ההיסטוריה של ה-1 במאי כיומו של מעמד הפועלים הבינלאומי החלה דווקא בארץ המהווה היום את מבצרו העיקרי של הקפיטליזם האימפריאליסטי – ארצות הברית של אמריקה.

‏בשנות ה-80 של המאה שעברה פתחו פועלי ארצות הברית במאבק למען הכרה חוקית בהגבלת משך יום העבודה לשמונה שעות. ב-1884 החליט "איגוד העבודה הלאומי" לקיים ב-1 במאי הפגנה במסגרת המאבק הזה. העיר שיקאגו היתה בתקופה ההיא מרכז של פעילות והתארגנות של פועלים. חלק נכבד מפועלי שיקאגו היו מהגרים-חדשים מאירופה, אשר היגרו לאמריקה בתקווה ליהנות מהחרות המובטחת של "העולם החדש", ומצאו מציאות של יחסי-עבודה שהיתה גרועה אף מזו שבארצות מוצאם. במקביל למאבק של "8 שעות" התחולל בשיקאגו גם מאבק למען זכות ההתאגדות המקצועית במפעל הגדול "מק-קורמיק הארבסטר". המשטרה המקומית שיתפה פעולה עם בעלי-ההון ועסקה בשבירת שביתות ובפיזור אסיפות-פועלים בצורה ברוטאלית.

‏המאבקים התעשייתיים המרים היקנו לתנועה האנרכיסטית אחיזה חזקה בקרב פועלי שיקאגו. הקבוצות האנרכיסטיות היו מאורגנות במה שנותר מן האינטרנציונל ה-1 (לאחר שהמפלגות הסוציאל-דמוקרטיות פרשו ממנו בשנות ה-70). תקופת השיא שלהן היתה בין השנים 1883–1886. בתקופה זו הוציא האינטרנציונל חמישה ביטאונים – עיתון יומי ושני שבועונים בגרמנית, שבועון בצ'כית ודו-שבועון באנגלית. תפוצתם הכוללת היתה כשלושים אלף. ב-1883 הוקם "איגוד עבודה מרכזי" בהשפעת אירגוני האינטרנציונל, וב-1886 הוא השיג את תמיכת רוב הפועלים בעיר.

‏האיגוד ניצב בראש המאבק למען "8 שעות", ולקראת ה-1 במאי 1886 שבתו או הושבתו 65 אלף פועלים. בינתיים היו שני הצדדים – הפועלים והמעסיקים – עסוקים בחימום האווירה זה כנגד זה. המשטרה המשיכה לנהוג באכזריות בשובתים ובמפגינים. ביטאוני האינטרנציונל קראו להגיב באלימות על אלימות המשטרה. עוד באוקטובר 1885 קיבל האיגוד החלטה, שנוסחה בידי האנרכיסט אוגוסט שפייס: "אנו קוראים בדחיפות למעמד השכירים להזדיין בנשק, כדי שיוכלו להציב בפני מנצליהם את הטיעון היעיל היחיד – אלימות!" ב-18 במארס 1886 כתב היומון (בגרמנית) "עיתון הפועל": "אם לא נעורר את עצמנו במהירות לקראת מהפכה עקובה מדם, לא נוכל אלא להשאיר את ילדינו בעוני ובשיעבוד. לכן היכונו, הכינו עצמכם לקראת המהפכה!"

‏כאשר קרב ה-1 במאי סגר המפעל "מק-קורמיק" את שעריו בפני הפועלים, שכר שלוש-מאות שוברי-שביתה ושלוש-מאות אקדחנים בכדי להגן עליהם. מדי יום ביומו נערכו אסיפות-מחאה מחוץ למפעל, אשר פוזרו בעקביות על-ידי המשטרה. ה-1 במאי חלף ללא מאורעות מיוחדים, אך ב-3 במאי פתחו שוטרים באש על המון מפגינים, ושבעה פועלים נהרגו. למחרת כונסה אסיפת-מחאה בכיכר "היימארקט". ראש עיריית שיקאגו, שחשש מפני מהומות, התחייב אישית שהאסיפה תהיה שלווה, בניסיון למנוע את המשטרה מהתערבות. האסיפה התנהלה בשקט, החל לרדת גשם, והקהל החל להתפזר כאשר דהרו אל הכיכר מאתיים פרשי משטרה כדי לפזר את ההמון. מסימטה צדדית הוטלה פצצה אל בין השוטרים. אלה החלו לירות אל תוך ההמון, כמה מהפועלים השיבו אש, וכאשר נסתיימה המהומה נמצאו שבעה שוטרים ויותר מעשרים פועלים הרוגים (מספרם המדויק של הקורבנות לא פורסם).

‏נערכו מעצרים המוניים של אנרכיסטים פעילים. הם הועמדו לדין. במהלך המשפט לא הצליחה התביעה להוכיח כי היה קשר בין הנאשמים לבין הטלת הפצצה, או כי מישהו מהנאשמים הצדיק את המעשה. אולם, העובדה שהם הכריזו בגלוי על אמונתם המהפכנית נחשבה כהוכחה לאשמתם. ארבעה הוצאו להורג: אלברט פארסונס, ג'ורג' אנגל, אוגוסט שפייס ואדולף פישר. רבים אחרים נידונו לתקופות מאסר ממושכות. עיוות הדין גרר מחאות רבות ועקשניות, ושש שנים לאחר סיום המשפט, ב-1893, העניק מושל המדינה חנינה ללא-תנאי לכל הנידונים.

‏בכינוס הראשון של "הפדרציה האמ‏ריקאית של העבודה" [AFL], ב-1887, הוחלט לקבוע את ה-1 במאי כחג-העבודה וכיום זיכרון לקורבנות המאבק למען יום-עבודה בן שמונה שעות. ב-1889 התכנס קונגרס בינלאומי של פועלים בפאריס (שהיווה את הבסיס להקמתו של האינטרנציונל ה-2). באחת מהחלטות הקונגרס נאמר:

‏"תאורגן הפגנה גדולה בתאריך קבוע, בצורה כזו שבעת ובעונה אחת בכל הארצות ובכל הערים בתאריך שיוסכם, יקראו הפועלים לשלטונות הציבוריים לקצר את יום-העבודה בצורה חוקית לשמונה שעות...

‏"בהתחשב בעובדה שהפגנה דומה נקבעה כבר ל-1 במאי 1890, על-ידי הפדרציה האמריקאית של העבודה, בקונגרס שכינסה בסנט לואיס בדצמבר 1888, יאומץ תאריך זה להפגנה הבינלאומית.

‏"פועלי הארצות השונות יקיימו את ההפגנה בהתאם לתנאים הכפויים עליהם על-ידי המצב המיוחד בכל ארץ".

‏הסעיף האחרון הוכנס על-ידי הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים, אשר התכוונו להשתמש בו כצידוק להימנעותם מפעולה העלולה להרגיז את ממשלתם. אולם, הפגנות גדולות נערכו בארצות רבות, ובערים רבות בתוכן, והיו גם שביתות נרחבות בצרפת, אוסטריה והונגריה, בחלקים של איטליה וספרד, בבלגיה והולנד, בארצות סקנדינביה ובארצות הברית. האיגודים המקצועיים הבריטיים ערכו אסיפות ביום-ראשון (יום המנוחה) הראשון של מאי, כדי להימנע מהפסקות-עבודה. ברוב המקומות היו אלה הפגנות שקטות ומסודרות. בצרפת, ספרד ואיטליה היו מספר התנגשויות רציניות עם כוחות משטרה וצבא.

‏הפגנה בינלאומית ראשונה זו של מעמד הפועלים הביאה לתוצאות מיידיות רק בארצות הברית. התנועה האנרכיסטית שם נשברה במהלך מסע הדיכוי; את מקומה תפסה הפדרציה האמריקאית של העבודה, שדגלה במדיניות זהירה, אשר לא קידמה את המהפכה, אך הצליחה תוך שנים ספורות להשיג הכרה חוקית ביום-עבודה בן שמונה שעות לחלק מן הפועלים, ויום עבודה בן תשע שעות לכולם.