‏באלה המילים בישר ה"טיימס" הלונדוני לקוראיו על מותו של פנחס לבון (גיליון 26 בינואר 1967):

מר פנחס לבון, דמות מפתח ב"פרשת לבון" אשר העיבה על החיים הפוליטיים של ישראל במשך עשר שנים, נפטר בשבת בגיל 71.

הפרשה הפילה ממשלה, פילגה את המפלגה השלטת בישראל והפכה ידידים קרובים לאויבים מרים.

‏לבון היה שר הביטחון ב-1954, כאשר סוכנים ישראלים במצרים הניחו פצצות בספריות אמריקאיות בקאהיר ובאלכסנדריה, וכמו כן בבתי-קולנוע מצריים שהציגו סרטים בריטיים ואמריקאיים. המבצע נוהל בצורה שלומיאלית וסוכני הרשת נעצרו. אחד התאבד במשך משפטו, שניים הוצאו להורג וחמישה נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.

‏הרעיון מאחורי הפעולה היה לפגוע ביחסי בריטניה-מצרים וביחסי ארצות הברית-מצרים; כך קיוו לטרפד את המשא ומתן לקראת יציאת הבריטים מאזור תעלת סואץ. הישראלים חששו כי פינוי זה ישאיר מתקנים צבאיים רבי ערך בידי אויביהם. הרעיון לא נדון מעולם בממשלה, ולבון אמר כי הוא עצמו לא היה מודע לתוכנית. איך שלא יהיה, סגן-אלוף בנימין ג'יבלי, ראש שירותי המודיעין הצבאי, עמד על כך שהשר הורה לו אישית לקדם את ביצוע התוכנית.

‏אורגנה חקירה כדי לקבוע מי הוא מקור ההוראה, אך הוועדה לא יכלה להגיע לכלל החלטה. כתוצאה מכך התפטר לבון מהממשלה והפך המזכיר הכללי של ההסתדרות.

‏סגן-אלוף ג'יבלי נשלח ללונדון כנספח צבאי. אולם ב-1960 התוודה אחד מאנשי הגלימה-והפגיון שלו לשעבר, וטען כי העיד עדות-שקר לטובת מפקדו לפני הוועדה. את ג'יבלי אי אפשר היה להעמיד לדין באשמת הדחה למתן עדות-שקר, בגלל חוק ההתיישנות, אך הוא פוטר מן הכוחות המזוינים. מאוחר יותר נתנה כתבנית, שעבדה קודם לכן למען סגן-אלוף ג'יבלי, הוכחות ששיכנעו את מרבית חברי הממשלה שהיה פיברוק של עובדות נגד לבון.

‏הממשלה העבירה החלטה – כשמר בן גוריון במיעוט – הקובעת כי ההוראה למבצע 1954 ניתנה ללא ידיעת לבון. מר בן גוריון התקיף את ההחלטה בטענה, כי תוך כדי טיהורו של לבון הרשיעה הממשלה בעקיפין וללא משפט את סגן- אלוף ג'יבלי. כמחאה על חדירת הרשות המבצעת לתחומה של הרשות השופטת הוא התפטר מראשות הממשלה והפיל בכך את הממשלה כולה. הוא העיר את תשומת הלב לכך שלא יחזור לתפקידו כל עוד לבון מייצג את המפלגה כמזכיר הכללי של ההסתדרות. אזי הצביע הוועד המרכזי של המפלגה והדיח את לבון.

מר בן גוריון פנה כנגד לבון משום שבמאבקו של לבון לטיהורו טען השר לשעבר כי חבורה שלמה של אנשים במשרד הביטחון – שהתמנו על ידי בן גוריון – קשרו קשר להדיחו. לבון לא החזיק בשום משרה ציבורית לאחר שהודח מן ההסתדרות ב-1961...

*     *     *

זהו, בקיצור נמרץ, סיפורה של פרשה אפלה אחת במסכת היחסים הישראליים- ערביים; פרשה שנודעה בשם "עסק הביש" מ-1954. "עסק ביש" לפי המילון החדש (מאת אבן-שושן) הוא: "עסק רע, עניין רע, מעשה שנסתיים בהפסד או בכישלון".

‏ובאמת, רק בגלל העובדה כי הטמנת הפצצות בקאהיר ובאלכסנדריה על ידי סוכני ישראל נסתיימה בהפסד ובכישלון נתעורר כל הרעש. אילו לא היתה הפרשה מתגלה ברבים, אילו לא הועמדו סוכני ישראל לדין במצרים, אילו לא הורשעו, אילו לא היה פנחס לבון נלחם לטיהורו, וכל הפעילות הנפשעת הזו לא היתה נודעת בציבור.

‏אלא ש"העסק'' לא הצליח ואז החלו מריבות פנימיות בצמרת הישראלית וגדולי המדינה ליכלכו זה את זה כדי להציל את עורם ולצאת נקיים.

‏אין אנו עוסקים עתה בניתוח היסטורי של המאורעות. אך כדאי לשים לב לעובדה כי סוכני ישראל שהניחו פצצות במתקנים אזרחיים בערי מצרים זכו כאן לתואר "קדושי קאהיר" ויש אפילו רחובות לזיכרם; שליט מצרים דאז, גמאל עבד-אל-נאצר, זכה לתואר "היטלר" מפיו של ראש הממשלה הישראלי אז, משה שרת, למרות העובדה ששרת עצמו ידע את האמת על זהותם של מניחי הפצצות בקאהיר ובאלכסנדריה. ואילו אנשי אל-פתח מזוהים בישראל כ"טרוריסטים", "רצחנים" ולפעמים גם "נאצים", וזאת מפי דיין (מגיבורי "עסק הביש"), שרון (גיבור קיביה), בגין (גיבור דיר-יאסין).