"הצבא הולך לברר מה קורה", אומר פרנסואה בן ה-10.

"אם כך, אין לנו מה לדאוג", מוסיף האב, ג'ראר פרג', בטון אירוני.

בחוץ שוררת אפלה. פרנסואה מאזין לתחנת רדיו המופעלת על ידי גנרטור ומקשרת את 200 בעלי החווה האירופיים של אזור שיפינגה אל תחנת המשטרה המקומית. איכר אחד הודיע על יריות. סיור נשלח למקום.

מזג האוויר גשום וכנראה שזו תהיה התקרית היחידה הלילה. "אף אחד אינו רוצה להירטב", מעיר פרג', "אפילו לא הטרוריסטים".

שני אנשי משטרה נמצאים עם המשפחה מזה ימים אחדים. מר פרג' מסביר כי בחודש פברואר נשדדה אחת החוות, בהעדר בעליה. למחרת עלתה משאית על מוקש. המשטרה הביאה כלבים ואלה גילו 17 כלי נשק. בעקבות תקריות אלה ביקשה המשטרה את המשפחה כי תיקח שני שומרים.

מן המרפסת של משפחת פרג' ניתן לראות את גבעות מוזמביק. החווה, המייצרת בעיקר קפה, משתרעת לאורך הגבול. בירכתי הכפר אספונגפרה, השוכן במרחק שני קילומטרים בתחומי מוזמביק, החלו המחבלים לבנות מחנה. מסביר פרג': "הם מדביקים את המחנה שלהם לכפר. הם עושים זאת בכוונה. וכאשר יחסל הצבא הרודזי את המחנה, באחד הימים, יאשימו אותנו שוב כי הרסנו כפר שלהם".

"באמת מתקבל הרושם כי העולם כולו נגדנו", מתלוננת אשתו של ג'ראר פרג'.

התקרית הראשונה הרצינית באזור אירעה בתחילת פברואר. שבוע לאחר שהנשיא [סאמורה] מאשל הודיע על סגירת הגבול בין מדינתו, מוזמביק, לרודזיה. מספרת הגב' פרג': "היתה התקפה של הפרלימו [תנועת השחרור של מוזמביק, שהיתה למפלגת השלטון לאחר העצמאות מפורטוגל] על תחנת גבול. בעלי נעדר. הפעלתי את האזעקה. 6 דקות לאחר מכן הגיע מסוק כדי להגיש עזרה. הפרלימו ירו עליו רקטות. שתיים מהן נפלו כאן, בתוך הגן...".

רודזיה – "משפחה ענקית"

לאורך הגבול עם מוזמביק מצויות "האדמות הלבנות" – אזור של גבעות ירוקות שאותו הפכו החוואים האירופיים למעין "שווייץ של אפריקה". יורדים כאן הרבה גשמים ועל האדמה הפורייה הזו ניתן למצוא מטעי תה, קפה, אקליפטוסים ואורנים. על אזור זה, המצטיין ביופיו, מאיימת עתה סכנת מלחמה – 11 שנה לאחר שהקולוניה הבריטית הכריזה על עצמאותה.

מרבית החוות לאורך הגבול מוגנות על ידי גדרות תיל ומכשירי אזעקה. החווה של משפחת פרג' מצוידת בזרקורים של כ-500 ואט כל אחד, המאפשרים להציף את הסביבה באור במקרה של התקפה. בני המשפחה ישנים ליד רוביהם, שעה שהשומרים עומדים על המשמר עד עלות השחר. מסלול של 45 קילומטרים, ממונט סלינצה עד שיפינגה, נסרק כל בוקר על ידי מכונית לסילוק מוקשים.

החווה של משפחת פרג' מוקפת עצים המסתירים אותה. בני הזוג נוסעים מדי פעם לשיפינגה, כדי להתאמן בירי. מדי שבועיים מתכנסים החוואים בשיפינגה כדי לקבל מן המשטרה דיווח על המצב. מטעמי זהירות הוכרז על כיבוי אורות לילי באזור. בשעה 6, מדי בוקר, בודקת המשטרה את תקינותה של תחנת הרדיו.

ב-6 במארס נתקלו בני הזוג ז'וברט במארב סמוך לשיפינגה. תינוק בן 21 חודש ואמו נפצעו קשה. אלה הם הקורבנות הראשונים של מלחמה חדשה זו. בני הזוג ז'וברט הם אפריקנרים. מספר האפריקנרים הידועים כ"קשוחים" ביחסם אל השכירים האפריקאים הוא גדול בדרום רודזיה. לפי הגירסה הרשמית נסעו בני הזוג ז'וברט להשתתף בתפילה בשעות המאוחרות של אחר הצהריים, לאחר ש"התעכבו בביתם בגלל חלוקת מנות אוכל לפועליהם". מקורות אחרים טוענים שמר ז'וברט לא שילם משכורת לפועליו מזה חודשיים.

בעל חווה אחר, אפריקנר, התנסה גם הוא בחוויה לא נעימה. הוא היה ידוע בכך שהיה מכה בשוט את הפועלים החקלאיים שלו. ערב אחד ביקש אפריקאי בעל הופעה מכובדת לראותו. בעל החווה מצא את עצמו מוקף קבוצת שחורים חמושים על מרפסתו. הם הורו לו להודיע לאשתו כי ייעדר מן הבית לכמה ימים ולקחו אותו עימהם אל מעבר לגבול. שם נשפט על ידי "בית דין עממי" לקנס בגובה של 30 ראשי בקר. במקרה של עבירה חוזרת יוכפל הקנס, כך נאמר לו. הוא נאלץ למסור את הבקר לחוטפיו.

בינתיים, הסכנה הגדולה ביותר נשקפת מן המחנות שנבנו במוזמביק, סמוך לאדמות הלבנות. בסתיו שעבר הצטרפו עשרות תלמידים אפריקאים של המיסיונים הנוצריים ברודזיה למחנות אלה. המיסיון האמריקאי שיקורא, השוכן מדרום לשיפינגה, ידוע כקן של מחבלים. מסביר מר פרג': "כל הבעיות שלנו נוצרות ברדיוס של 30 ק"מ מסביב למיסיון הזה. המורים האפריקאים אומרים לתלמידיהם לחצות את הגבול, וכך הם באמת עושים". החוואים האירופיים הגישו עצומה לממשלה, בתביעה לסגור את המיסיון.

מאות צעירים הצטרפו לגרילה מאז סוף 1975. במחנות האימונים של הגרילה מצויים כיום בין 4,000 ל-6,000 איש. שירות המודיעין האמריקאי סבור כי מדריכים סובייטיים מצויים במקום והוא מעריך שכאלף אנשי גרילה כבר הסתננו אל תוך רודזיה. ציודם קל: תת-מקלעים, בזוקות, מרגמות. התקריות השכיחות ביותר הן הפעלת מוקשים בדרכים. במקרה אחד נהרגו שלושה תיירים מדרום-אפריקה על ידי קבוצה מזוינת.

בהתאם לנתונים רשמיים מסלסברי היו מאז תחילת השנה 20 הרוגים לכוחות הביטחון לעומת 150 "מחבלים" הרוגים. ואולם על נוכחות מורדים אפריקאים נמסר גם בשמורת בלינגוה, השוכנת כ-200 קילומטרים מגבול מוזמביק. מרבית הקורבנות עד כה היו אזרחים. מספר פרג': "בהתקפה של הפרלימו על חנויות של אפריקאים בבקון היל נהרגו אזרחים רבים. אולם יחס הכוחות הוא כולו לטובתנו. הצבא הרודזי מסוגל לכבוש את פורט-בירה תוך 48 שעות".

לבעלי החוות יש סיבות טובות להיאחז באדמתם. הם ניסו כבר את הכל: תוניסיה, גיניאה, זאיר, קונגו – עד שהגיעו לרודזיה וגילו בה "גן עדן עלי אדמות", לפי הגדרתה של גב' פרג'. לפני תשעה חודשים קנו את האחוזה מן הממשלה בתנאים נוחים מאוד. "בעוד חמש שנים", מסביר ג'ראר פרג', "כאשר אגמור את כל החובות, תכניס לי החווה בין 70 ל-80 אלף דולרים רודזיים לשנה" (קרוב למיליון לירות ישראליות – המתרגם) [כ-1.75 מיליון שקל ב-2013]. הם הפכו להיות אזרחים רודזים תוך שהם שומרים על הדרכון הצרפתי. שני הבנים לומדים בפנימיות בסלסברי. הבת בת ה-14 פעילה בתנועה המאורגנת מטעם השלטון הקרויה "התפללו למען רודזיה".

"אני כבר בן 50", אומר ג'ראר פרג', "וזוהי לי הפעם האחרונה שאני משתקע באיזשהו מקום. אם תהיינה צרות אחזיק באדמתי בכל כוחותי. וכי לאן אלך? איזו ערובה יש לי שצרפת לא תהיה קומוניסטית בעוד 20 שנה?"

ממרפסת ביתו הוא מראה לנו את הגבול החוצה בין שתי הארצות. מצד אחד האדמות המוזנחות של מוזמביק, ומן הצד השני הנוף היפה והעשיר של אדמות האירופים המעובדות היטב.

"מן העבר השני של הגבול היו שלושה מגדלי בקר פורטוגזים. הם התייאשו ועזבו. 3,000 ראשי בקר מסתובבים איפוא חופשי בטבע. היו לי פעם 20 פועלים שחורים ממוזמביק. הם דווקא היו רוצים לחזור ולעבוד אצלי, אך הפרלימו אוסר עליהם לעשות זאת. עוד מעט צריך יהיה לאסוף את היבול ואז, מפאת מחסור בידיים עובדות איאלץ לקחת לעבודה תלמידים ממיסיון מונט-סלינדה".

החווה משתרעת על פני כ-7,000 דונם.

"למה כולם מתערבים בעניינים של רודזיה? אין כושי אחד באו"ם שיכול להתגאות בכך שהאנשים אצלו חיים טוב כמו כאן. אין פה קבצנים ואין פה משכנות עוני. השחורים שלנו הם כולם בעלי פנים עגולים. אלוהים אדירים! מדוע לא מתעסקות כל הארצות בעניינים שלהן. כאשר השחורים ערכו טבח בשחורים האם מישהו פצה את פיו באו"ם", שואלת גב' פרג' ומוסיפה: "כשאידי אמין עורך טבח, כולם צוחקים... אילו ידעתם איזו קבלת פנים ערכו לנו כשבאנו הנה. כל אחד הלווה לנו משהו".

בני משפחת פרג' הם מאחרוני הבאים לרודזיה – והם מתכוננים להישאר. הגרילה לא מפחידה אותם בשלב הנוכחי. הם משוכנעים שהצבא הרודזי יכול להתמודד עם הגרילה ושאיאן סמית, ראש ממשלת רודזיה, צודק בכך שאינו מוותר. הם חושבים שלא רק 6,200 בעלי החוות, אלא כל האירופים ברודזיה חושבים כמוהם.

זוג צעיר המתארח אצל משפחת פרג' מוסיף: "ממה יש לרודזיה לחשוש? מאפיסת כוחות כעבור עשר או עשרים שנה? משום שאנו נאלצים להוציא כל כך הרבה על ביטחון? זהו סיכון שעלינו לקחת. זוהי מלחמתו של עם אחד כנגד עם אחר. אם רודזיה תיפול, גם דרום-אפריקה תיפול. אפריקה שממערב לנהר הזמבזי שייכת ללבנים".

גב' פרג', הרואה את אושרה נתון בסכנה, קובעת בפסקנות כי "רודזיה זוהי משפחה ענקית בת 270 אלף נפשות". זהו מספר האירופים ברודזיה.

רודזיה – "נהדרת"

רוג'ה הוא בעל מסעדה בפרברי סלסברי. מספר הלקוחות שאת פניהם הוא מקביל במסעדתו בערבי שבת שווה למספר אלה אשר כניסתם אסורה. המסעדה שוכנת במלון דמוי ארמון בשם ליאופורד רוקס, אשר ממנו נשקף נוף נהדר.

לרוב בעלי החוות באזור יש מטוסים פרטיים. הם מחלקים את זמנם בין מטעי הסוכר שלהם לבין חופשות באירופה. ילדיהם גדלים בפנימיות מפוארות ומסודרות למופת. החוות מצוידות בבריכות שחייה ובמגרשי טניס.

זוהי חברה אירופית הנהנית מרמת חיים שהיא מן הגבוהות שבעולם. על שמשות המכוניות האירופיות מודבקות כתובות: "רודזיה נהדרת". וזה עדיין נכון. גם אחרי עשר שנים של סנקציות כלכליות בינלאומיות, שישה מיליון האפריקאים, שמחציתם לפחות גרים בשמורות הנקראות "אדמות איגוד השבטים", מהווים כוח עבודה זול.

רודזיה מוכרת כרום לארצות הברית, טבק לעולם כולו, בשר ומוצרי חקלאות לאפריקה השחורה. היא מייצרת גם יינות לצריכה פנימית, תעשייה קלה מספקת את מרבית הצרכים של 270 אלף האירופים. מכוניות רנו וסיטרואן מורכבות באומטלי, שעל גבול מוזמביק. החברה האירופית ברודזיה נהנית ממיטב השכלולים המודרניים, החל בטלוויזיה וכלה בסופרמרקטים, מבלי לשכוח את מערכת הכבישים המעולה.

נקל איפוא להבין את דאגתו של איאן סמית להשאיר את המדינה – יקרה אשר יקרה – ב"ידיים אחראיות ומתורבתות". פה ושם נשמעים אמנם כמה טונים צורמים, כדוגמת מכתבו של "הפטריוט המהורהר" שהתפרסם ב"רודזיה הראלד": "הסטטיסטיקה מלמדת כי שיעור הגירושין הוא מן הגבוהים בעולם, לצד ישראל; האלכוהוליסטים הם מן הצמאים בעולם; ואילו שיעור הבטיחות בדרכים הוא מן הנמוכים בעולם".

אלא שבעל מפעל אחד, אירופי, מציין כי "עד כמה שחיפשתי, איני מכיר מקום בעולם שבו כה נעים לגור כמו ברודזיה". האירופים של רודזיה משתמשים לעתים קרובות במליצות. נותר רק לדעת "מי משלם את החשבון", כהגדרתו של עורך-דין אפריקאי, חבר המועצה הלאומית האפריקאית.

הממשלה מקציבה פי 20 יותר אמצעים לחינוכו של ילד אירופי מאשר לחינוכו של ילד אפריקאי. החינוך הוא חינם רק ללבנים. רק 53% מהילדים האפריקאים, בגילים 14-7, מבקרים בבתי ספר, ורק 14% מהם מסיימים בית ספר יסודי.

*     *     *

השמורות האפריקאיות תופסות כמחצית שטח המדינה. מתוך 660 אלף משפחות איכרים אפריקאים רק 8,500 משווקים את מוצריהם. שאר אדמות המדינה מתחלקות בין פארקים לאומיים, יערות וחוות של 6,500 אירופים. שיעור הגשמים על האדמות אפריקאיות הוא 26 פעמים פחות מזה שעל "האדמות הלבנות". ב-1975 נהנו בעלי החוות האירופיים מאשראי גדול פי 140 מזה שניתן לאפריקאים. המשכורת הממוצעת של האירופי היא פי 10 גדולה מזו של האפריקאי, והפער הולך וגדל. בדו"ח לקרן ויטסן, בסלסברי, נאמר ש"רודזיה היא אחת המדינות שבה אי השוויון בהכנסות הוא מן הגבוהים בעולם"... שכרו הממוצע של פועל אפריקאי עירוני הוא 400 דולר רודזיים לשנה ואילו שכרו של פועל חקלאי אפריקאי הוא 158 דולר רודזיים, כולל אוכל ולינה.

לפי מקור מוסמך נמצאים כיום אלפי אפריקאים במעצר מונע מטעמי ביטחון. חלקם עצורים 10 שנים ויותר. בחוברת שפורסמה בשנה שעברה על ידי הוועדה לשלום ולצדק, ביוזמת הכומר למונט, נמסר על מקרים רבים של עינויים שבוצעו על ידי השלטונות. הדו"ח מציין עוד כי "חיל האוויר הרודזי מפציץ במתכוון כפרים שפונו ומשמיד בתי מגורים, רכוש ויבול של איכרים".

לגבי מרבית האירופים של רודזיה מהווה אינפורמציה זו "תעמולה קומוניסטית". רק מיעוט קטן ביותר מכיר בכך שמעשי עוול אכן מבוצעים. האחרים מזכירים שוב ושוב, שרמת החיים של "הכושים שלהם" היא מן הגבוהות באפריקה וכי שכונות הכושים (טאונשיפס) הם בחזקת מותרות בהשוואה לשכונות העוני במדינות השחורות העצמאיות.

הכומר למונט מגדיר את מצב העניינים כ"פתטי": "האירופים לא יודעים דבר על המתרחש. הם מבודדים לגמרי על ידי הרדיו, הטלוויזיה והעיתונות שלהם. הם מבודדים גם באופן פיסי. היחס היחידי שלהם עם האפריקאים הוא יחס של אדון לעבד. הם מבודדים מבחינה לשונית; רק כ-5% מביניהם דוברים את הדיאלקט המקומי. אם לזאת הם קוראים נצרות, הרי שאיני יכול אלא להזדהות עם אותו קהל מאמינים המאזין לרדיו מוסקבה".

לגבי רובם המכריע של האירופים "רודזיה היא עדיין נהדרת". הם עדיין מבלים את חופשותיהם באגם קריבה או במפלי ויקטוריה; ובערבים נמזגים הוויסקי והיינות הפורטוגזיים על שפת הבריכות הפרטיות שבאזורי המגורים.

מנהיג חדש מונה לשמורה האפריקאית שימורא. בטקס החגיגי נכח קהל של כאלף איש. שר הפנים, מיסה, נושא נאום. המנהיג החדש בן ה-70 יושב מולו על מחצלת פרושה על הקרקע לאות כבוד. על בימת הכבוד נראית משלחת של מנהיגים אפריקאים, וכן אירופים נושאי משרות רמות עם נשותיהם המעוטרות בכובעים רחבי שוליים ובשמלות פרחוניות המזכירים תקופה אחרת. דון פרקינסון, מושל המחוז, מציג בפני הקהל את המנהיגים והנכבדים האירופיים.

השר מגיש למנהיג החדש פרה, שי לרגל קבלת התואר. על פניהן של נשות החברה האירופית הטובה מסתמן חיוך רק שעה שהן מקשיבות למקהלת הילדים שהובאה הלום מבתי ספר אפריקאים-נוצרים.

לאחר הטכס מגישים תה ועוגיות – רק לאירופים. דון פרקינסון אומר: "נכחתם זה עתה בדוגמה טובה של יחסים אידיאליים בין אירופים ואפריקאים ברודזיה". וכך הצטרף מנהיגה החדש של שימורא אל 250 המנהיגים האפריקאים המתמנים על ידי מועצות מקומיות אפריקאיות, אשר כל החלטה שלהן חייבת באישור המינהל בסלסברי.

האירופים מעניקים למנהיגים אלה "סמכויות רוחניות" חשובות וכן את אדמת איגוד השבטים. המנהיגים מקבלים משכורות מן הממשלה ומקיימים ישיבות ב"מועצת המחוז" אשר בראשה יושב אירופי.

הגרילה האפריקאית הופיעה לראשונה ב-1972 באזור מונט-דרוין. היו אלה לוחמי ZANU (התנועה של הכומר סיטהול) [ראשי תיבות של האיחוד הלאומי האפריקאי של זימבאבווה] אשר הקימו מחנות בזמביה והסתננו דרך נהר הזמבזי. שנה לאחר מכן הופיעו לוחמי גרילה גם באזור מזיוה, כ-70 ק"מ מסלסברי.

מספר מושל המחוז איאן תום: "החדירה הראשונה של מחבלים אירעה בנובמבר 1973. המחבלים אמרו לאיכרים שהם באו על מנת לשחררם וכי בקרוב תיערך פלישה. הם ביקשו את עזרת האיכרים והבטיחו לבטל את מיסי היבול כאשר יתפסו את השלטון. בעיקר ביקשו לבל יספרו דבר לאיש. למרות כל זאת דיווחה האוכלוסייה המקומית לשלטונות מיד. המחבלים חזרו. הם נשארו כחודש באזור, ובמשך הזמן הזה הרגו כ-21 אפריקאים; זאת על מנת להבטיח את שליטתם באוכלוסייה".

באביב 1974 הוחלט לקבץ יחדיו כ-10 כפרים. אלה הוקפו בגדרות תיל וחיילים חמושים של מיליציה אפריקאית הוצבו בדרכי הגישה. החיילים גרו בתוך בונקר ענקי במרכז האזור. מושל המחוז הוא מפקדם הישיר.

מסביר איאן תום (מושל המחוז): "מאז הקמת הכפרים האלה הופסקו מעשי הרצח והטמנת המוקשים וחוסלו כ-17 מחבלים". עם רדת החשיכה מוטל עוצר על כל האזור. ומה קורה אם איכר מאחר לחזור לביתו מן השדה?

"כל הסיכויים הם שיירו בו", אומר איאן תום, "אך למזלנו נהרג עד כה רק אדם אחד. באזורים אחרים, לעומת זאת, נהרגו רבים בדרך זו".

הכפרים הוקמו כך שהשדות נמצאים במרחק של עד 5 ק"מ. תפקיד חיילי המיליציות הוא הגנה. הם מסיירים בתוך הכפרים אך לא מחוצה להם. כל האיכרים צוידו בצמידי פלסטיק, עליהם רשומים מספרי הזהות שלהם. כך קל יותר לאתר זרים שחדרו למקום.

דרך זו להגנת הכפרים ברודזיה היא חדשה. עד כה כונסו ביחד מאות אלפי אפריקאים באותן שמורות הנחשבות למסוכנות. באזור מזיוה שורר שקט. איאן תום טוען שהמועצות האפריקאיות הן שדרשו הגנה. הוא מקווה להפוך את עשרת הכפרים למרכז פיתוח ואולי אפילו ל"קיבוץ".

שניים מתוך שלושת המנהיגים במזיוה הודחו מתפקידם משום ש"נחשדו" בהזדהות עם האויב. המיליציות מגויסות מבחוץ תמורת תשלום; זאת מפני שמנהיגי השבטים סירבו לאפשר הקמת מיליציה עממית מקומית. "האפריקאי", מסביר איאן תום, "אינו יודע מי ינצח. המאורעות באנגולה מעוררים בו מחשבות. הוא מעדיף איפוא להישאר בשוליים". הוא מוסיף: "באזור מזיוה העריקות הן נדירות. ראשי המשפחות לא מתעניינים בגרילה".

אך באחד הכפרים סיפר לנו אפריקאי כי "בכל פעם שצעיר נעלם - נעצר ונכלא ללא משפט ראש המשפחה, בטענה שהוא שלח את בנו אל שורות המחבלים. הרבה צעירים באמת נעלמים".

בדו"ח הוועדה לשלום ולצדק מן השנה שעברה נמסר: "200 אפריקאים, מתוכם 187 ילדים, הוגלו ממזיוה לבית-בריז' מרחק של כ-600 ק"מ. טענת השלטונות היא, שאנשים אלה שיתפו פעולה עם המתמרדים". הדו"ח יוצא נגד עקירת אפריקאים ממקום מושבם והפקרת שדותיהם ויבולם, וכן נגד יחסן של המיליציות האפריקאיות לאוכלוסייה המקומית.

נשאלת השאלה: האומנם היה צורך להעתיק ממקומם 17,000 איש על מנת להילחם ב-17 אנשים?

*     *     *

ומה חושבים תושבי הרבעים הכושיים?

בסלסברי 420 אלף אפריקאים לעומת 126 אלף אירופים; בבולוויו – 270 אלף לעומת 60 אלף, באומטלי – 50 אלף לעומת 10 אלפים. עורך דין אפריקאי מסלסברי מסביר: "תושבי הרבעים הכושיים לא מצפים עוד לשיפורים במצב. הם רוצים שינוי רדיקלי. כעסם מורגש. ההלאמות במוזמביק הראו להם כיצד ניתן לתפוס בעלות על הקניין. הדרך היחידה להשיג משהו זה להיפטר מן הלבנים".

הזמנים השתנו. ה-MPLA שולט באנגולה והפרלימו במוזמביק. שתי מדינות שכנות. ברדיו מפוטו נשמע מדי ערב קול בעל מבטא סקוטי הקורא לאנשי המיליציות, לאנשי המשטרה ולחיילים האפריקאים – לערוק.

מגרעות השלטון של איאן סמית בולטות לעין. מתוך 270 אלף האירופים רק שליש הם ילידי הארץ. קרוב למחציתם מוצאם מדרום-אפריקה ומבריטניה. השאר הם מהגרים ממרכז אירופה. מספרם של בעלי החוות אינו עולה על 6,500. ארבעה מתוך כל חמישה אירופים ברודזיה הם עירונים.

לעומתם, הקהילה האפריקאית – שהיא כפרית ברובה המכריע – מונה שישה מיליון איש. מחציתה בגיל 15 ומטה; שלושה-רבעים מתוכה בגיל שעד 25. שיעור הגידול הדמוגרפי הוא 3.6% לשנה אצל האפריקאים לעומת 0.8% אצל האירופים. על מנת לספק את דרישות האפריקאים יש צורך ביצירת עשרות-אלפי מקומות עבודה בחודש – דרישה שהיא מחוץ להישג ידה של הכלכלה הרודזית. שיעור האינפלציה ברודזיה היה 7.5% בשנה שעברה. סגירת הגבול של מוזמביק תשפיע לרעה על המסחר – בין 20 ל-40 אחוזים ממנו עוברים דרך מוזמביק.

הימצאותם של אנשי הגרילה בגבול מוזמביק אינה מהווה סכנה רצינית לעת עתה. צבא העם הזימבבווי (זאנו) החדיר אמנם כאלף אנשי גרילה אל תוך שטחה של רודזיה, אך הם מצויים בעיקר בשמורות. נראה כי מטרתם המיידית היא לנתק את האוכלוסייה האפריקאית מן החברה האירופית. בפנהלונגה סירבו הפועלים החקלאים לקבל את הגנת הבוס האירופי מפני הגרילה. באותו אזור בולט גם מספרם של המתמרדים מבין תלמידי בתי הספר הנוצריים. תנועת השחרור מגייסת את האוכלוסייה המקומית. אולם הסכנה הממשית היא בטווח הרחוק.

כל אזרח רודזי משתתף ב"מאבק האנטי-טרוריסטי" בממוצע חודשיים מדי שנה. והוא עושה זאת, בדרך כלל, מבלי להתמרמר. עבור תקופת השירות בצבא או במשטרה הוא מקבל משכורת מן המדינה. גם החברה שבה הוא מועסק משלמת לו את משכורתו (מלאה או חלקית) עבור תקופת ההיעדרות.

לממשלה אין קושי בהשגת נשק; בדרך כלל מתוצרת אירופית. נראה גם שהצבא והמשטרה – קטנים במספר, אך ניידים – יכולים להתמודד עם הגרילה. אך הכלכלה נפגעת מן המצב. תקציב הביטחון האחרון היה 16% מן התקציב הכללי ויש לשער כי יגדל בשנה הבאה.

אירופים מתחילים כבר לעזוב את רודזיה, אם כי במספר קטן עדיין. מבין השאר רבים הם אלה שהשקיעו במקום ואין ביכולתם לייצא את הונם ואת רכושם. מאחר שהמצב עדיין נסבל ישנם רבים המוכנים להמשיך "עוד כברת דרך". נראה כי מרביתם סבורים שהמשחק עוד יימשך וכי "רודזיה איננה זמביה". החישוב שהם עושים הוא פשוט: "לטרוריסטים של הפרלימו" (לפי הטרמינולוגיה האירופית) אין הרבה סיכויים. האיום הממשי היחידי הוא "פלישה קובנית-רוסית", אך במקרה כזה אין ספק שדרום-אפריקה וארצות הברית לא תשבנה בחיבוק ידיים.

מומחים רודזים בודקים אפשרות להפעיל שיטת פיצויים, שלפיה יזכה אירופי שיתחייב להישאר ברודזיה בחמש השנים הבאות בפיצויים ובהקלות שונות לעומת אירופי המחליט לעזוב מיד...

התגברות פעולות הגרילה והצרות הכלכליות עלולות לרפות את ידיהם של האירופים ולסיים את ההרפתקה הרודזית היפה שלהם במפח נפש.

למונט, הבישוף של אומטלי, נשמע ספקן באומרו: "אנו עדים להסלמה גזעית ואיני רואה דרך כלשהי לעצור אותה. השלטונות דוחפים למעשה את האפריקאים לידי רוסיה ופקינג. אמנם אין עדיין התארגנות של אלימות, אך האלימות מעולם לא נזקקה לאירגון".