כאשר החליטה פורטוגל לצאת ממושבותיה השונות, לאחר ההפיכה הצבאית שהפילה את המשטר הפאשיסטי ב-25 באפריל 1974, פרצה מלחמת אזרחים בשתיים מהן: אנגולה ומזרח-טימור.
באנגולה נאבקו שלוש תנועות זו בזו. שתיים מהן – "החזית הלאומית לשחרור אנגולה" (פ.נ.ל.א.) ו"האיחוד הלאומי לעצמאות מוחלטת של אנגולה" (אוניטה) – נשענו על תמיכה שבטית, והסתייעו בקואליציה של ארצות הברית, דרום-אפריקה, סין, קונגו (קינשאסה), ערב-הסעודית ושכירי-חרב אנטי-קומוניסטיים. בהתקרב מועד יציאת הפורטוגזים באו שתי תנועות אלה בברית נגד התנועה השלישית, "התנועה העממית לשחרור אנגולה" (מ.פ.ל.א.). האחרונה נשענה על תמיכה לאומית – כלומר, אנשים שניתקו עצמם מן המסגרת השבטית – במיוחד תושבי הערים, הזעיר-בורגנות, הפועלים ותושבי שכונות-העוני. המ.פ.ל.א. קיבלה סיוע מארצות "הגוש המזרחי", במיוחד ברית המועצות וקובה, וכן מהמשטרים האפריקאיים המתקדמים כמו קונגו (ברזוויל), גיניאה-ביסאו ומוזמביק.
מבחינה מעמדית ייצגו שני הצדדים אינטרסים מנוגדים. הפ.נ.ל.א.-אוניטה ייצגו את האינטרסים של החברות המונופוליסטיות הזרות, להן הובטח כי תישמר זכותן להמשיך ולנצל את אוצרות-הטבע העשירים של אנגולה לטובתן. המ.פ.ל.א. ייצגה את האינטרסים של רוב תושבי אנגולה – להפקעת זכויות המונופולים הזרים ולניצול האוצרות לתועלת האוכלוסייה המקומית.
השתתפותם של אנשי-צבא קובנים לצד המ.פ.ל.א. בקרבות, בלוויית סיוע סובייטי מאסיבי (יחסית), עוררו גל של מחאות במערב. ניצחון המ.פ.ל.א. עתיד היה לחסל את זכויות-היתר של הקפיטליזם המערבי באנגולה, והיה עתיד גם לסכן את המשך קיומם של המשטרים הגזעניים ברודזיה ובדרום-אפריקה. "ליברלים" רבים במערב חשפו את פרצופם האמיתי, כאשר ראו סכנה גדולה יותר במעורבות הסובייטים מאשר בהמשך קיומם של המשטרים הגזעניים.
המ.פ.ל.א. ניצחה במלחמת-האזרחים. אולם, המאבק באנגולה לא הסתיים. בעתיד צפוי עימות בין הסוציאליסטים בתנועה, השואפים לבנות חברה ללא ניצול, לבין הלאומנים בתנועה, הדוגלים באחדות לאומית על-מעמדית, כלומר המסכימים להמשך החלוקה המעמדית של החברה. נותר רק לחכות ולראות באיזו מדיניות יתמכו הסובייטים. ההיסטוריה מוכיחה כי בדרך-כלל הם תומכים בלאומנים ה"אנטי-אימפריאליסטים" ולא בסוציאליסטים המהפכניים.
קורותיה של מלחמת האזרחים במזרח-טימור הן פחות ידועות. האי טימור שייך לקבוצת האיים של דרום-מולוקה. בחלקו המערבי שלטת אינדונזיה. חלקו המזרחי היה מושבה פורטוגזית. תושבי איי דרום-מולוקה אולצו להיכלל באינדונזיה נגד רצונם, כאשר זו זכתה לעצמאות מהשלטון הקולוניאלי ההולנדי ב-1949.
כאשר עלתה שאלת יציאת הפורטוגזים ממזרח-טימור, היו גם שם שלוש תנועות יריבות. אחת, "האיחוד הדמוקרטי הטימורי" (או.ד.ט.), דגלה בהמשך הקשר עם פורטוגל בצורה פדרטיבית. השנייה, "ההתאגדות הדמוקרטית העממית הטימורית" (אפודטי), שאפה לסיפוח מזרח-טימור לאינדונזיה. השלישית, "החזית המהפכנית למען מזרח-טימור עצמאית" (פרטילין), תבעה עצמאות למושבה.
באוגוסט 1975 השתלטו אנשי או.ד.ט. על דילי, בירת המושבה. הקרבות נמשכו, ובמהלכם הצליחה פרטילין לגרש את יריבתה מהעיר. בהיותן בנסיגה כרתו או.ד.ט. ואפודטי ברית למאבק משותף נגד פרטילין. המהפכנים של פרטילין הצליחו לדחוק את יריביהם אל הגבול האינדונזי, והשתלטו על כל שטח המושבה. אינדונזיה חימשה מחדש את הלוחמים המובסים, שפתחו במתקפת-נגד בסיוע חיילים של הצבא האינדונזי הסדיר.
בנובמבר 1975 הכריזו לוחמי פרטילין על מזרח-טימור כמדינה עצמאית. היה זה ניסיון נואש למשוך את תשומת-הלב של מדינות העולם למאבקם ולקבל הכרה וסיוע. אוסטרליה, שהיתה סולידארית עם האו.ד.ט. בראשית המלחמה, השמיעה מספר מחאות מילוליות [על מעורבות אינדונזיה] – היא חששה מהתחזקותה של אינדונזיה השכנה. גם פורטוגל הסתפקה במחאות דיפלומטיות, אף על פי שכוחות אינדונזיים פלשו לטריטוריה שהיתה עדיין, להלכה, טריטוריה פורטוגזית. באמצע דצמבר 1975 נחתו כוחות אינדונזיים בנמל דילי "על פי בקשת העם של מזרח-טימור". לוחמי פרטילין נסוגו אל הג'ונגלים ההרריים שבפנים האי.
העולם המערבי שתק: פה התערבו חיילים אינדונזיים במאבק נגד תנועה שמאלית-מהפכנית. אינדונזיה נימקה את פלישתה בכך, שאינה מסכימה כי בקירבתה יוקם "בסיס לחתרנות קומוניסטית". נימוק זה שיכנע את אוסטרליה, ובעקבותיה גם את יתר ארצות המערב.
מתמיהה הרבה יותר היתה שתיקתה של ברית המועצות. כל מי שהתעודד מתמיכת הסובייטים בצד הנכון במלחמת האזרחים באנגולה, כל מי שחשב שיש כאן שינוי במדיניותה – לקראת יתר סולידאריות אינטר נציונליסטית – חייב לזכור את גורל המהפכנים בטימור. אין ספק כי התמיכה הסובייטית במ.פ.ל.א. היתה חיונית לקידום המאבק המהפכני באפריקה, לקידום המאבק נגד המשטרים הגזעניים ברווזיה ובדרום-אפריקה. אך המניע האמיתי לתמיכה הסובייטית לא היה אינטרנציונליזם פרולטארי, כי אם חלק ממדיניות-חוץ מעצמתית, חלק ממאבק על אזורי-השפעה.
מזרח-טימור הוא אזור קטן ועני; תמיכה בפרטילין היתה מביאה את ברית המועצות להתנגשות עם המשטר האינדונזי (הידוע לשימצה בשל הטבח שערך במאות-אלפי איכרים וקומוניסטים ב-1965) – אשר אתו שואפת ברית המועצות לשמור על יחסים טובים בזכות היותו "אנטי-אימפריאליסטי". אנגולה, לעומת זאת, היא ארץ גדולה ועשירה; התמיכה במ.פ.ל.א. היתה עתידה להביא (והביאה) לעליית יוקרתה והשפעתה של ברית המועצות בקרב מדינות אפריקה.
כדאי להזכיר גם את תפקידה של סין העממית במאורעות אלה. סין לא הרימה את קולה נגד הפלישה האינדונזית למזרח-טימור מאותן סיבות שהניעו את ברית המועצות לשמור על שתיקה. אולם, ראייתם את ברית המועצות כאויב הגדול ביותר העמידה את הסינים לצידה של ארצות הברית בתמיכה בפ.נ.ל.א. באנגולה. מדיניות החוץ של סין אינה נובעת מאינטרנציונליזם מהפכני. היא נובעת מאינטרסים של המדינה הסינית, ממש כמו שמדיניות החוץ של ברית המועצות נובעת מאינטרסים של המדינה הסובייטית. כאשר האינטרסים הללו מנוגדים זה לזה מוצאת עצמה כל אחת בעמדה שאיננה מתיישבת עם ההיגיון הסוציאליסטי.
(מעניין לציין כי המושבה האחרונה של פורטוגל, המובלעת בשטח סין – מקאו – תישאר עוד זמן רב תחת שלטון קולוניאלי, בגלל הסינים. ממשלת פורטוגל הכריזה ב-1975 כי היא מוכנה לדיון עם ממשלת פקינג על צירופה של מקאו לסין, אך הסינים העדיפו להתעלם מכך. מקאו, בדומה להונג קונג, משמשת "שער אחורי" לייצוא סחורות סיניות, והסינים מעוניינים בהמשך קיומה במעמדה הנוכחי!)
ברית המועצות הכירה במשטר של לון-נול בקמבודיה, וסירבה להכיר בממשלתם של סיהאנוק וכוחות המורדים של ה"ח'מר-רוז"', אפילו כאשר הצטרף לון-נול למאבק נגד כוחות הווייטקונג. סין תמכה בפ.נ.ל.א. באנגולה גם כשהיה ברור אופייה האמיתי. גם ברית המועצות וגם סין התעלמו מהמאבק במזרח-טימור, ובכך הוכיחו כי עבורן, כשהאינטרסים המדינתיים מתנגשים עם העקרונות הסוציאליסטים – מנצחים האינטרסים ומובס הסוציאליזם.
