(קטעים מתוך "האנציקלופדיה העברית", כרך ב', עמ' 188-185)
"הגירת היהודים מגלילותיה המערביים של פולין לאוקראינה היתה בראשיתה הגירתם של חוגים אמידים ובעלי הון, שהאצולה הפולנית השתמשה בהונם ובניסיונם לשם ניצולן היעיל של נחלאותיהם ואחוזותיהם הנרחבות בארץ. האצילים מסרו ליהודים בחכירה לא רק אחוזות וענפי-הכנסה מסוימים של המשק (טחנות, דיג, תעשיית-מלח, שריפת יין-דגן וכו') אלא לעיתים תכופות אף כפרים, עיירות וערים, והעבירו לחוכרים את כל זכויותיהם, אף את הזכות של שיפוט מלא (גם הטלת עונש-מוות) על נתיניהם. היהודים חכרו גם את ענפי ההכנסה של השלטון, כגון גביית-מכס ומיסים אחרים…
"בתקופה הפולנית היה מצבם של היהודים באוקראינה מצב של "בין הפטיש והסדן": החוכר היהודי טיפל בהנהלת-המשק מטעם בעל-האחוזה הפולני, והיהודי בעיר נשען גם הוא על לקוחותיו מן האצולה והפקידות, הכמורה הקתולית והצבא במקום. האיכר המשועבד והקוזאק המתמרד, האוקראינים הפרבוסלאבים, ראו בחוכר הכופר אדם זר להם ומתנשא עליהם, שעושה את שליחותם של האציל הפולני השולט בהם ושל הקתולי שרוצה להעבירם על דתם. העירוני האוקראיני היה אכול קנאה במתחרה העירוני, היהודי הכופר, שמצליח ועולה בעזרתו של השלטון הזר והשנוא. בימי מרידות ומלחמות מצאו שנאה וקנאה זו את פורקנן בגזירות קשות ובשחיטות איומות…
"שחיטות אלו, שמעורריהן זכו להערצה כגיבורים לאומיים, יצרו באוקראינה מסורת עממית של איבה ליהודים, שניזונה מגידולה של האוכלוסייה היהודית בארץ, מעמדותיה הכלכליות ומהפצת הלשון הרוסית ותרבותה בתוכם על-ידי היהודים, שהיה בה ‒ לדעתם של המשכילים האוקראינים ‒ משום חיזוק למלחמתה של הממשלה הרוסית בתנועה הלאומית האוקראינית…
"פרק מיוחד בתולדות היהודים באוקראינה הן השנים 1920-1917, ממארס 1917 ‒ שבו יסדו האוקראינים את המועצה הלאומית שלהם (ה"ראדה"), שהכריזה בינואר 1918 על היפרדותה של אוקראינה מרוסיה, עד אוגוסט 1920, שבו נגמר כיבושה השלם של הארץ על-ידי צבאותיה של רוסיה הסובייטית. בפרק זמן זה ניסו ראשי התנועה הלאומית האוקראינית למצוא דרך שלום והסכם עם היהודים. ראשי התנועה התקרבו לראשי התנועה הציוניות בגליציה המזרחית, ומתוך שיתוף פעולה עמם נאבקו נגד המדיניות הפולנית בארצם. גם בימי המהפכה ניסו לקרב אליהם את היהודים: נתנו להם מקום ב"ראדה" (חמישים ציר), הקימו מזכירות ל"עניינים היהודיים" (יולי 1917) שנעשתה אחר-כך מיניסטריון לענייני היהודים (ינואר 1918), וקיבלו חוק על "אוטונומיה לאומית אישית" למיעוטים הלאומיים והיהודים בכללם. המיניסטריון היהודי (ד"ר מ. זילברפארב ‒ המיניסטר הראשון) הוציא חוק על בחירות דמוקרטיות לוועדי-הקהילות (דצמבר 1918), נוצרה מועצה לאומית יהודית והתכנסה (נובמבר 1918) האסיפה הלאומית הזמנית ליהודי-אוקראינה.
המוסדות האלה לא האריכו ימים. ביולי 1918 נתבטלה האוטונומיה, נסגר המיניסטריון היהודי, והפרעות שהתחוללו באותם הימים ‒ בלא שהממשלה נקטה אמצעים כלשהם לביטחונה של האוכלוסייה היהודית ‒ הראו שכל התוכנית הזו באה יותר כאמצעי לרכוש את עזרתן של המפלגות היהודיות לתוכנית ההיפרדות השלמה מרוסיה מאשר כתוכנית להסדר של קבע במישטר המדינה…"
[הפרק הבא: "היסטוריה" סטאליניסטית]
[הפרק הקודם: תמצית ההיסטוריה האוקראינית]