כרוז זה חולק בעצרת שאורגנה מטעם "מוקד" ב-6 במארס [1976] מול ההתנחלות העירונית ימית בפיתחת רפיח. הנוסח הערבי חולק גם בקרב תושבי האזור הערבים שנושלו מאדמתם.

*     *     *

כל התנחלות – מוקש בדרך לשלום!

פעם ליוו את הנישול בשיר: "דונם פה ודונם שם..."

היום השתנו הממדים. לא מדובר בדונם פה ודונם שם, אלא במאות ואלפי דונמים, באזורים שלמים. בפיתחה (רפיח) ובבקעה (ירדן), בהר (חברון) וברמה (גולן), וכל זאת על חשבון בני העם הערבי הפלסטיני; עם שאת זכויותיו מכחישים ואת בניו מדכאים...

לאן זה מוביל?

התשובה ברורה:

להעמקת הסכסוך, להגברת השנאה ולמלחמה חדשה...

לפני מאה שנה, כאשר הפלאחים של מטולה נושלו בעזרת ז'נדרמים תורכיים, נטמנו זרעי הסכסוך; ולפני חמישים שנה, כאשר הפלאחים של פולה (עפולה) נושלו בעזרת קלגסים אנגלים, נבטו זרעי הסכסוך.

את פירות הבאושים אנו אוכלים עד היום. ובו בזמן נזרעים זרעי איבה חדשים, בצורת התנחלויות בשטחים הכבושים.

איך שוברים את מעגל הקסמים הזה?

איך יוצאים מן הבוץ הזה?

יש עדיין מטורפים הסבורים כי "מדיניות הכוח" תכניע בסופו של דבר את עמי ערב. אך יש "מתונים" יותר, המוכנים אמנם לסגת קצת, אך יחד עם זאת מתכוונים הם להגביר את הנישול ואת ההפקעות בתוך תחומי הקו הירוק. אלה מטיפים ל"יהוד הגליל", "יהוד המשולש" וכו'. כוונתם לפתח את הארץ למען יהודים, על חשבון ערבים. גם אלה הם אויבי השלום.

אנו, לעומתם, סבורים כי כדי להשיג שלום יש להכיר בזכויות האנושיות והלאומיות של בני העם הערבי הפלסטיני ולהשתית את היחסים בין העמים על בסיס של שוויון.

איך? כיצד? באיזו צורה?

על כך יש ויכוח. לא רק בקרב הציבור המפגין כאן היום אלא גם בקרב הפלסטינים עצמם. אך על דבר אחד לא צריך להיות ויכוח בין שוחרי השלום:

כדי להשיג הכרה הדדית הזכויות שני עמי הארץ – העם הערבי-הפלסטיני והעם היהודי-הישראלי – יש לשים קץ לנישול ולהפקעות, לכיבוש ולדיכוי!

פירוק ההתנחלויות הוא תרומה לשלום! הנסיגה מן השטחים הכבושים היא התקדמות לקראת השלום! הבה ניאבק כולנו, בכוחות מלוכדים, למען מטרות אלה!

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

6 במארס 1976