‏עובדים על הפועלים – אהוד עין-גיל

‏המיליארדים הרבים הכלולים בתקציב המדינה הם סכומים כה גדולים עד כי קשה לעתים למצוא את הידיים והרגליים בסבך המספרים. בשנת 1976 עתידה ישראל לקבל מארצות הברית סיוע בסך 2,250 מיליון דולר . אילו היתה הממשלה מחלקת סכום זה לכל משפחה, היתה כל משפחה ישראלית ממוצעת (3.5 נפשות) מקבלת כ-1,350 ל"י לחודש! אך סכום הסיוע אינו מגיע, כמובן, לכיסינו. וגם רובו של תקציב המדינה נאכל על ידי ה"ביטחון" ועל-ידי תשלומים להחזר חובות הממשלה – ביחד כ-60% מהתקציב. ה"ביטחון" בולע 33,000 מיליון ל"י; אילו היינו משלמים סכום זה ישירות, היתה כל משפחה ישראלית משלמת ל"ביטחונה" 2,750 ל"י לחודש! לעומת תקציב ה"ביטחון" הענק, מוקצבים לחינוך רק 3,600 מיליון ל"י, או 300 ל"י לחודש למשפחה…

‏מדיניות ה"ביטחון" של הממשלה מטילה על המשק עול עצום. קשה לתאר מצב בו תיאלץ המדינה להתקיים ללא הסיוע האמריקאי, המהווה היום יותר מ-20% מתקציבה. ואם גם כעת המצב הכלכלי מידרדר ללא תקווה, מה יקרה אם הסיוע האמריקאי יקטן, ולו במעט? והסיכויים להקטנתו הינם גדולים ולא רק בגלל שינוי במדיניות החוץ האמריקאית. כבר היום מהווה סיוע החוץ האמריקאי לישראל כ-40% מכלל סיוע החוץ האמריקאי!

‏ב-25 בפברואר 1976 צירף "מעריב" את כותרות-המישנה הבאות לכתבה על הצפוי לנו השנה:

"גם לאחר קבלת תוספות היוקר תוכל לקנות פחות מוצרים ושירותים מאשר קנית השנה; אין כמעט מוצר או שירות שלא יתייקר: צפויה עלייה של 30–40 אחוז במחירי הלחם, האורז, השמן, הביצים, מוצרי החלב והתחבורה הציבורית; תעריפי הדואר יתייקרו ב-25 אחוז; קופות-החולים ייאלצו להגדיל את דמי-החבר; הארנונה הכללית תוגדל בכ-60 אחוז; שכר הלימוד במכללות אמור לעלות לפחות ב-2,000 ל"י לשנה; על אף הבטחות האוצר לא להעלות מיסים ישירים – יועלו התשלומים לביטוח לאומי; צפויה האטה בענף הבנייה; הצפיפות בכבישים תלך ותגדל; מחנק יורגש בבתי-החולים, בבתי-הספר וברשת הטלפון; תחול הגדלה ניכרת בהיקף חובותיה של המדינה במטבע-חוץ; הרזרבות (של מטבע-חוץ) תישארנה על 'הקו האדום'."

38.7% ‏מהתקציב הולכים ל"ביטחון", כלומר, להמשך הכיבוש, להמשך דיכוי העם הפלסטיני, להמשך העימות עם הארצות הערביות. מצב זה פוגע ישירות ביכולתם של השכירים להיאבק במלוכד על זכויותיהם ורמת-חייהם. השנה צפויה (על פי ההערכה הרשמית) אבטלה של 56 אלפי פועלים.

‏הנפגעים הראשונים יהיו כמובן הפועלים הפלסטיניים מהגדה המערבית ומרצועת-עזה. אחר כך יבוא תורם של הפועלים הפלסטיניים אזרחי ישראל , ה"מוגנים" על ידי ההסתדרות. ניסיונות ההסתדרות להפקיר את הפועלים ששבתו ביום האדמה לפיטורים (ללא פיצויים!) בתואנה שהיתה זו "שביתה פראית", חייבים להדליק "אור אדום" אצל כל הפועלים. ההסתדרות ניצלה את הסכסוך הלאומי כדי לסלק את הגנתה מפועלים ערבים: כי כאשר מפוטרים פועלים ערביים אין הפועלים היהודים פותחים במאבק סולידארי להגנתם. רוב הפועלים היהודים חושבים שהפיטורים יסתכמו בפועלים הערבים, כי "אותנו ההסתדרות לא תעיז להפקיר כך". לרובם גם לא איכפת הדבר – הם רואים בפועלים הערבים אויבים ולא שותפים למעמד ולמאבק. ניסיונות המעסיקים לנצל הבדלים לאומיים לתועלתם נועדו להבטיח גם כי ציבור הפועלים לא ייאבק על זכויותיו במלוכד; בכך משרת הסכסוך הלאומי את בעלי ההון, ופוגע במעמד הפועלים כולו.

*     *     *

‏כאשר "חרב הפיטורים" מאיימת על עשרות אלפי פועלים נועד להסתדרות תפקיד חשוב: עליה לעזור לממשלה ולמעסיקים למנוע התפתחותו של מאבק פועלים מלוכד. בפילוג הפועלים ליהודים וערבים, לקבועים וזמניים, לעובדי ייצור ולעובדי שירותים, לפועלים במשק ההסתדרותי ולפועלים במשק הפרטי, יש להסתדרות תפקיד רב-ערך. בזמנים כתיקונם אין היא חייבת להתאמץ יותר מדי. המאבקים אז מתנהלים במפעלים בודדים, על הטבת תנאי השכר והתנאים הסוציאליים, והסיכוי למאבקים משותפים של פועלים ממפעלים שונים הוא קטן: כל קבוצת פועלים דואגת רק לאינטרסים הבלבדיים שלה. וכך קל לממשלה, למעסיקים, להסתדרות ולכלי התקשורת לבודד את הפועלים הנאבקים משאר מעמד הפועלים, ולכוון כנגדם את איבת כלל האוכלוסייה.

‏אולם, בתקופה קשה, כאשר כל הפועלים חשים כי הם "בסירה אחת", גדל הסיכוי להתארגנות רחבה של הפועלים, מעבר למסגרת של מפעל בודד. סיכוי זה נחשב גם על ידי ההסתדרות כסיכון. אם תעמוד בראש המאבקים נגד הפיטורים היא עתידה לבוא לכלל עימות עם בעלי-בריתה – הממשלה והמעסיקים. אם תעמוד בעימות עם ציבור הפועלים, ייאלצו אלה להתארגן למאבק עצמאי, ואז לא תוכל עוד ההסתדרות למלא את תפקידה בשירות המשטר, שהוא – לשמור על המערכת הקפיטליסטית מפני עוצמתה של תנועת פועלים עצמאית.

לפיכך חייבת ההסתדרות בזמנים קשים לנקוט מדיניות "פועלית" יותר. כמו בעת המאבקים של פועלי המכרות בתמנע ופועלי "פרידמן" בירושלים, תתייצב ההסתדרות "לצד הפועלים", תהיה מוכנה "להיות להם לפה", ו"לתמוך במאבקם". אך היא לעולם לא תתמוך בהם לכל אורך הדרך. היא רק עושה כמה צעדים לקראת תביעות הפועלים, כדי לא לאבד את אמונם של כלל הפועלים. כאשר הפועלים נאבקים נגד סגירת המפעלים ונגד פיטוריהם, ההסתדרות תחפש עבורם מקומות עבודה אלטרנטיביים, העיקר שיפסיקו את מאבקם. היא תבטיח להם שלא תיפגע משכורתם, ושלא ייפגעו זכויותיהם במקום העבודה החדש, וחלק מן הפועלים אף ישתכנע. וכמו בתמנע וב"פרידמן", רק למיעוט מקרב הפועלים נמצאה תעסוקה, וגם זו בתנאים נחותים, ויתר הפועלים נותרו בידיים ריקות, ואף איבדו מרצון-המאבק עקב בלבולי המוח של ההסתדרות.

*     *     *

‏גם בעניין קיצוץ הסובסידיות שיחקה ההסתדרות משחק דומה. קיצוץ הסובסידיות פוגע – לדעת הכל – בשכבות הנזקקות של האוכלוסייה, בשכירים. הממשלה הציעה עליית מחירים של כ-30–40 אחוזים; ההסתדרות "נאבקה" ו"השיגה" עליית מחירים של "רק" 25%. השכבות הנזקקות נפגעות גם כך בצורה חמורה, אך ההסתדרות שומרת על תדמיתה כמגינתן. ככל שיגבר מאבקם של הפועלים לשמירה על תנאי השכר, על התנאים הסוציאליים ועל רמת חייהם – כך תרבה ההסתדרות לנקוט בעמדות "רדיקליות" יותר, ואף תבוא לכלל "עימות" עם הממשלה והמעסיקים. היא אף תרשה לעצמה להשיג הישגים פה ושם עבור הפועלים, כדי שלא לאבד את המונופול שלה כאירגון המייצג אותם. זאת תעשה למען פועלים שיקבלו את מרותה, או למען קבוצות חזקות של פועלים. כל השאר יופקרו על ידי ההסתדרות, והיא אף תצא כנגדם בכל כוחה. וכבר היו דברים מעולם.

‏על המפלגות הפוליטיות השונות עובר תהליך דומה. דוגמא בולטת לכך נתנו נציגי "הליכוד": נציגיו בכנסת תבעו קיצוץ גדול יותר של הסובסידיות, ואילו נציגיו בהסתדרות תקפו את [המזכ"ל, ירוחם] משל על שנכנע לקיצוץ כה גדול שלהן. בתקופה קשה נוקטות המפלגות השונות בקו של "הגנה על הפועלים", כדי שלא לאבד את תמיכתם בבחירות. אולם כולן ממשיכות להתעלם ממהותה האמיתית של ההסתדרות, המהווה כלי שרת בידי התנועה הציונית לביצוע מטרות ציוניות, ואינה – בשום פנים – אירגון המייצג את הפועלים. במקרה הטוב נאבקות מפלגות השמאל בתוך ההסתדרות נגד הנהגתה, אך הן מתעלמות ממהותה (מנגנון משקי המעסיק פועלים, כלי פוליטי בשירות הציונות, וגם "מחלקה לאיגוד מקצועי") או מסכימות למהות זו מבחינה עקרונית.

*     *     *

‏פועלים שימשיכו לסמוך על ההסתדרות, שישאירו בידה ובידי עסקני המפלגות המרכיבות אותה את ניהול מאבקם, עתידים לראות כיצד זו חותמת בשמם על כתב הכניעה למעסיקים ולממשלה. מצד שני, על הפועלים לדעת כי מאבק עקבי ומלוכד להגנה על זכויותיהם עתיד לפגוע בתוכניות הכלכליות של הממשלה, ולהכביד עליה את ביצוע תוכניותיה המדיניות. מאבק כזה עתיד לפגוע גם ב"ביטחון", כי הוא יקשה על הממשלה להמשיך בניפוח "מערכת הביטחון", החיונית להמשך הכיבוש ומצב המלחמה. לפני הפועלים היהודים ניצבות איפוא שתי אפשרויות: אחת – להיכנע לפגיעה משמעותית בזכויותיהם וברמת-חייהם, כדי לאפשר את המשך דיכוי העם הפלסטיני ואת העליונות היהודית; והשנייה – להיאבק להטבת מעמדם הכלכלי, ועם זאת לפגוע בחוסנה של המדינה הציונית ומדיניותה.

‏אם יבחרו בדרך השנייה, ימצאו הפועלים כי החלשת הציונות עתידה גם לקרב את כל תושבי הארץ לשלום ולהבטחת הצדק החברתי. כי האינטרס של מעמד הפועלים עומד בניגוד גמור לאינטרסים הציוניים.

_____________