה ולשבות. וזה כדי שלא יעשו את ההיפך – שהפועלים הפלסטינים בישראל ישבתו והפועלים הפלסטינים מהגדה יבואו ויעבדו במקומם, ואז יצא כאילו הם נגד המאבק. הצעה זו לא התקבלה. לא התנהל ויכוח על כך, אבל נטען שהעמדה של הוועד הארצי היא שאנחנו בשטח ישראל בגבולות 67', וזו בעיה אחרת. אבל זו לא עמדת רוב ההמונים שתמכו בשביתה. היות ויש להתחשב שיש כל מיני זרמים פוליטיים ששיתפו פעולה להצלחת השביתה, והיות שעמדו גם בעיות אחרות, שלא היה זמן ואפשרות לדון בהן, לא התנהל דיון בהצעה זו. אבל יצא כך שפועלים מהשטחים כן שבתו. בטול-כרם שבתו לאות הזדהות. וזה מוכיח את ההיפך ממה שאומרים גורמים מפלגתיים ופוליטיים כאילו שזו בעיה אחרת – העובדה היא שהיתה סולידאריות בגדה עם יום האדמה. עובדה שראפת זוהיירי (תושב מחנה הפליטים נור-שאמס שבגדה, שנהרג ביום האדמה) לא במקרה בא לטייבה – הוא בא במיוחד להשתתף בשביתה ולתרום את חלקו למאבק. לא, הוא לא בא במקרה.
הצעה אחרת היתה לקריאה לציבור הישראלי להביע סולידאריות עם השביתה. לא היה צריך להחליט על כך – זה נראה מובן מאליו. זה התבטא גם באווירה וגם בכרוזים השונים. ואכן, היו גופים פוליטיים שבהם חברים יהודים-ישראלים, שתמכו, הזדהו והופיעו בכפרים לאות סולידאריות.
כיצד פעלתם בכפר?
הכפר היה כמובן מרכז הכובד של פעולתנו, בתור ועד מקומי. קראנו לתושבים לשבות ביום האדמה, חילקנו את כרוזי הוועד הארצי, עשינו ביקורי בית שבהם פגשנו את הפועלים, התלמידים, המורים. זה היה דבר חשוב מאוד. עשינו ביקורים כמעט בכל בית בכפרים ערה וערערה. התקבלנו יפה מאוד. אני לא זוכר מקרה אחד שדחו אותנו. היה מקרה אחד או שניים של אנשים שלא הסכימו לקריאה לשביתה. ואלה אנשים שלא הסכימו לשום דבר בעניין מאבק או איזושהי פעולה ציבורית להגנת האדמות או אפילו למען האינטרסים של התושבים בכפר, אם זה בנוגע לבית-הספר או למועצה. וברור שהדברים קשורים זה לזה.
רוב האנשים מערה ומערערה הם פועלים שכירים העובדים בעיר היהודית, וזאת מפני שרוב הקרקעות הופקעו בשנות ה-50 וה-60. זאת אומרת שרוב הפועלים קשורים במקומות העבודה אצל יהודים, ובמיוחד במפעלים הנהנים ממדיניות המימשל הקיים ובעליהם מתנגדים לאינטרסים של הערבים. כך שהיו חששות לגבי אפשרות של פיטורים, ואיבוד מקורות פרנסה. אבל, מצד שני, כל האנשים קיבלו אותנו והבינו אותנו. עם זאת היו להם ספקות לגבי הצלחת השביתה – אם כל האחרים גם ישבתו, לנוכח הסכנות והאיומים של המעסיקים, השלטונות ושירותי הבטחון, שהוכיחו נוכחות בכפרים בצורה בולטת לעין מאז ראשית ההתארגנות לקראת יום האדמה.
מה עניתם לאנשים שחששו לשבות בגלל הסכנות שהזכרת?
אנו באנו לקרוא לאנשים לשבות. אבל ברגע שאדם היה מעמיד בעיות מיוחדות שלו – לא היינו יכולים להחליט בשבילו. פועל שעובד במפעלי נייר חדרה, ששם היו פיטורים גם קודם בלי קשר ליום האדמה, וגם הזהירו את הפועלים במפורשלא לשבות, ברור שלא היינו עיוורים וגם היינו אנשים עם מספיק תודעה פוליטית כדי לא לזרוק את האנשים לרחוב. האחריות המעמדית והחברתית שלנו היתה לא להיות פסקנים בשמם. הבנו אותם, פירטנו בפניהם את העמדה שלנו, את הקריאה לשביתה, אבל את ההחלטה השארנו בידם. כי מצד שני, לי באופן אישי לא היה להציע פתרון מיידי לבעיה שהיתה נוצרת. לא הייתי יכול לעזור לו, לא הייתי מסוגל לתת לו עבודה אחרת ולא פתרון לפרנסת הילדים שלו. יכולתי לתת לו את כל אלה אם היינו כולם מאורגנים ביחד. אם הרוב המכריע של האנשים היה בעל תודעה פוליטית אחידה ואז היינו יכולים בצורה קולקטיבית לקבל החלטה מחייבת.
מה היו בדיוק התגובות השונות של התושבים לקריאתכם?
ברוב הבתים היו שואלים אם השביתה כוללת גם מחאה נגד ההתייקרויות. האם היא כוללת גם את ההתנגדות לשכר הלימוד הגבוה. כי בכל בית יש שניים-שלושה תלמידים בתיכון. האם היא כוללת גם את התביעה למען החזרת הקרקעות שלקחו מהכפר בעבר. מפני שבכפר שלנו לא הכריזו כרגע על הפקעת אדמות. תשובתנו היתה – השביתה כוללת את הכל. ואם מישהו אומר שהשביתה היא התנגדות רק להפקעות בדיר-חנא, סח'נין, עראבה ובאיזור נצרת – הוא טועה. זו היתה שביתה כללית יותר ועקרונית יותר, והיא בעצם עניין של הזדהות לאומית ביחד עם עניין מעמדי, שאין להפרידם.
מה קרה בכפר ביום האדמה עצמו?
לא ציפינו שכל הפועלים ישבתו, וגם לא שהרוב ישבתו. אבל התוצאות היו יותר ממה שציפינו. וזאת למרות האיומים מצד המעסיקים, ההסתדרות ושירותי הביטחון. וזאת למרות שמפ"ם חילקה כרוז לדחות את השביתה. ולמרות שראש המועצה המקומית בערערה וסגניו היו נגד השביתה.
בערב יום האדמה נפגשנו, חברי הוועד המקומי, עם פועלים. התחלקנו לקבוצות. אירגנו את הפעולה וחילקנו תפקידים. בבוקר יום האדמה קמנו בשעה ארבע בבוקר, לחלק עוד פעם כרוזים לפועלים. חולק גם כרוז מטעם ועדי תלמידי התיכון בכפר, שקראו לשביתה. בסביבות השעה שש וחצי הופיעו ג'יפ משטרה וג'יפ משמר הגבול ועלו למרכז הכפר, כשהשוטרים חבושי קסדות. כשירדו היו כבר עם כובעים רגילים.
.ליד הכביש הראשי עצרו שני חברים שחילקו כרוזים, וחזרו שוב לכפר וחנו על יד הקבוצה שבה הייתי גם אני. הם ראו בנו את הגוף שקורא לשביתה. התפזרנו כדי להיפגש במקום אחר כעבור כמה דקות
בינתיים התקרבה השעה שמונה והתלמידים החלו לרדת לבית-הספר. ראינו תנועה ערה של תלמידים שאיכזבה אותנו באותו רגע, כי נפוצה מקודם השמועה שבית- הספר ישבות. אבל על התלמידים איימו המורים והמנהל, וראש המועצה, שיכו אותם, שיגידו להורים, שיסלקו מבית-הספר וכו'. בבית הספר חיכתה מכונית של משמר הגבול לתלמידים. אחד התלמידים פנה למנהל שיוציא אותם מהחצר. המנהל סרב. התלמיד אמר לו שהוא יפנה אליהם בתור מורה, ושהמנהל לא יתערב. הוא פנה אליהם ודרש שייצאו. והם יצאו.
כשצילצל הפעמון לתחילת הלימודים התאספה קבוצת תלמידים וקראה לשביתה. חלק גדול מהתלמידים לא באו ללמוד אלא לגייס את האחרים, וחלק גדול באו בלי תיקים. תוך דקות ספורות כל התלמידים התארגנו בהפגנה ובקריאות למען השביתה, נגד הפקעת האדמות. התלמידים עלו לכיוון ערערה (בית-הספר נמצא בין שני הכפרים), ובכפר הצטרפו אליהם נשים ופועלים ודפקו בדלתות ובחלונות של בניין המועצה המקומית, במחאה על עמדת המועצה. ראש המועצה הסתתר בפנים, כך שחשבו שהוא לא שם, במיוחד לאחר שהמזכיר נשבע להם על כך. ההפגנה עברה דרך שני בתי הספר העממיים, וחלק מהתלמידים (חלקם קטנים מאוד ולא הצטרפו) הצטרפו.
משם המשיכה ההפגנה לכיוון ערה. כשעברו שוב ליד בית-הספר התיכון עלתה ניידת משטרה ובה קצין התחנה של ואדי ערה ושני שוטרים. התלמידים דפקו על המכונית, והשוטרים נטשו אותה. ההפגנה המשיכה לכיוון כביש ואדי ערה. שם לא היה אף אחד שיכול היה להדריך או לכוון. ההפגנה הלכה על הכביש הראשי. אז הופיעה מכונית אמריקאית גדולה, מאחור, בנסיעה מהירה. לא היו עליה שלטי זיהוי. הנהג, כבן 50, שלף אקדח ביד השמאלית וירה באוויר. על האוטו נזרקה אבן גדולה, על השמשה האחורית, אך השמשה לא נסדקה אפילו. זה היה אוטו מוזר מאוד. זאת ראיתי בעיני. המכונית הצליחה להתחמק. מכוניות אחרות עברו, והמפגינים פינו להן את הדרך.
ההפגנה הגיעה לערה, עברה דרך בתי הספר העממיים; הצטרפו פועלים ותושבים שהיו בכפר, וגם נשים רבות. היתה גם אשה עיוורת שנוהגת לשיר בחתונות, והיא הלכה איתנו ושרה ותמכה בהפגנה. משם הלכנו לכפר קרע, מרחק של שלושה ק"מ על הכביש הראשי. בדרך בא אוטובוס רגיל של "אגד" ותפס את זנב ההפגנה של תלמידים ותלמידות עייפים, ומהאוטובוס ירדו פתאום חיילים, משמר הגבול ומשטרה, היכו בתלמידים, פצעו בחור אחד וניסו להעלות בחורה על האוטו. היתר נלחמו וחילצו אותה. כתוצאה מכך נעצרו כמה בחורים ותלמידים, וההפגנה המשיכה לכפר קרע, אף על פי כן. גם שם יצאו תלמידים שהיו עוד בבית-הספר והצטרפו להפגנה. אחר כך חזרו המפגינים לכפרים, וההפגנה התפזרה.
ואולי עוד פרט מעניין: באוטובוס רצו חיילים להכות את אחד העצורים. ואז אמר חייל אחד: אם תכו אותם אני מוריד את המדים ויורה בכם; עצרנו אותם, יש משטרה, אנחנו עם נשק, ואין כל סיבה להכות אותם. כשהגיעו לתחנת המשטרה העיד מישהו שאותו חייל הורחק מהחיילים האחרים…
בינתיים הועמדו חמישה אנשים לדין על חלקם בהפגנה וקיבלו קנסות של אלף ל"י ומעלה. ואחד – זה שהוכה ונפצע – אף קיבל חודשיים מאסר. אך הוא הגיש ערעור.
סיפרת קודם על איומים של שירותי הביטחון. אתה יכול להיות יותר ספציפי?
לפני יום האדמה הופיעו סיסמאות על הקירות בכפר ובבתי-הספר הקוראות לשביתה ביום האדמה. אני לא יודע מי כתב אותן. המשטרה באה ובדקה (כנראה חיפשה צבע) את בתיהם של עבד אל-אילאה תופיק יונס, זיאד יונס, מופיד סידאווי ואחמד מסארווה (אני). מובן שבאו אלינו, ודווקא אלינו…
אני הוזמנתי למשטרה, ורצו להחתים אותי על כך שאני מארגן הפגנה ומסית נגד המדינה. טענתי שאני לא קורא להפגנות ולא מסית. אמרתי שאני עושה במסגרת החוק מה שאני מוצא לנכון. ואם אני צריך לחתום שאני עושה מה שאני עושה, אז הייתי צריך לחתום עוד על הרבה דברים אחרים שגם אותם אני עושה… זה היה בפני שלושה אנשי ש"ב, והם הקריאו לי סטנסיל מוכן מראש כדי לחתום עליו. אגב, אותו סטנסיל הוקרא בפני אנשים רבים בכפרים רבים אחרים. אני לא חתמתי עליו.
הם הזמינו, לאחר יום האדמה, כל מיני אנשים, ואפילו מורים שבכלל לא היו בהפגנה, וניסו להלביש עליהם האשמות של השתתפות בהפגנה בלתי חוקית והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו והכאת שוטרים. אותם אנשים יכלו להביא עדים רבים, ובעיקר המורים, שיעידו שהיו בבית-הספר באותו הזמן. העניין הוא שפשוט רצו לחסל חשבונות עם אנשים מסוימים, שבני משפחתם או אחיהם תמכו ופעלו למען השביתה ביום האדמה.
כיצר אתה מסביר את ההיענות הגדולה לקריאה להשתתף ביום האדמה?
מה שמעניין זה מידת ההשתתפות הגדולה של הנשים. הן נמצאות בדרך כלל בתוך הכפר ומכירות את המצב, ויצאו למחות נגד כל מה שמעיק עליהן. גם התלמידים נמצאים יותר בתוך הכפר, והם גם בני גיל שלא היתה לו תבוסה. זה גם דור שגדל על ערכים אחרים, שסיפרו לו בבית-הספר על "טוהר הנשק", על "שלום" ועל "צדק". אבל התלמידים חיים את השקר שמשקרים להם, והם שוכנעו בצידקת השביתה.
אני לא רואה את יום האדמה כדבר מקרי. ולא שהתארגנו רק לשבות באותו יום וגמרנו. ואני גם לא רואה שהשלטונות מוותרים על הקרקעות שהחרימו. אנשים ראו את תגובת השלטונות, הממשלה, הצבא. תגובה שלא האמינו שתהיה תגובה כזאת, של רצח בדם קר. וזה השיג את המטרה ההפוכה של הממשלה, במידה והיא חשבה שעם כוח ישתיקו או יחסלו את ההתנגדות. אנשים יצאו יותר חזקים. יש פתגם בערבית: "מכה שלא הורגת אותי – מחשלת אותי". אני רואה את בעלי האדמות המופקעות אומרים: על אדמתנו נשב. לא נצא מכאן אלא כמקבלי אדמתנו בחזרה – או שניקבר באותה אדמה. ולא רק בעלי הקרקעות הספציפיות האלה, אלא כל התושבים באותם כפרים.
איזו צורה לובשת ההתארגנות בכפר לאחר יום האדמה?
לאחר יום האדמה, עם כל ההתארגנות שהיתה לפניו, מתחילה להיות פעילות ענפה יותר. אנשים שלא השתתפו בשביתה ובהפגנות מרגישים את עצמם מושפלים על שלא תרמו את חלקם, ומצטערים שלא השתתפו. וגם אלה שלא האמינו שהרוב של הערבים הוא בדעה זהה – פתאום מגלים שהם לא בודדים, ושכולם חושבים כמותם. וזה הוכח ביום האדמה. אז מתחילות להתארגן קבוצות לדיונים וכדי לפתח את הפעולה בצורה יעילה יותר, רצינית יותר וכוללנית יותר. בכל כפר נאספו תרומות – הרבה יותר מאשר יידרש לתמיכה משפטית בעצורים. כמובן, שום כסף לא יפצה את משפחות החללים, אבל הלוויות שנערכו לחללים, האנשים שהשתתפו בהן, הסיסמאות שהועלו, וגם ביום ה-40 – מוכיחות סולידאריות והבטחה לקורבנות להמשיך את המאבק איפה שהם הפסיקו אותו. הגיעו משלחות מרוב הכפרים אל משפחות החללים. יש לציין את זה שבאו משלחות גם מהכפרים הדרוזיים. מספיק שדרוזי אחד אמר לי: הטרגדיה היא שאני, כערבי, צריך להסביר לערבים שאני ערבי! מפני שהמשטר וההנהגה המסורתית של הדרוזים ויתר העדות, כל אלה ביחד רוצים ליצור את ההפרדה הזאת. אבל – יום האדמה הוכיח שלא היתה הפרדה. בכפרים הדרוזיים גם כן שבתו, מפעלים נסגרו, והעיתונות ניסתה להתעלם מזה. בשבילנו זה ברור ומובן מאליו שהדרוזים הם חלק בלתי נפרד מהעם הערבי הפלסטיני, והפקעת האדמות אינה מבדילה בין "מוסלמים", "נוצרים" ו"דרוזים". מפקיעים לכולנו, כי אנחנו ערבים-פלסטינים.