(מתוך ספרו של קונסטנטין פאוסטובסקי "המערבולת", הוצאת "עם עובד", 1970; תרגום: נילי מירסקי)
ראיתי את פרצופיהם הגסים של בחורים עמוסי-נשק לעייפה ‒ חרבות מעוקמות, אנקולי-מלחים, פגיונות מעוטרי-כסף, מקלעים, רובים וחגורי-כדורים של אברזין.
על כובעיהם ומצנפותיהם מרובי-הצורות התנופפו ברוח סרטים שחורים-אדומים. המפואר בסרטים התנוסס על-גבי צילינדר מרופט. בעל הצילינדר, לבוש אדרת-פרווה שנגזרה לשם נוחות, היה יורה באוויר ‒ מן הסתם, היה מברך לשלום את תחנת פומושנאיה, שעצרה את נשימתה באימה.
הרוח העיפה את מגבעת-הקש מעל ראשו של אחד הבחורים. זמן-מה היתה המגבעת מתגלגלת לאורך הרציף, ולבסוף נחה לרגליו של התורן. על אף הסרט השחור והמאיים היה מראה המגבעת פוחז למדי. מן הסתם קישטה את פדחתו משוחת-התמרוקים של ספּר כלשהו; מגבעת מעין זו היתה משאת-נפשם של רודפי-נשים בערי-השדה, ואולי גם קיפח בעליה את חייו בלהיטותו אחר קישוטי גנדרנות.
לעיני הופיע מלח צנום בעל אף גבנוני וצוואר ארוך כצוואר הג'ירף, וגופייתו שסועה עד לטבור. מן הסתם קרע הלה את הגופייה בכוונה תחילה, כדי חשוף לעין כל את כתובת-הקעקע האימתנית שפיארה את חזהו. לא היתה שהות בידי לזון עיני באותה כתובת. עדיין זכורה לי ערבוביה של רגלי נשים, לבבות, פגיונות ונחשים. צבעה של כתובת-הקעקע, שהוא אפור-חכלילי מטבעו, נוסף לשם יתר ססגוניות גוון אדמדם, כעין עסיס תות-השדה. לו ניתן לסווג את כתובות-הקעקע על-פי סגנונן, הייתי מכנה את זו בשם "כתובת-רוקוקו".
והנה חלף לנגדי גרוזיני שמן, לבוש מכנסי קטיפה ירוקה וצעיף-נשים לצווארו. ניצב היה במכונית צבאית, כשהוא מתאמץ לקיים שיווי-משקלו. לידו ראינו שני לועות-מקלעים מכוונים היישר אל פנינו.
החתול מתבונן היה בעניין רב במחזה הצבעוני, עורו מרטיט מהתרגשות והוא שולף את ציפורניו ואוספן לסירוגין.
בעקבות הנער השיכור, הלבקן, אשר נופף בידו אווז מטוגן, עבר בחגיגיות זקן ששיבתו אומרת הדרת-פנים, חבוש כובע-מצחייה של גימנזיסטים; הסמל על-גבי הכובע היה שבור. בידיו אחז הזקן חנית של קוזאקים, אשר בקצה התנפנפה חצאית, פרומה. על-פני החצאית צוירה בצבע לבן זריחת החמה.
מכל פלטפורמה הגיעו במקוטע אל הרציף קולות שונים ומשונים ‒ צלילה המתייפח של ההארמוניקה, שריקה פראית ומופקרת, מלות-פזמונים. השירים רדפו זה את זה ונתערבבו זה בזה.
"קומו, התעוררו, בני החיל!" רעמה פלטפורמה אחת. "לקריאתו של פאטאשון", המשיכה השנייה, ואילו השלישית היתה מצווחת: "ינוחו בקברותיהם, קברותיהם, קברותיהם הרבינוביצ'ים ונשותיהם ‒ כן!" בעקבותיה ריחף סיומו העגום של השיר הראשון: "מי שוכב שם בקבר תחת הפרחים?" והפלטפורמה השכנה ענתה בעוגמה: "איש מאכנו גיבור-חיל, עוטה תכריכים."
הרכבת הראשונה חלפה-עברה, ובעקבותיה הופיעה מיד הרכבת השנייה. יער היצולים של המרכבות הטעונות בעומד על-גבי הקרונות היה מרעיד ומזדעזע בתנועת הגלגלים. סוסים מדובללי-רעמה ניצבו בקרונות, צדם מופנה אלינו, והיו מנענעים בראשיהם. מכוסים היו ‒ לא בשמיכות, אלא בטליתותיהם של יהודים.
ישבו הסייסים על הפלטפורמה ורגליהם משתלשלות כלפי מטה. ביעף ריצדו לנגד עיני מגפים צהובים, אדרת-שיער, אנפילאות, נעליים רכוסות עד הברך, דרבנות מוכספים, מגפי-הוסארים שסמלי-קצונה מתנוססים על בתי-שוקיהם, ערדליים, סנדלים כתומים ושלפוחית על הגרביים, רגלים יחפות אדומות ומחוספסות, חותלות שנגזרו מבד-פלוסין אדום ומן האריג הירקרק המשמש לכיסוי שולחנות-ביליארד בבתי-קפה.
לחרדתנו האטה הרכבת את מהלכה. התורן השקיף חסר-אונים על סביבותיו, אך לפתע התעשת וקפא על עומדו. נרתענו מן החלון והתכוננו למנוסה.
אך הרכבת לא נעצרה. היא המשיכה במסעה לאיטה, עברה במתינות דרך התחנה, לעינינו התגלתה פלטפורמה גדולה פתוחה. ריקה היתה, ורק במרכזה ניצבה מרכבה מהודרת, שסמלי-אצולה מוזהבים מעטרים את דלתותיה. אחד מיצולי המרכבה היה מונף אל על, ובראשו התנוסס דגל שחור ועל-פניו הכתובת: "האנרכיה ‒ אם הסדר". בכל אחת מארבע פינותיה של הפלטפורמה ניצב מקלע, ובצדו חייל באדרת אנגלית שצבעה צבע הטבק.
במושב האחורי המרופד עור אדום הסב אדם קטן-קומה ורופף, חבוש כובע שחור ועוטה מעיל-קוזאקים פתוח. פניו היו חולניים ועינם כעין העפר. רגליו נשענו על מושב הרכב. כל מראהו אמר עצלות ושלוות-תפנוקים שבעה. בידו השמוטה אחז האיש אקדח-מאוזר והיה משתעשע בו, משליכו קלות באוויר ואחר-כך חוזר ותופסו באצבעותיו.
למראה פניו של האיש אחזתני בחילה עזה. קווצת שערות רטובות השתלשלה על מצחו הצר והקמוט. בעיניו המרושעות והחלולות, עיני רוצח וחולה שיגעון-הרדיפה, הבריקה אכזריות פראית. הטירוף המשתולל לא שכך בו, כנראה, מעולם ‒ גם לא עתה, על אף תנוחתו השאננה, המדושנת.
היה זה נסטור מאכנו.
התורן התמתח בכל כוחו, פשט נכחו את ידו הימנית האוחזת בדגלון הירוק וקירב את ידו השמאלית אל מצחיית כובעו. מצדיע היה לפני מאכנו ומחייך חיוך של חנופה. היה דבר-מה מפיל-אימה בחיוך זה. לאמיתו של דבר, לא היה זה חיוך כלל; היתה זו תחינת-השפלה, היתה זו חרדתו של התורן לחייו העלובים, ניסיון חסר-אונים לרכך את לבו של העריץ.
מאכנו לפת את אקדחו, ובלי לכוון, אך בלי להעיף עין בתורן, ירה. למה עשה כן ‒ לא ניתן להבין. וכי ניתן לנחש את המתחולל במוחה של מפלצת שטנית?
התורן נופף זרועותיו בתנועות מגוחכות, נטולות-פשר, נרתע, נפל על צידו והתחיל מפרפר ומתחבט על-פני הרציף, כשהוא לופת את צווארו בידיו ומורח עצמו בדם.
מאכנו נופף בידו. אש-מקלעים עזה הומטרה על-פני הרציף ופגעה בתורן. הלה פירפר עוד מעט ונדם.
פתחנו בריצה דרך הפרוזדור וזינקנו אל הרציף. הקרון האחרון חלף על-פנינו. נערה קצוצת-שיער, מתולתלת, אפה סולד, לבושה מקטורן-קאראקול ומכנסי-רכיבה, כיוונה את אקדחה לעברנו. חייל שפניו מכוסים זיפי זקן שחור, חבוש כיפה צרפתית צהובה, הדף את הנערה הצדה. הכדור היכה בקיר שמאחורינו".
[הפרק הבא: מאכנו מאת דייויד פוטמן]
[הפרק הקודם: "היסטוריה" סטאליניסטית]