‏ה-1 במאי הינו מועד מתאים לשוב ולעיין במידת הרלוונטיות של ההלכה הסוציאליסטית המהפכנית למציאות בת-ימינו. לכאורה נכשל הסוציאליזם כישלון חרוץ, ולנגד עינינו מזדקר אופיים השלילי של משטרים "סוציאליסטיים" שונים, במקומות רבים בעולם – הן בתחום הדמוקרטיה בתוך אותן חברות והן בתחום יחסי החוץ של אותן מדינות.

‏האמת היא, כי אין המשטרים המכונים "סוציאליסטיים" עשויים מעור אחד. אין ברית המועצות דומה לגמרי לסין; אין וייטנאם דומה לבולגריה; אין קובה דומה לצ'כוסלובקיה ויוגוסלביה שונה במידה ניכרת מכל השאר. ואילו התנועה הקומוניסטית באירופה המערבית, העומדת כנראה להשתתף בממשלות של כמה ממדינות אלה, מגלה איפיונים שונים מאלה שאותם רגילים לראות ב"עולם הקומוניסטי".

הפלוראליזם הזה אינו צריך להביך או להרתיע. אין זאת אלא שמהלך ההיסטוריה אינו דף ערוך מראש, שניתן לחזותו על פי תיאוריות גזורות ומוגמרות; אפילו אלה הן תיאוריות בנות תוקף, המסבירות בצורה משכנעת את גורמי היסוד הקובעים את התפתחות החברה האנושית (כגון התיאוריה המארכסיסטית).

‏מה שהבדיל ומה שמבדיל מהפכנים סוציאליסטיים מסתם חובבי סוציאליזם היא ההעזה לחשוב ולפעול מעבר למוסכמות ההווה; לנסות ולקרב בפועל את הגשמת מטרות הסוציאליזם: כינון חברה אוניברסאלית – ללא ניצול, ללא דיכוי וללא הפליה – השליטה באמצעי הייצור ובמקורות העושר ומתפעלת אותם למען כל בני החברה באורח שווה, כאשר הניהול שלה מושתת על דמוקרטיה מועצתית רחבה בכל התחומים, על הזדמנות שווה אמיתית לכל אדם להגשים את עצמו ולפתח את כישרונותיו למען עצמו ולמען הכלל.

‏סוציאליסטים ממוסדים ילעגו לדברים הנ"ל; לא משום התנגדותם להם, אלא מתוך כך שהם נראים בלתי ניתנים להגשמה ולמימוש במונחיה של החברה הקיימת. וזהו בדיוק ההבדל בין מהפכן לבין רפורמיסט. מהפכנים ייאבקו תמיד למען רפורמות במסגרת המשטר הקיים, בתנאי שהן אמורות לשרת את ההמונים הרחבים, את המעמדות המנוצלים בחברה. רפורמיסט יסתפק ברפורמות, שעה שמהפכן ינסה להגשים את המטרות המהפכניות הנחשבות על ידי דעת הקהל השמאלית ה"ריאליסטית" לבלתי ניתנות למימוש ולהגשמה.

‏זהו בדיוק ההבדל שהיה בין לנין לבין הרוב בוועד המרכזי של הבולשביקים, באפריל-יוני 1917; בין פידל קאסטרו וצ'ה גווארה לבין המפלגה הקומוניסטית הקובנית, ערב ניצחון המהפכה בקובה.

‏בפסיפס הארצות הקרויות סוציאליסטיות ניתן לאתר יסודות אנטי-סוציאליסטיים (במיוחד: לאומנות והעדר דמוקרטיה ומימשל מועצתי אמיתי), אך יש בו גם יסודות המצביעים על היתרונות העצומים הטמונים בסוציאליזם (בפרט לעמי העולם השלישי: אירגון כלכלי-חברתי המסוגל להתמודד עם רעב ומחסור ולעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות אימפריאליסטיים להחריבו). העולם בן זמננו שוב אינו העולם שהיה. יכולים כל אניני הטעם הבורגניים לרטון ולרגוז נוכח עלייתן של שכבות "התחתית החברתית" על במת ההיסטוריה, אך הן עולות ואומרות את דברן – מי בקול ענות גבורה ומי בקול ענות חלושה.

‏מאורעות מכריעים מתרחשים לנגד עינינו –

‏(א) התפתחות אדירה ומהירה של הטכנולוגיה, הפורצת גבולות לאומיים וכופה על החברה התייחסות לעניינים שונים מנקודות מבט שלא היו ידועות עד כה.

‏(ב) התקשורת והתחבורה הבינלאומיות מקרבות מאוד קבוצות אנשים זו לזו – כאלה שלא היה ביניהן בעבר אלא מגע מועט ומרחוק. איכרים עניים במחוזות הנידחים ביותר של ארצות "שכוחות אל'' מודעים היום לקיומו של עולם עשיר על פני אותה תבל; מודעות כזו לא היתה בנמצא עד לפני שנים לא רבות.

‏(ג) פושטת ההכרה כי עולמנו אחד הוא. על אף ההתרוצצות של הממשלות וגיבובי הדברים הפטריוטיים, גוברת ההכרה בקרב ההמונים בחלק אחד של העולם כי עתידם (רעב או שובע; מלחמה או שלום; כניעה לזיהום הסביבתי או התגברות עליו) קשור באופן הדוק ביותר בעתיד ההמונים בחלק אחר של העולם.

‏(ד) יחד עם זאת, מעולם קודם לכן לא בלט הביזבוז הפנטסטי שבשיטה הקפיטליסטית כפי שהוא בולט כיום. שעה שמיליארדים על גבי מיליארדים מוצאים על צבא, על חיזוק יוקרה מעצמתית, על חיי מותרות של שכבה דקה בחברה – מצויים מרבית בני המין האנושי במצב של עוני, כשחלקים גדולים ממנו סובלים מחרפת רעב ממש.

‏שעה שהארצות המפותחות נחנקות מ"עודף" מיכון ומצריכה בזבזנית של אנרגיה, המזהמת את הסביבה והפוגעת בבריאות התושבים – נאלצים מאות מיליוני איכרים עניים לעבד את השדות במעדרים ובמחרשות פרימיטיביות, והם חסרי הון מינימלי היכול לאפשר להם לדשן ולטייב את האדמה, כדי להגביר את היבול ולשפר את רמת חייהם. בערים הגדולות שבעולם הקפיטליסטי נמצאות תמיד שכונות פאר עטויות וילות משגעות, בעוד שעל פני העיר פזורים רובעי עוני ושכונות עוני ענקיים.

‏רבים נוטים להאשים את הטבע, את טבע האדם, ולתלות את הקולר בהתפוצצות האוכלוסייה. רק מעטים מפנים את הזרקורים לעבר מבנה החברה והמשטר השורר בה, כמפתח לפתרון הבעיות. אנו נמנים עם האחרונים.

‏המשטר החברתי בהודו, למשל, אינו מסוגל להתמודד עם בעיות הרעב והמצוקה הנוראה בהם שרוי חלק ניכר מהעם של תת-יבשת זו. ואילו המשטר בסין יכול גם יכול. החברה הסינית עשתה צעדים מכריעים בכיוון היציאה מן המצוקה, וזאת בתקופה קצרה יחסית (מאז 1949). קשיי סין לא היו פחותים מאלה של הודו.

‏אין בדברים אלה כדי להוכיח כי בסין קיים משטר סוציאליסטי "מושלם". הם רק באים לרמוז שהפער בין המצב בסין לזה שבהודו ובארצות רבות אחרות בעולם השלישי (לרבות מצרים) נובע ממקדמים בעלי אופי סוציאליסטי. וזאת לדעת: אילו היו מאו וחבריו מקבלים את גישת הסוציאליסטים-הממוסדים-הלאומיים, ה"מציאותיים", שהמחנה הקרוי קומוניסטי משופע בהם, היתה סין נשארת עד עצם היום הזה במצב דומה לזה של הודו.

‏אין זאת אלא שהמעש המהפכני הוא תמיד מעשה בראשית. כדי להיות מהפכן לא די היה ללנין להיות מארכסיסט; ולא די בהיות מאו, טיטו ואחרים לניניסטים. ובדומה לכך המאואיסטים, הטרוצקיסטים, הטיטואיסטים, מעריצי צ'ה גווארה ופידל קאסטרו – אין הכינויים שלהם מעידים דווקא על מהפכנותם, שהרי באותה מידה יכולים הם להעיד על שמרנותם.

‏לב ליבו של הנושא המהפכני היה ונשאר ההיצמדות לעקרונות המהפכניים ולהפצתם והחדרתם הבלתי-נלאית והרצופה בקרב המעמדות המנוצלים, והנכונות להושיט יד להזזה ממשית של גלגלי ההיסטוריה כאשר מתהווה הסיטואציה המתאימה לכך. ומי שסבור כי תדריכים מדויקים יוכל למצוא ב"ספרי הקודש" הסוציאליסטיים טועה טעות מרה. אפשר ללמוד הרבה מאוד מקריאה בכתבי ההוגים המהפכנים הסוציאליסטיים, ואין להבין הבנה טובה את הסוציאליזם ללא קריאה כזו. אך ההיסטוריה היא תמיד חדשנית; ומהפכנים ראויים לשמם צריכים לנסות ולחוש את דופק החברה בה הם פועלים, כדי שיהיו מסוגלים לחדש ולספק תשובות סוציאליסטיות-מהפכניות, נבונות ולא דוגמאטיות, לבעיות שמעלה המציאות המשתנה ללא הרף.