מספר הערות לי למאמרו של משה מחובר, "ציונות, דיכוי לאומי וגזענות", שהתפרסם בגיליון 76 של "מצפן". ראשית עלי לומר שאני מסכים להבדלה שעושה המחבר בין הגזענות כאפליה בתחום זכויות הפרט, לבין דיכוי לאומי שהוא שלילת זכויות קיבוציות של קבוצה לאומית. להבדלה זו יש משמעות רבה בעבודתנו הפוליטית ובקביעת עמדותינו. זאת במיוחד נוכח הלכי-רוח השוררים בקרב חוגים רבים המתחזים כ"מתקדמים", והחושבים שעל ידי מתן זכויות פוליטיות-לאומיות לפלסטינים, כלומר הזכות להגדרה עצמית, "תיפתר" בעיית האפליה הגזענית נגד בני העם הזה במדינת ישראל. אי אפשר להתמודד מבחינה רעיונית, ולא רק מבחינה מוסרית מופשטת, עם התפישה הזו ללא ההבדלה שעושה מחובר.
יחד עם זאת, נראה שבהתייחסותו לשאלת הזכויות הלאומיות לוקה מאמרו בתפישה מוסרית מופשטת דווקא, על חשבון עמדות המבוססות על ניתוח היסטורי-מעמדי. זאת אנסה להוכיח בהמשך מאמרי.
* * *
בהציגו את המחלוקת הקיימת בתוך המחנה הסוציאליסטי-מהפכני, בנוגע לשאלה הלאומית, כותב מחובר: "…המחלוקת איננה האם יש לתמוך בזכותו של עם למסד את ישותו הלאומית, אלא עד איזה גבול יש לתמוך בכך". ובהמשך הוא מסביר שעמדה אחת גורסת שזכות זו כוללת גם את הזכות להקמת מדינה עצמאית, ואילו העמדה השנייה מגבילה את הזכות רק לאוטונומיה תרבותית-לשונית.
לפי דעתי זוהי הצגה לא נכונה של המחלוקת. מהצגה זו ניתן להסיק שבעלי העמדה הראשונה הם דמוקרטים טובים יותר מבעלי העמדה השנייה, ושהמחלוקת היא למעשה מחלוקת כמותית, דהיינו, מי "נותן" זכויות יותר נרחבות. למעשה המחלוקת היא על האופי המעמדי של המושג "הזכות להגדרה עצמית לאומית", או על המסגרות בהן ניתנת זכות זו לביצוע. מחבר המאמר כותב ש"גם אוטונומיה לאומית מהווה מיסוד של הלאומיות". אך הוא מתעלם כליל מהשאלה, באיזו מסגרת מעמדית אפשר לממש את הזכות להגדרה עצמית לאומית, ובאיזו מסגרת מעמדית מתכוונים להגשים את האוטונומיה התרבותית-לשונית.
כדי לענות על השאלה הזו יש לחזור למקורות המעמדיים של התופעה הנקראת "לאום". מחובר מודה בעצמו שהמדינות הלאומיות הוקמו על ידי מעמדות בורגניים. לנין, אשר ממנו שואבים מרבית חסידי הזכות להגדרה עצמית את ההשראה, טוען ש"בכל העולם היתה תקופת ניצחונו הסופי של הקפיטליזם על הפאודליזם קשורה בתנועות לאומיות. הבסיס הכלכלי של תנועות אלה מתבסס על כך שלניצחונו הסופי של ייצור הסחורות, הכרחי כיבוש השוק הפנימי על ידי הבורגנות, הכרחי איחודם של השטחים בהם האוכלוסייה מדברת באותה לשון… מדינה טיפוסית נורמלית לתקופת הקפיטליזם היא מדינה לאומית".
במילים אחרות אפשר לומר שהזכות להגדרה עצמית לאומית היא זכותה של הבורגנות הלאומית להתארגן במסגרת המדינה הלאומית. לאום הוא תופעה אשר מקורה בתקופה הבורגנית. בתקופה הקדם-קפיטליסטית לא היה קיים מושג כזה; מטרת הסוציאליזם היא הסרת המחיצות הלאומיות, והגדרתם של בני הלאומים השונים כבני-אדם יצרניים, המאורגנים בחברה חופשית מכל ניצול ודיכוי, אך לא הגדרתם הלאומית.
מחובר אינו מתייחס לתוכן המעמדי של הדיכוי הלאומי, וזאת כיוון שאין הוא מתייחס לתוכן המעמדי של המושג "לאום".
אם נלך בעקבות הגיונו של לנין, נגיע למסקנה הנכונה, שהתנועות הלאומיות הן תנועות בורגניות, ושהזכות להגדרה עצמית לאומית היא זכותה של הבורגנות להגדרה עצמית. כי הרי הגדרה עצמית של הפרולטריון איננה לאומית, אלא מעמדית-פוליטית, והיא התארגנותו של מעמד הפועלים כמעמד בפני עצמו. (ישנם מאבקים לשחרור לאומי שאינם מונהגים על ידי הבורגנות, כמו למשל בווייטנאם. לפי דעתי מבצע אז מעמד אחר, או שכבה אחרת, את התפקיד שהבורגנות לא הצליחה למלא. אולם, רק אם פורצים מאבקים כאלה את הגבול של המאבק הלאומי, והופכים למאבקים אינטרנציונליסטיים, רק אז משתחרים הם מהמגבלות הבורגניות. כל עוד נשארים הם בגדר של "מהפכה בארץ אחת", הם נשארים מאבקים בורגניים, כיוון שמטרתם ההיסטורית היא בורגנית, אפילו אם האופי הסוציולוגי של ההנהגה יכול להיות לא-בורגני) .
אין גם ספק שמחובר שותף לדעה האומרת שהתנועה הלאומית הפלסטינית, והאירגון לשחרור פלסטין (אש"פ) המייצג אותה, היא תנועה בורגנית. מכאן אפשר להסיק הגדרה מדויקת יותר של "דיכוי לאומי" מאשר הגדרתו של מחבר המאמר, האומרת כי דיכוי לאומי הוא "שלילת זכויות קיבוציות של ציבור שלם". הגדרה זו היא נכונה לכשעצמה, אך אין היא הגדרה מעמדית. אין בה אף רמז למבנה המעמדי של אותו "ציבור שלם".
נכון שגם מעמדות אחרים, ובכלל זה מעמד הפועלים שלגביו דיכוי זה מתבטא בעיקר בתחום לשוני-תרבותי, סובלים מדיכוי זה; אך הדיכוי הבסיסי של מעמד הפועלים הוא הניצול הקפיטליסטי, אליו מתווסף במקומות מסוימים גם דיכוי לאומי. הקורבן העיקרי של הדיכוי הלאומי היא הבורגנות של הלאום המדוכא, ממנה נשללת האפשרות להשתלט על השוק הפנימי, והאפשרות להתארגן במדינה.
התנועה הלאומית הבורגנית יכולה לייצג – עד גבול מסוים – את האינטרסים של מעמדות אחרים, אך רק במצבים היסטוריים בהם עדיין לא התגבשו מעמד הפועלים ומעמדות אחרים לכלל מעמד פוליטי עצמאי. ובמצבים כאלה חובתנו, כסוציאליסטים מהפכנים, לתרום להתגבשות זו.
הנימוקים של שוללי הזכות להגדרה עצמית לאומית מסתמכים על ניתוח מעמדי זה. אין אנו מכירים בשום זכויות מוחלטות. התייחסותנו לכל שאלה, ובכלל זה השאלה הלאומית, היא התייחסות מעמדית והיסטורית, וכל עמדותינו נקבעות על פי ניתוח זה, ולא על פי זכויות – או חוסר זכויות – של ציבור מסוים. אפשר ורצוי בנסיבות מסוימות להמליץ על היפרדות של ציבור לאומי מסוים, אך יש לעשות זאת מנימוקים פוליטיים-מעמדיים, ולא מתוך מוסר של זכויות. וכך, שלטון עצמאי של פלסטינים בגדה וברצועה הוא מכה קשה לציונות, תרומה חשובה להחרפת הניגודים המעמדיים בתוך הציבור הפלסטיני, ותרומה להפיכת הפליטים לפרולטריון. אלה הם נימוקים המדברים בעד שלטון עצמאי פלסטיני – עכשיו – לחלק מן העם הערבי-פלסטיני. שלטון עצמאי כזה ישים קץ לנישולם בשטחים בהם יוקם; עצם קיומו יהווה מכה לאידיאולוגיה הציונית, שהכחישה כל השנים את קיומו של עם פלסטיני, הנפגע ישירות מן ההשתלטות הציונית על ארצו. אולם, אם נתמוך בשלטון עצמאי פלסטיני בהסתמכות על הזכות להגדרה עצמית, פירוש הדבר שנקבל עם זאת את האידיאולוגיה הבורגנית העומדת מאחורי זכות זו; משמעות הדבר שנתמוך בבורגנות הפלסטינית ולא במעמד הפועלים הפלסטיני.
קבלת הזכות להגדרה עצמית לאומית כעיקרון סוציאליסטי פירושה הפיכתו של עיקרון בורגני לעיקרון סוציאליסטי. כי לזכות ההגדרה העצמית הלאומית יש משמערת היסטורית חומרית רק בחברה לאומית, כלומר – בחברה קפיטליסטית. בחברה הסוציאליסטית אין כבר מחיצות לאומיות, כי אין כבר שלטון של הבורגנות. הבורגנות היא היא היוצרת את המחיצות הלאומיות, ועם נפילתה נופלות גם אלה.
* * *
אולם, בחברה הסוציאליסטית נשארים עדיין ההבדלים התרבותיים-לשוניים. ולכן אנו דוגלים באוטונומיה תרבותית-לשונית. לאוטונומיה זו אנו מתכוונים במסגרת המשטר הסוציאליסטי, בניגוד לאלה המנסים להחיל את העיקרון של הזכות להגדרה עצמית לאומית גם על החברה הסוציאליסטית, כלומר המנסים לערבב מין שלא במינו. אין שום עקרונות נצחיים, וכל "עיקרון" שייך לתקופתו ההיסטורית. ניסיונות להעבירם לתקופה היסטורית אחרת הם ניסיונות אוטופיים וא-היסטוריים. מחובר אינו מסביר לאיזו תקופה היסטורית הוא מתכוון כאשר הוא תומך בזכות להגדרה עצמית לאומית. הדברים מוצגים אצלו ברוח של זכות אוניברסלית ואבסולוטית.
ההשוואה שעושה מחובר בין "הזכות לדבר שטויות" לבין הזכות להגדרה עצמית אינה נכונה. הזכות לדבר שטויות היא חלק מזכות הדיבור. זכות הדיבור אינה מתייחסת למעמד מסוים. זו היא זכות הניתנת לפרט; לעומתה, הזכות להגדרה עצמית היא זכותו של המעמד הבורגני להתארגן במסגרת של מדינה. לכן תומך אני בזכותו של כל אחד לדבר שטויות, ואינני תומך בזכותה של כל בורגנות להתארגן במדינה עצמאית. אנסה לתת דוגמא למצב היפותטי, בו על סוציאליסטים להתנגד להגדרה עצמית של לאום מדוכא; אילו היתה רמת מלחמת המעמדות בשטחה של פלסטין מגיעה לכדי איחודו הפוליטי של מעמד הפועלים (הערבי-פלסטיני והיהודי-ישראלי) במאבק משותף, היינו צריכים להתנגד להגדרה העצמית של שני העמים, כיוון שהגדרה עצמית לאומית אז היתה תוקעת טריז בתוך פרולטריון מאוחד במאבקו.
הבאתי דוגמא זו רק כדי להמחיש מדוע גם בחברה בורגנית אין לעשות מזכות ההגדרה העצמית משהו קדוש.
* * *
לסיום נעבור למסקנות פוליטיות. כותב מחובר: "תמיכתנו בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני מתבטאת, בין היתר, במאבק על זכותו להקים מדינה משלו, ונגד כל ניסיון מצד ממשלת ישראל למנוע זאת ממנו". הנני מסכים להתנגדות לכל ניסירן מצד ממשלת ישראל למנוע מהפלסטינים הקמת מדינה משלהם, או לקבוע מי ייצגם. אך אין לבסס את ההתנגדות הזו על הזכות להגדרה עצמית. ניתן לבססה על העיקרון, שכסוציאליסטים מתנגדים אנו לכל הצורות של דיכוי וכפייה, כיוון שהן ביטוי לשלטון מעמדי.
זה במישור כללי. ובמישור ספציפי – ההתנגדות לניסיונות ממשלת ישראל לקבוע עבור הפלסטינים מי מייצגם ומי לא, והמאבק נגד כל ניסיון של ממשלת ישראל למנוע מהפלסטינים הקמת מסגרת מדינית נפרדת, הם חלק בלתי-נפרד ממאבקנו נגד הציונות הקולוניזטורית. את המאבק הזה יש לבסס על ראייה מעמדית ולא על זכויות הבורגנות של עם מדוכא. ברור שהתארגנות הבורגנות הפלסטינית במדינה משלה תהווה התקדמות יחסית מבחינת המאבק המהפכני, אך מכאן ועד התמיכה בצעד זה בשם "זכויות" הדרך ארוכה.
בהמשך מאמרו "מגביל" מחובר את זכותו של העם הערבי-פלסטיני להגדרה עצמית בכך ש"אין היא כוללת כמובן שום 'זכות' להפלות יהודים או כל קבוצה אחרת". וכדי להגן על היהודים מפני אפשרות של כפייה מבחוץ מעניק מחובר גם ללאום היהודי-ישראלי את הזכות להגדרה עצמית, ושוב עם הגבלה שאין זו זכות לקיים את המדינה הציונית, כיוון שאין זאת "'זכות' להפלות אנשים בשל מוצאם השונה".
אך אין צורך בכל אלה. די לומר שבשל אותו עיקרון סוציאליסטי, של התנגדות לכל אפליה וכפייה, נתנגד גם לאפליה של היהודים על ידי הפלסטינים, אם תתעורר סכנה כזו. כדי להביע זאת לא חייבים להשתמש בזכויות בורגניות ובהגבלתן.
נשאיר לבורגנות את העיסוק בהגדרת הזכויות הלאומיות, כפי שנשאיר לה את העיסוק בהגדרת הגבולות לזכויות אלה – גבולות רעיוניים וגם חומריים, אלה המצוירים על המפה. אנו נעסוק במאבק נגד כל צורות הדיכוי והאפליה, תוך הבדלה מדויקת בין צורותיהם השונות, וכל זה מתוך פרספקטיבה מעמדית סוציאליסטית-מהפכנית.
[במת ויכוח: מאמר נוסף על הזכות להגדרה עצמית בגיליון מס' 77]
