‏לפני 40 שנה בדיוק, ב-19 באפריל 1936, פתחו בני העם הערבי הפלסטיני בשביתה כללית. עיקר המאבק רוכז אז כנגד שליט הארץ, האימפריאליזם הבריטי, וכנגד התחייבותו לתמוך בתנועה הציונית – אשר פעלה להקמת מדינה יהודית בכל שטח הארץ, התחייבות שהתעלמה מקיומו של העם הערבי הפלסטיני ומזכותו להגדרה עצמית ולריבונות מדינית בארצו.

‏בין השנים 1930–1935 גדל הישוב היהודי בארץ, בהנהגת הציונות, מרבע מיליון ל-400 אלף נפש, כתוצאה מהגירה המונית מאירופה. בארץ היו אז כמיליון ערבים פלסטינים. לגביהם היתה בשינוי דמוגראפי זה סכנה חמורה: המהגרים היהודים לא באו לארץ רק כדי למצוא בה מקלט מרדיפות; הם באו במטרה פוליטית ברורה – להגיע לרוב יהודי ולהקים מדינה יהודית בלעדית, שהיתה מבוצעת בהכרח על חשבונם של בני הארץ.

‏בשנים אלה ניהלה התנועה הציונית מסע קניות נרחב של אדמות ערביות. כל אדמות ואדי חווארת' (עמק חפר) נקנו אז מידי האפנדים, בעלי האחוזות, ובעזרת המשטרה הבריטית סילקו המתיישבים הציונים את הפלאחים-האריסים מאדמותיהם. ג'ורג' אנטוניוס, מהאינטלקטואלים הבולטים של התנועה הפלסטינית הלאומית, אמר אז כי הוא מתנגד להמשך ההגירה היהודית המכוונת להקמת מדינה יהודית בארץ, משום שאין זה הוגן שהעם הפלסטיני ישלם את מחיר האנטישמיות האירופית בעבר ובהווה, כאשר העולם הערבי היה היחיד אשר נהג בהגינות כלפי הקהילות היהודיות שישבו בתוכו (אגב, טענות דומות נשמעות גם היום).

הוצע אז להקים מועצה מחוקקת ייצוגית, בעלת סמכויות מוגבלות, בה יטלו חלק פלסטינים, יהודים וחמישה פקידים בריטיים. התנועה הציונית התנגדה להצעה בריטית זו. למרות שהישוב הציוני מנה אז פחות מ-30 אחוזים מכלל האוכלוסייה, רצו הציונים שיובטח להם רוב מכריע במועצה. כתוצאה מלחצם הצביע הפרלמנט הבריטי נגד הקמת המועצה.

לפלסטינים היה ברור אז כי האימפריאליזם הבריטי רואה בתנועה הציונית כלי המשרת את האינטרסים שלו, וכי במאבק נגד הפיכת הארץ לארץ יהודית יש להיאבק – קודם כל – נגד פטרונה של התנועה הציונית, הוא השלטון הבריטי.

‏ב-1935 פקד את משק הארץ משבר כלכלי שגרר פיטורי פועלים ואבטלה. באופן טבעי היו הנפגעים העיקריים הפועלים הפלסטינים. אלה היו פלאחים, שנושלו מאדמתם ונאלצו למצוא עבודה לפרנסתם כפועלים, וכעת נושלו שוב. במקביל התנהל כל השנים מסע אידיאולוגי-ציוני למען "עבודה עברית" ו"כיבוש העבודה", שמשמעותו היתה דחיקת הפועלים הערבים ותפיסת מקומם על ידי פועלים יהודים.

*     *     *

‏שישה חודשים תמימים נמשכה השביתה הכללית, מאורע נדיר בהיסטוריה. אל השביתה נתלווה גם מרי אזרחי, לאחר שהוועד הערבי העליון הודיע על הפסקת תשלום המיסים. במקביל למאבק הפוליטי, בהנהגת הוועד הערבי העליון והמופתי – חאג' אמין אל-חוסייני – בראשו, התפתח גם מאבק מזוין נגד הבריטים. אירגונים מחתרתיים של פלאחים מקומיים ומספר מתנדבים מסוריה החלו לתקוף מטרות בריטיות, חיבלו בקווי חשמל וטלפון, במסילות-הברזל ובנתיבי תחבורה אחרים, ותקפו חיילים ושוטרים בריטים. היו גם התקפות על יהודים. עד סוף 1937 נהרגו כ-90 יהודים, מחציתם אזרחים ומחציתם נוטרים או שוטרים בשירות הבריטים.

‏השביתה הכללית קיבלה אופי של מרד. אולם, בשלבו הראשון, לא היתה מטרתו גירוש הבריטים מהארץ, אלא אמצעי לחץ לשינוי האופי הפרו-ציוני של המדיניות הבריטית, בתביעה לצמצום ההגירה היהודית, לאיסור קניית אדמות ערביות ולהתקדמות לקראת הקמת מימשל עצמי בארץ. זו היתה דעתה של הנהגת העם הפלסטיני שהורכבה אז מנציגי החברה המסורתית: ראשי חמולות, אפנדים ואנשי-דת, אך גם חוגים של הבורגנות העירונית הלאומית.

‏השביתה הכללית נכשלה, משום שלא כללה את כל תושבי הארץ. הישוב היהודי, תחת הנהגתו הציונית, ראה בשלטון הבריטי את מגינו, ולא את אויבו. לפיכך התנהגו הציונים כ"מפירי שביתה", השתלטו על ענפי כלכלה שהושבתו בידי הערבים ובכך החלישו את השפעת השביתה על משק הארץ. אך גם כך נאלצו ה‏בריטים לחפש פשרה.

‏הוקמה ועדת חקירה, היא ועדת פיל. תקופת פעולתה הצטיינה בשקט יחסי, מעין שביתת-נשק בין הפלסטינים לבין השלטון האימפריאליסטי. מסקנות הוועדה היוו מכה נחרצת לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים מצד אחד, ולתקוות ההנהגה המסורתית להשפיע – באמצעות מאבק מוגבל – על הבריטים לשנות את מדיניותם. ועדת פיל המליצה על הקמת שתי מדינות בארץ. למדינה היהודית נועד שטח קטן יחסית, אך גם בו היה ליהודים רוב מספרי זעיר. הוועדה המליצה גם לפנות בכוח את רבע מיליון הפלסטינים שישבו בתחום שנועד למדינה היהודית, אל תחום המדינה הערבית המוצעת. היתה זו בעצם הכרזת מלחמה מצד האימפריאליזם הבריטי על התנועה הלאומית הפלסטינית בפרט, ועל העם הערבי הפלסטיני בכלל.

‏בסוף ספטמבר 1937 ניתן האות לחידוש המרד המזוין. שלושה פלסטינים התנקשו בחיי המושל הבריטי של הגליל – אנדריוס. ואם בשלב הקודם כוונו הפעולות גם נגד הישוב היהודי, הרי כעת האויב הוא השלטון הבריטי: הצבא, המשטרה, האדמיניסטרציה.

‏המרד מקבל גם אופי ברור יותר. כשלונה של ההנהגה המסורתית, מעצרם וגירושם של רבים מחבריה בידי הבריטים, מפנים את בימת ההנהגה לגורמים חדשים. המרד מקבל צביון של מרד איכרים, שמטרתו גירוש סופי של השלטון הבריטי וכינון מימשל עצמאי מצד אחד, ומאבק חברתי נגד בעלי האחוזות והבורגנות העירונית מצד שני. מפקדי אירגוני המחתרת הפלסטיניים (ה"כנופיות" בלשון הציונים) כובשים את אהדת האוכלוסייה, וכך גם את עמדות ההנהגה. אלה הם בעיקר פלאחים, או פלאחים-מנושלים. אירגוניהם הם אירגונים מקומיים-אזוריים, בהם משתתפים בעיקר תושבי הכפרים שבאזור פעולתם. חולשתם הגדולה בפירודם, בקשריהם החזקים לאזוריהם, ומכאן גם באי-יכולתם לתאם את פעולותיהם על פי הצרכים הצבאיים. הנשק שבידיהם מועט ומיושן. ברובו הוא מורכב מרובים תורכיים מהמאה הקודמת, שתחמושתם אינה ראויה לרוב לשימוש.

‏בתנאים אלה נראים הישגי המרד באור אחר. בקיץ 1938 ‏מגיע המרד לשיאו. האירגונים המזוינים משתלטים על מרבית כפרי השומרון, הרי יהודה, המשולש והגליל. הדרכים באזורים אלה חסומות. הצבא הבריטי נאלץ לנוע בהן בשיירות גדולות, בליווי מטוסים, ולעיתים גם בכוח זה הדבר אינו עולה בידו. הכוחות הפלסטיניים משתלטים על באר-שבע למשך חודש תמים, על העיר העתיקה בירושלים למשך שבועיים. גם ג'נין וטול-כרם עוברות לידי המתקוממים.

‏באזורים המשוחררים מתארגנת מערכת מימשל עצמי. מוקמים בתי-דין מקומיים בערים ובכפרים. אלה מטפלים בכל הבעיות המשפטיות, כולל תביעות אזרחיות. מוקם מינהל מוניציפאלי מקומי. הכפריים לומדים לנהל את חייהם בעצמם, לא רק דרך ההנהגה המסורתית.

‏בערים מתנהל מאבק חברתי עז. אחד מביטוייו הוא המאבק על הלבוש החיצוני. הלוחמים מוציאים הוראה לתושבי הערים לחבוש "כאפיה" לראשם; ה"תרבוש" העירוני סימל בעיני הכפריים את מעמדו של האפנדי, או הסוחר העירוני, המנצל את קשריו עם השלטון הזר כדי להמשיך לנצל את הפלאחים.

‏אולם, בגלל פירודם לא יכלו הפלסטינים לנצל את הישגיהם בטווח ארוך. הבריטים פעלו על פי מדיניות החלטית: לדכא את המרד בכל מחיר. הם משגרים לארץ את כל יחידות הצבא הניידות העומדות לרשותם (מחוץ ליחידות חיל המצב במושבות). הם משתמשים במטוסי קרב להפציץ את ריכוזי המתקוממים. מוקמים בתי-דין צבאיים הרשאים לגזור דין-מוות ללא אפשרות של ערעור. יותר ממאה לוחמים פלסטינים נתלים בעבור השתתפותם במרד. כפרים הקרובים למקום פעולה צבאית של המורדים נענשים עונשים קולקטיביים: מאות בתים נהרסים, רכוש מופקע ומוחרם, מוטלים קנסות אסטרונומיים על כפרים, ומאלצים את הפלאחים לשלם תמורת החזקת משמרות-צבא בריטיים בכפריהם.

*     *     *

‏בנוסף לעוצמה הבריטית ניצב בפני הפלסטינים אויב נוסף – הישוב הציוני. שוב הוכיחו הציונים כי הם פועלים בשיתוף עם האימפריאליזם. הם אינם מעוניינים בעצמאות הארץ, אלא בתנאי שתוקם בה מדינה יהודית. התייצבותה החד-משמעית של התנועה הציונית לימין השלטון האימפריאליסטי לא איפשרה למורדים הפלסטינים לראות ביהודים שותפים פוטנציאליים במאבק לשחרור. האחריות לקורבנות היהודיים שנפלו בזמן המרד מוטלת בבירור על התנועה הציונית. כאז כן עתה מהווה הציונות מלכודת-מוות ליהודים בארץ.

‏הציונים התגייסו למאבק נגד המורדים. בהנהגת קצינים בריטיים, שווינגייט הוא הבולט שבהם, יוצאות יחידות יהודיות לפעולות "תגמול" נגד כפרים ערביים, שבמהלכן נהרגו מאות תושבים ערבים. מוקמות יחידות יהודיות במסגרת המשטרה הבריטית. בצד ההתגייסות הלגאלית לעזרת השלטון הבריטי פועלים גם אירגונים לא-לגאליים (האצ"ל וגם אנשי ה"הגנה") בפעולות טרור נגד האוכלוסייה הערבית: הטמנת פצצות-תופת במקומות ריכוז של אזרחים ערבים, כמר בשווקים של יפו, חיפה וירושלים, ורציחת עוברי-אורח ערבים בדרכים ובשכונות יהודיות בערים המעורבות. מ-1937 ועד דעיכתו של המרד ב-1939 נהרגו קרוב לאלף ערבים-פלסטינים מפעולות טרור של יהודים. בחודשי יולי-אוגוסט 1938 בלבד נהרגו קרוב ל-200 ערבים בפעולות טרור של אצ"ל (ולשם השוואה: ‏בכל שנות המרד נהרגו 520 יהודים, יותר ממחציתם במסגרת שירותם הצבאי-משטרתי בשירות הבריטים...).

‏הלוחמים הפלסטינים לא היו מסוגלים לעמוד מול הכוחות העדיפים. מכיוון שלא היו מאוחדים, יכלו הבריטים לפגוע בהם באזור אחר אזור, כשכל כוח מקומי נאלץ לעמוד על נפשו לבדו. בסך הכל היו אבידות העם הפלסטיני למעלה מ-5,000 הרוגים וכ-15,000 פצועים, שנשארו נכים. דור שלם של צעירים קיפח את חייו. התבוסה השפיעה גם נפשית. זו אחת הסיבות לכך שבמלחמת 48' שוב לא הצליח העם הערבי הפלסטיני אפילו לשמור על מעמדו, או להקים שלטון עצמי ולו בחלק של הארץ, והוכרח להיכלל תחת שלטונן של ישראל, ממלכת ירדן ומצרים, כששארית בניו מפוזרים כפליטים בארצות ערביות שונות.

‏ההיסטוריה הציונית נוטה למחוק את המהות האמיתית של המרד, על ידי שימוש במונחים כמו "כנופיות", "מאורעות" וכו'. ההתעלמות הציונית מקיומו של עם ערבי-פלסטיני בעל זכויות לאומיות בארץ היא ארוכה כאורך ההיסטוריה הציונית. התעלמות זו גררה סבל רב, לא רק לפלסטינים אלא גם ליהודים עצמם, שלא השכילו להתנתק מהציונות כדי למצוא דרך לשלום ולחיים בצוותא עם הפלסטינים. למרות התבוסות שנחלו בני העם הערבי-הפלסטיני מידי הציונות ובעלות בריתה האימפריאליסטיות, הם ממשיכים להיאבק. יהודי ישראל הזניחו מרצון הרבה הזדמנויות לנתק את החוט הרצוף של מלחמות וקורבנות. כל עוד האמינו שצפויים להם רק ניצחונות ושיוכלו לשבת על גבו של העם הפלסטיני בלי הרבה סכנה לעצמם, העדיפו להתעלם מקיומו. אולם, כיום העתיד הציוני אינו נראה כה ורוד, והאחריות ההיסטורית למספר הקורבנות, שילך ויגדל, תמשיך להיות מוטלת על הציונות. לכן חייבים יהודי ישראל לעלות עכשיו, לפני שיהיה זה מאוחר מדי, על דרך חדשה, להתנתק מהציונות, להכיר בזכויותיהם האנושיות והלאומיות של בני העם הערבי הפלסטיני, כדי שתוכרנה גם זכויותיהם האנו‏שיות והלאומיות שלהם.