הוועד הארצי להגנת האדמות הערביות הועיד את ה-30 במארס כ"יום האדמה" – יום שבו ישבתו הערבים-הפלסטינים בישראל כנגד מדיניות הפקעת האדמות שלהם בידי הממשלה, ובו יפגינו מול שערי הכנסת בירושלים.
הממשלה הגיבה כהרגלה, בלשון איומים והפחדות. היא אסרה על קיום ההפגנה בירושלים והחלה להפגין את שריריה לעיני הערבים. ידיעה תמימה-לכאורה הופיעה ב"ידיעות אחרונות" כשבועיים לפני יום האדמה (ב-14 במארס) ובה סופר כי "כוח של משמר הגבול נכנס אתמול לנצרת…" כדי להילחם בבריונות, באלימות ובפרוטקשן. "שוטרי היחידה", טוען העיתון, "יסיירו בנצרת ברכב, כשהם מזוינים בנשק, ומצוידים באלות, במגינים ובגז מהמם, המשמשים ללחימה נגד הפשע והאלימות".
כתב העיתון מצא משום מה צורך להצטדק בכותבו כי "להכנסת הכומתות הירוקות לנצרת אין כל קשר עם ההתפתחויות הפוליטיות האחרונות…". אך היה זה, כמובן, שקר גס. האמת יצאה לאור ביום האדמה. ראה, לדוגמה, את התמונה המתפרסמת בגיליון זה, בה מצולמים שוטרי משמר הגבול כשהם מכים את אשתו של ראש עיריית נצרת, תופיק זייאד, המנסה לעצור את התפרצותם אל תוך ביתה ביום האדמה.
עם התקרב מועד השביתה נאלצה הממשלה לחשוף את מלתעותיה. 24 שעות לפני יום האדמה בישר "ידיעות אחרונות" לקוראיו בכותרת ראשית, כי כוחות הביטחון השלימו את הפריסה שלהם בנצרת ובכפרים הערביים. מה זאת "פריסה"? זוהי מילה הלקוחה מן המילון הצבאי. היא מוכיחה, מבלי שהמשתמשים בה רצו בכך, כי הממשלה נהגה באזורים הערביים ערב יום האדמה כבאזורים כבושים. ובאמת, בגוף הידיעה מתבשרים הקוראים, כי נוכחותם של חלק מהכוחות "מופגנת בשטח". איך הופגנה הנוכחות בשטח? את זאת יגלה לנו מאזן הדמים כעבור 24 שעות…
אל לנו לשכוח, כי "כוחות הביטחון" שהופעלו בנצרת, בדיר חנא, בסח'נין, בעראבה ובעוד הרבה ישובים ערביים, מנוסים כבר בפעולות דיכוי המוניות. את ניסיונם רכשו בגדה וברצועה. ובאמת, ההתפתחות המהירה של המאורעות כמעט והשכיחה מאיתנו את זכר מאורעות הדמים שהתרחשו ימים ספורים לפני יום האדמה בערי הגדה המערבית ובכפריה. תמונתו של הילד עלי חוסיין אחמד עפאנה מאבו דיס שליד ירושלים, המתפרסמת בעמוד זה, שנורה למוות בעת הפגנת ילדים ונערים נגד הכיבוש, מסמלת יותר מכל הן את אכזריותו של הכיבוש והן את צביעותם המצחינה של חסידיו. איפה הדיבורים הרמים על קדושת חיי אדם? להיכן נעלמו כל הנאומים הבומבאסטיים שלהם על נקמת דמו של ילד קטן? הם נאלמו נוכח הדם הערבי השפוך בידי כוחות הכיבוש. כי הם גזענים. כי הם מבדילים בין דם יהודי לדם ערבי.
כתב פעם המשורר הציוני חיים נחמן ביאליק:
התליין! הא צוואר – קום שחט!
ערפני ככלב, לך זרוע עם קרדום,
וכל הארץ לי גרדום –
ואנחנו – אנחנו המעט!
דמי מותר – הך קודקוד, ויזנק דם רצח,
דם יונק ושב על כותנתך –
ולא ימח לנצח, לנצח.
ואם יש צדק – יופע מיד!
אך אם אחרי הישמדי מתחת רקיע הצדק יופיע –
ימוגר נא כסאו לעד!…
וארור האומר: נקום!
נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן
עוד לא ברא השטן –
ויקוב הדם את התהום!
יקוב הדם עד תהומות מחשכים,
ואכל בחושך וחתר שם
כל מוסדות הארץ הנמקים…
ייעורו אלה מבני העם היהודי-ישראלי שלא שקעו עדיין בביצת הגזענות, ויעשו נא את חשבון הנפש שלהם… כי היד שהרגה את הילד באבו דיס הפילה עוד חללים באותו חודש: את אחמד שייך דיאב דחלול מן העיירה סלפית, את חמידאן אסעד אבו-רמילה מחברון ואת חמאם עבד אל-רחמאן סתיתיה (אום-תופיק) משכם. (ועתה, בשעת כתיבת שורות אלה, התפרסם דבר הריגתו של ילד בן 6 מרמאללה, ג'מיל ערפאת).
* * *
מה קרה ביום האדמה? השלטונות הפעילו את כוחם כדי להפחיד את הערבים בישראל, לבל ישבתו ולבל יפגינו. הם לא הסתפקו באיומים ובהנפת שוט הפיטורים כלפי הפועלים הערבים; הם לא הסתפקו בחוק הקולוניאלי המצוי בידם, המאפשר להם לאסור קיומה של הפגנה; הם לא הסתפקו במאמצי ה"שכנוע" של סוכניהם בנצרת ובכפרים. הם הטילו למערכה לא רק שוטרים אלא גם את אנשי משמר הגבול וכוחות צבא סדירים.
השימוש שעשו השלטונות במשמר הגבול ובכוחות הצבא כנגד האוכלוסייה הערבית בישראל היה בו משהו סמלי, שהטיל אור על המדיניות הציונית בכללותה. שהרי השימוש הזה מבליט משהו אותו ניסו הם להסתיר במשך שנים: הגבול האמיתי בעיני הציונים אינו הגבול המצויר על פני המפות, בצורת קו ירוק (שביתת הנשק מ-1949) או קו סגול (הפסקת האש מ-1967), אלא אותו קו המפריד בין אזור המיושב יהודים לבין אזור המיושב ערבים. הווה אומר: השטח שבו שוררת הציונות הלכה למעשה אינו השטח המצויר במפות, אלא השטח שבו האדמה היא בבעלות יהודית והאוכלוסייה היא יהודית. מכאן קל להבין למה נדחפים השלטונות לבצע את "יהוד הגליל", למשל, או את "יהודם" של שטחים אחרים.
המדיניות בה נקטה הממשלה ביום האדמה – מדיניות ישנה בלבוש אלים חדש – מסגירה את יוזמיה, מתכנניה ומבצעיה: הם רואים כבל ערבי את אויבם ובכל שטח המיושב ערבים שטח אויב. בכל מקום שבו מצוי יהודי בקירבת ערבי, מצייר הציוני גבול ביניהם. כדי להפריד, כדי להבדיל, כדי להפלות. בכך מועידים הציונים גורל מר ליהודי-ישראל: גורל של ציבור החי בתוך גטו נצור, כשאיבת-נצח שוררת בינו לבין שכניו.
השלטונות הפכו את יום האדמה ליום של דם. בלשון המספרים: 6 הרוגים, עשרות פצועים ומאות עצורים. כל ההרוגים – ערבים! מי אשם? על מי מוטלת האחריות לדם השפוך?
תשובתנו ברורה וחד-משמעית: השלטונות אשמים! הם האחראים לדם השפוך.
האשמה זו, אותה אנו מטילים על השלטונות, היא בעלת אופי כפול: היא היסטורית וגם קונקרטית. אופייה ההיסטורי נעוץ בכך שמזה עשרות בשנים, עוד בטרם קמה מדינת ישראל, היוו ערביי הארץ – בני העם הערבי הפלסטיני – את קורבנותיו הישירים והעיקריים של מפעל ההתנחלות הציוני. חלקם נושל, חלקם הוגלה, חלקם נוצל ודוכא. ואין המדובר בלשון עבר בלבד, שכן עד היום העם הערבי הפלסטיני הוא עם של פליטים, כבושים, מדוכאים ומנוצלים.
להאשמה זו יש גם צד קונקרטי: השלטונות הורו על כיבוש ריכוזי האוכלוסייה הערבית, בנצרת ובכפרים; בכך נטלו על עצמם את האחריות לפרובוקציות ולהתנגשויות בערב יום האדמה וביום עצמו. את ההוכחה לכך סיפק, מבלי משים, העיתון הגזעני "מעריב", ב-1 באפריל. הוא דיווח על מה שהתרחש בכפר קאסם: "על השוטרים, שספגו את מטר האבנים הראשון, פקדו מ'למעלה' לעזוב מיד את הכפר…" שכן השלטונות חששו מהתנגשויות בכפר המפורסם, ש-49 מבניו נטבחו על-ידי משמר הגבול ב-1956. לכן פקדו על כוחותיהם לצאת מן הכפר, מתוך הנחה סבירה, כי הוצאת הכוחות המזוינים מן הכפר תתרום להרגעה.
מן הדוגמה הזו ניתן ללמוד על הכלל: חדירת הכוחות המזוינים היא שהיתה הסיבה המיידית להתנגשויות!
אנו לא הסתפקנו במעט המידע שניתן היה להפיק מן העיתונות היומית, זו המסורה כולה לעניין הציונות, ואשר השקרים הגסים ממלאים את עמודיה יום יום. גם לא השלינו את עצמנו כאילו יש טעם לחכות להקמתה של איזושהי "ועדת חקירה". אנו יודעים כי לשם חשיפתה של המדיניות הישראלית וכדי לגייס כוח למאבק נגדה, לא די בהצבעה על השורשים ההיסטוריים של הסכסוך שבין הציונות לבין הפלסטינים. צריך גם לגלות ברבים את תוצאותיה הנפשעות של מדיניות זו, כפי שהן מתגלות יום יום, במיוחד ביום כמו יום האדמה. לשם כך התגייסנו לאיסוף עדויות ממקור ראשון באותם הכפרים ש"עלו לחדשות" וכן בכפרים שלא נזכרו בעיתונים, ברדיו או בטלביזיה. את העדויות שאנו מרכזים עתה נפרסם בחוברת מיוחדת, שתהווה מעין ספר שחור.
אך כדי להמחיש בפניך, הקורא, את השקרים שבהם מלעיטים אותך השלטונות בעזרת אמצעי התקשורת, נביא בפניך כמה עובדות בקצרה.
הראשונה שבהן פשוטה, ומבוססת על העיתונים היומיים עצמם. ב"מעריב" (מיום ה-31 במארס) נמסר כי צעיר ערבי נהרג ליד כפר כנא, בעקבות קטטה בין שתי חמולות. ב"על המשמר" מאותו יום נמסר כי מת פצוע, לאחר התנגשות אלימה בין צעירי כפר כנא לבין כוחות הביטחון. ב"דבר" מאותו היום נמסר על פיזור הפגנת נשים ובנות בכפר כנא, תוך שימוש בפצצות גז, כש"במהלך התקרית נהרג הנער בן ה-25".
חשוב בעצמך: מהי האמת? כיצד נהרג הנער? כתוצאה מריב חמולות או כתוצאה מפיזור הפגנת נשים ובנות? המסקנה שלנו: כל העיתונים היומיים בישראל משקרים, כאשר מדובר ב"כוחות הביטחון" המדכאים ערבים – יהיה זה בגדה או ברצועה, בגליל או במשולש.
את הדוגמה השנייה – או יותר נכון את השקר השני – מצאנו ב"דבר" (31 במארס): "בכפר טירה ניסו תושבים להבעיר מכונית משטרה כאשר היו בתוכה 4 שוטרים… ואז נפתחה אש לעבר המתפרעים. אחד נפצע קשה ומת מאוחר יותר בבית החולים…"
ובכן, שקר גס. סיפור שלא היה ולא נברא.
בכפר טירה היו אמנם התנגשויות אלימות בין הכוחות המזוינים הישראליים לבין הכפריים הלא-מזוינים. אך אף אחד לא נהרג בטירה. ואילו הצעיר שנורה למוות, שהוזכר בעיתונים, נהרג בכפר אחר במשולש – בטייבה. לא בשעה שהצית מכונית משטרה שבה היו 4 שוטרים, אלא בשעה שהפגין במרכז הכפר. הוא לא הצית מכונית כלשהי. הוא נורה למוות ממרחק של כ-80 מטרים. שני כדורים פגעו בו – בראש ובחזה – בעומדו בכביש ראשי בכפר.
מיד לאחר שנורה מרחוק הסתלקו "כוחות הביטחון" מן הכפר, כפושעים שנתפסו בקלקלתם. את הפרטים האלה העלינו תוך כדי גביית עדויות מתושבי הכפר טייבה.
עדות נוספת, אותה שמענו מבני משפחתו של ההרוג, במחנה הפליטים נור שאמס שליד טול-כרם, העלתה כי הצעיר שנהרג הוא בן למשפחת פליטים פלסטינים מן הכפר קניר, שהתקיים עד ל-1948 בשטח עליו הוקמה המדינה. הכפר לא קיים היום; על אדמתו הוקם ישוב יהודי. משפחתו של הצעיר שנהרג – שמו ראפת חסן סעיד חסן זוהיירי – גלתה מכפרה לאחר שנכבש על-ידי הכוחות הישראליים. היא עברה לזמן-מה לכפר ערערה, שהיה אז מחוץ לתחום שליטתה של ישראל. במשך חודשים שכנה המשפחה הגולה, יחד עם משפחות פליטים אחרות, בין עצי הזית של הכפר ערערה. עד שהושג הסכם בין המלך עבדאללה (סבו של המלך חוסיין) לבין בן גוריון, לפיו עוברים מספר כפרים, ובהם ערערה, לתחום שלטונה של ישראל. לפני שהועבר הכפר לידי ישראל ניתנה הוראה לכל ה"זרים" לעוזבו. משפחת זוהיירי נאלצה להרחיק נדוד, לג'נין, ומשם למחנה הפליטים בנור-שאמס, שם היא מתגוררת עד היום.
* * *
מובן כי דיווחי העיתונים היו מקוטעים. בכך תרמו הם לסילוף אופיו העממי הרחב של יום האדמה. כמעט בכל ישוב ערבי התקיימה שביתה. ברוב הישובים נערכו הפגנות ונעצרו אנשים. ריכזנו את שמות הישובים בהם באה השביתה לידי ביטוי; רשימה זו איננה מלאה – היא נאספה רק מתוך הדיווחים בעיתונות היומית.
בשטח ישראל: טירה, קלנסואה, בקה אל- גרביה, אום אל-פחם, ערערה, ערה, כפר קרע, כפר קאסם, ג'לג'וליה, ג'ת, ערב אל-סוואעד, סח'נין, דיר-חנא, עראבה, טמרה, דיר אל-אסד, בעיינה, תרשיחא, כפר יסיף, כבול, עין מאהל, א-ריינה, משהד, דבוריה, איכסל, יפיע, מראר, נחף, עיבלין, מעיליא, שפרעם, ג'דיידה, טייבה, עכו, נצרת, כפר כנא, חיפה, מאקר.
בשטחים הכבושים: רמאללה, נפת טול-כרם, שכם, מחנה הפליטים בלאטה, קלקיליה, ג'נין, עיירות וכפרים רבים באזור השומרון, בית-לחם, בית-סחור, אל-בירה, בית-ג'אלה, עזה, חאן-יונס, מחנה הפליטים שאטי.
בכלא רמלה שבתו מעבודה כחמישים אסירים "ביטחוניים" לאות סולידריות עם שביתת יום האדמה.
* * *
אנו ממשיכים באיסוף עדויות על אירועי יום האדמה. קוראים שבידיהם עדות או צילומים שעדיין לא התפרסמו, מתבקשים לשלוח את החומר או להתקשר למערכת "מצפן", ת.ד. 28061, תל אביב.
* * *
השלטונות הפכו את יום האדמה ליום של דם.
בכך תרמו, בניגוד לרצונם, לשבירה נוספת של הקו המדיני הנקוט בידם. הם, ששקדו במשך שנים להכחיש את קיומו של העם הערבי הפלסטיני ולשלול את זכויותיהם האנושיות והלאומיות של בניו, הבליטו עתה כי לא רק שהעם הפלסטיני חי וקיים, אלא גם שאלה שכונו בפיהם 28 שנים "ערביי ישראל" הם חלק בלתי נפרד מעם זה.
בשבילנו אין בכך חידוש. אנו סבורים כי יום האדמה והמאבק שנתלווה אליו אין להפרידם מן המאבק בשטחים הכבושים. דיכוי ההפגנות ההמוניות בגדה המערבית, בגליל ובמשולש הוא חלק מן המדיניות הציונית. מדיניות זו חותרת להוריד את השאלה הפלסטינית מסדר-היום של הפוליטיקה האזורית והעולמית, כדי לייצב סטאטוס-קוו חדש, תוך כדי שוד קרקעות, התעלמות מקיומם הלאומי של הפלסטינים ומחיקת זכויותיהם, הן בשטחים הכבושים והן בתוך ישראל.
* * *
אנו סולידאריים עם מאבק בני העם הערבי הפלסטיני נגד מדיניות ההתנחלות הציונית בכל צורותיה, הן בשטחים הכבושים והן בתוך ישראל!
* * *
אנו ראינו, וממשיכים לראות בערבים בישראל חלק מהעם הערבי הפלסטיני. ואנו מכירים בזכותם להגדרה עצמית. ונמשיך להיאבק נגד דיכוי שאיפותיהם הלאומיות.
כסוציאליסטים אין אנו תומכים בהכרח במימוש הזכות להגדרה עצמית במדינות לאומיות נפרדות. אין אנו נמנים עם מקימי המחיצות הלאומיות. להיפך, אנו פועלים לפיתוחו ולקידומו של מאבק ערבי-יהודי משותף נגד הציונות והריאקציה הערבית, על בסיס של הכרה הדדית בזכויות הלאומיות של שני העמים. רק על בסיס כזה ניתן לקרוא לבני העם הערבי-פלסטיני ולבני העם היהודי-ישראלי לממש את זכותם להגדרה עצמית ללא כפייה במסגרת מדינית משותפת, ללא אפליה גזענית, ללא דיכוי לאומי וללא ניצול מעמדי.
מערכת מצפןהרצחת וגם ברחת? – 7 שאלות לשלטונות
- מי נתן הוראה לחיילים ולמשמר הגבול לפלוש לדיר-חנא, עראבה וסח'נין בערב לפני יום האדמה ולירות באזרחים ישראלים?
- מדוע סירבו האחראים במכון הפאתולוגי באבו-כביר לתת למשפחות ההרוגים תעודות פטירה המפרטות את סיבת המוות (למשל במקרה של ההרוג מוחסין חסאן טהא מכפר כנא)?
- מדוע לא הופיעו נציגי המשטרה אצל משפחות ההרוגים לבירור נסיבות מותם? מדוע לא הודיעו השלטונות למשפחת הצעיר מנור שאמס, שנהרג בטייבה, על מותו?
- מי נתן את ההוראה לפתוח באש ממקלע כבד (0.5) על בית הספר בכפר כנא?
- מי הקצין שהורה לעצור מכוניות נושאות פצועים בסח'נין בבוקר יום האדמה ולהטיל אח הפצועים בצד הדרך?
- מי התיר לחיילים לפתוח באש חיה בתוך בתיהם של אזרחים ישראלים?
- מדוע סירבו רופאים ואחיות בבתי החולים "מלבן" בנהריה ו"פוריה" בטבריה לטפל באזרחים ישראלים שנפצעו מיריות?