[פרק מספרו של דייויד פוטמן, "מלחמת האזרחים ברוסיה"; תרגום: אהוד אנגל)

קיימות מספר סיבות המחייבות מחקר של מלחמת האזרחים הרוסית לתת דין וחשבון על נסטור מאכנו. הוא היה מנהיג גרילה בעל יכולת יוצאת-דופן, ותרם תרומה צבאית חשובה לתבוסת הבולשביקים בדרום-רוסיה בקיץ 1919, להתמוטטותו ‒ אחר כך ‒ של דניקין, ולבסוף ‒ לחיסולו של וראנגל. תנועתו היתה אחת התנועות המהפכניות הבודדות שלאורך כל משך קיומן נמצאו הנהגתן והפיקוח עליהן בידי "המוני העמלים". מאכנו מספק את אחת הדוגמאות המעטות בהיסטוריה, בה היה הכוח העליון ‒ באזור רחב ובמשך חודשים ‒ בידי אנשים שהצהירו על עצמם כאנארכיסטים; וסיפור התנועה שלו זורק אור על תחושותיו של האיכר הרוסי ועל שאיפותיו, ועל הקשיים בהם נתקלו הבולשביקים בבואם לכפות את מישטרם באזורים הכפריים.

נסטור מאכנו על עטיפת הספר "תולדות התנועה המאכנוביסטית" מאת ההיסטוריון פטר ארשינוב, שהיה חברו וערך את עיתון התנועה

מיני-ביוגרפיה של אנארכיסט

מאכנו נולד באוקטובר 1889 למשפחת איכרים דלת-אמצעים, בגוליאי-פוליה שבדרום-אוקראינה. מגיל שבע השתכר כסף כרועה-בקר. בגיל שתים-עשרה הפך פועל חקלאי "במשרה מלאה", אך שלוש שנים מאוחר יותר עזב את האדמה כדי לעבור בבית-יציקה מקומי. שנה או שנתיים אחר-כך, בהשפעת ההדים המקומיים של מהפכת 1905, החל להתעניין בפוליטיקה.

אנארכיסטים מקבוצות שונות היו אז רבים יחסית באוקראינה. היו שם אנארכו-קומוניסטים, אנארכו-סינדיקליסטים ואנארכיסטים-אינדיבידואליסטים (האנארכיסטים-האוניברסליים הופיעו מאוחר יותר), אך ההבדלים האידיאולוגיים ביניהם היו מטושטשים. הקבוצה אליה השתייך מאכנו היתה מבחינת שמה ‒ אנארכו-קומוניסטית, אך ראש ועיקר היו חבריה מהפכנים-לוחמים. מטרותיהם היו "להיפטר מהמיתוסים של מפלגות אחרות ולהנהיג את המהפכה החברתית". בגוליאי-פוליה היתה המשימה המיידית ‒ ללחום, באמצעים טרוריסטיים, נגד הדיכוי המשטרתי שהופעל לאחר תקופת הזעזועים החברתיים של 1906-1905. עוד לפני שמלאו לו תשע-עשרה שנים נעצר מאכנו ונידון למאסר-עולם על חלקו ברצח קצין-משטרה. במשך תשע השנים הבאות, עד חודש מארס 1917, בילה בכלא בוטירקה במוסקבה.

בכלא התיידד עם אסיר-חבר, אחד בשם ארשינוב, מיקטרינוסלאב. ארשינוב היה נגר בבית-מלאכה של הרכבת, ועורך של דף-חדשות בולשביקי אי-לגאלי; אחר-כך הפך אנארכיסט-מיליטנט והגיע לכלא בוטירקה סמוך ליום בואו של מאכנו לשם. ארשינוב היה אדם שעמל רבות כדי ללמוד בעצמו; את החינוך הפוליטי והכללי שקיבל מאכנו בזמן מן הזמנים חייב היה לאסיר-חבר זה. והוא לא היה תלמיד קל, או מהיר-תפישה: אף פעם לא למד לדבר רוסית בצורה נכונה. באותו זמן היה כותב תמיד, וחבריו האסירים היו "מופצצים" בכתבי-היד האינסופיים שלו. כאשר לא היה עסוק בכתיבה ‒ היה מתווכח. הוא נאכל על-ידי אופי נמרץ, חסר-מנוחה וסוער, שבזכותו זכה לכינוי הסרקאסטי "סאקרומאני" ("צנוע"). תמיד היה שרוי בצרות עם שלטונות הכלא, ובילה חלק גדול מזמנו כשהוא כבול בשלשלאות בתאי הענישה המקפיאים ‒ שם כנראה נדבק במחלת השחפת, שלבסוף תרמה למותו. הוא היה גאה מאוד על היותו אנארכיסט. הוא רחש תיעוב מוחלט לבתי-הכלא, ובשיא הצלחותיו מאוחר יותר, בעת כיבוש עיר, תהיה אחת מפעולותיו הראשונות לשחרר את אסירי הכלא ולהרוס את הבניין.

המהפכה הסובייטית הראשונה בדרום-אוקראינה

עם שיחרור האסירים הפוליטיים, לאחר מהפכת פברואר 1917, נשאר ארשינוב במוסקבה. מאכנו נשאר שם רק שלושה שבועות, במטרה למרק את ציודו האידיאולוגי ולפגוש את הבולטים שבאנארכיסטים המוסקבאיים. אחר-כך חזר הביתה כדי להמשיך בפעילות המהפכנית. מטרותיו הסופיות היו פשוטות: כל כלי השלטון חייבים להיהרס; יש להתנגד לכל המפלגות הפוליטיות, כיון שכולן פועלות למען צורה זו או אחרת של שלטון חדש, אשר בו יטלו לעצמם חברי המפלגה את תפקיד המעמד השליט; כל הבעיות החברתיות והכלכליות ייושבו בדרך של דיון חברי בין נציגיהם של המוני העמלים שייבחרו באופן חופשי.

מאכנו היה האסיר הפוליטי היחיד מגוליאי-פוליה, והוא נתקבל בחזרתו כגיבור. בכפר שרדה עדיין קבוצה אנארכיסטית קטנה, שחבריה אירגנו לו קבלת-פנים פומבית. בהזדמנות זו הוא דרש דרישה נמרצת להתארגנות. דרישה זו גררה ערעור והתנגדות: האנארכיסטים הקנאים חשדו בכל אירגון ‒ לדעתם חייבת פעולת ההמונים להיות ספונטאנית, והפעילות המותרת היחידה היתה הפרופגנדה. על כל פנים, מאכנו עשה זאת בדרכו שלו והצליח ‒ לקראת סוף חודש מארס (1917) נוסדה "התאגדות האיכרים של גוליאי-פוליה", כשהוא מכהן כיושב-הראש.

לא חלף זמן רב והוא נעשה ל"בוס הפוליטי" האפקטיבי של האזור. תקרית קורנילוב באוגוסט, ובעקבותיה פניית הסובייט הפטרוגראדי (להגן על המהפכה), סיפקו לו בדיוק את הדוגמא לה ציפה. הוקמה "ועדה להגנת המהפכה", עם מאכנו, כמובן, כיושב-ראשה, ומייד הוחל בהפקעת כל אדמות האחוזות-הגדולות, בתי-החרושת ובתי-המלאכה. נציגי הממשלה הזמנית ביקטרינוסלאב היו חסרי אונים להתערב. בהשוואה לכך יצרה תפיסת השלטון בידי הבולשביקים באוקטובר התרגשות מעטה בלבד. חלפו מספר שבועות עד שניתן היה לדעת בבירור מה אירע; ובוודאי, היה זה הרבה לפני שהמישטר החדש בפטרוגראד יוכל להפעיל פיקוח יעיל בפרובינציות. אבל הסיסמאות "האדמה לאיכרים" ו"בתי-החרושת לפועלים" התקבלו במלואן על דעתם ‒ לאיכרי מאכנו נדמה היה שתושבי פטרוגראד עושים בדיוק מה שעשו הם כמה שבועות קודם לכן.

בגוליאי-פוליה המשיכו המוני העמלים, פחות או יותר בשלום ‒ אם כי באי-סדר, בייצוב המהפכה שלהם. בתי-החרושת הקטנים תיפקדו, או נכשלו מלתפקד ‒ תחת פיקוח העובדים. אדמות האחוזות הגדולות חולקו בין האיכרים ללא הרבה תקריות. רוב האיכרים, לאחר שקיבלו את אדמתם, איבדו את העניין בנעשה מחוץ לאזורם. אבל, בדחיפת קומץ אידיאליסטים, נוסדו מספר מסוים של קומונות חקלאיות, בהן חילקה ועדה נבחרת של מבוגרים את העבודה, ואחר-כך יצאו חברי הוועדה לעבוד שכם-אל-שכם עם חבריהם. מאכנו עצמו היה חבר באחת הקומונות הללו.

היחסים עם הסובייטים של אלכסנדרובסק ויקטרינוסלאב נשארו ידידותיים, אם כי מאופקים במידה מסוימת. סובייטים אלה היו בהשפעת הבולשביקים והסוציאל-רבולוציונרים השמאליים, ואנשי מאכנו ראו זאת לנכון לתמוך במפלגות פוליטיות אלו נגד הלבנים-שעל-הדון, וגם נגד ה"ראדה" של קייב (האחרונים נחשבו על-ידי מאכנו כחבורה של שוביניסטים בורגניים). הושג נשק ‒ בעזרת הבולשביקים ‒ והמיליציה של גוליאי-פוליה גויסה ונשלחה לתמוך בכוחות האדומים.

באותו זמן ביקר מאכנו בערים השכנות, ביקורים שמילאוהו חששות באשר לעתיד. מתוך מה שראה מפעולות הבולשביקים והס"רים השמאליים הרגיש, כי הם לא היו נאמנים לרוח סיסמאותיהם: היו יותר מדי מעצרים ‒ מצד זאת משתי המפלגות שעלתה בכוחה על חברתה. הוא היה משוכנע שבמוקדם או במאוחר תסחט אחת מהן את השנייה החוצה ‒ תתאמץ בוודאי לכפות את שלטונה "במובן הקשה של המילה". חוסר אחדות וחוסר אירגון בין האנארכיסטים העירוניים מנעו אותם מליהפך ליותר מאשר "הזנב של הגוש בולשביקים-ס"רים שמאליים". מאכנו תלה תקוותיו בתנועה האנארכיסטית שבערי הבירה; אבל מכתביו אליהם, המבקשים עצה והדרכה, נותרו ללא מענה.

בזמן ההוא נתעוררה בעיית הפעלתו המעשית של העיקרון הבסיסי של הכלכלה האנארכיסטית ‒ החלפת סחורות המאורגנת בצורה חופשית בין אירגונים חופשיים של יצרנים חופשיים. לאיכר בדרום-אוקראינה היתה כמות גדולה של חיטה: הוא נזקק לסחורות מוגמרות. בהתאם לכך נשלח חבר מגוליאי-פוליה לסיור בערים. נדמה כי התקבל בצורה לבבית על-ידי הפועלים בכל מקום, ובמוסקבה אף הגיע לכלל הצלחה ממשית: שני נציגי איגוד-מקצועי מוסקבאי באו לגוליאי-פוליה כדי לתאם את הפרטים ‒ התבואה הועמסה על קרונות-רכבת, נשלחה תחת משמר מבני גוליאי-פוליה והגיעה ליעדה כפי שסוכם. פועלי מוסקבה שמרו על חלקם בהסכם, ומשלוח של מוצרי-טקסטיל וסחורות תעשייתיות אחרות נשלח לדרום. המשלוח נעצר באלכסנדרובסק, ניעורה התמרמרות רבה בקרב איכרי גוליאי-פוליה, שאיימו לצעוד ולכבוש את העיר. האיום הספיק. הסובייט של אלכסנדרובסק התיר את מעבר הסחורות, והמשלוח פורק כיאות וחולק בין האיכרים.

המשמעות של "שלום ברסט-ליטובסק" לא הובנה בתחילה בגוליאי-פוליה, וניתן היה ללחום בקלות נגד התעמולה של ה"ראדה" הקייבית. אולם לקראת סוף מארס (1918) כבר היו גייסות אוקראיניים מעבר לדנייפר ‒ כנראה בתמיכת יחידות גרמניות ואוסטרו-הונגריות ‒ ולא היתה שום הוכחה לכך שהכוחות האדומים מציבים נגדם התנגדות יעילה. חלשי האופי באזור החלו להסס בנאמנותם למהפכה.

באסיפה המונית בגוליאי-פוליה הכריז מאכנו כי עתה הם חייבים לסמוך אך ורק על עצמם, וכי הם חייבים ללחום לחירותם. כתגובה בא גל של מתנדבים. מאכנו נבחר להיות המפקד העליון, אינטלקטואלים מקומיים קיבלו עידוד להקמת שירות רפואי. הושג נשק נוסף, ויחידה גדולה נעה לחזק את חיל-המצב האדום באלכסנדרובסק.

בינתיים נהיה ברור יותר ויותר שלא היה כל תיאום בין הכוחות האדומים השונים. כל כוח פעל ביחידות "לעתים תכופות באותם אזורים שהיו ריקים מאויב". כאשר נתקלו באויב, נטו האנשים להיתקף בפאניקה. מאכנו הוזמן להתייעצות אל המטה הכללי של יגורוב, מפקד הכוחות האדומים. כאשר הגיע למקום המפגש מצא כי המטה הכללי נסוג מזרחה; בארבעים-ושמונה השעות הבאות נע מאכנו בעקבות הצוות המצטמצם של המטה הכללי בדרכים עמוסות בפליטים, בחיילים נחשלים ובקבוצות של מלחים שתויים. בהיותו בדרך נודע לו על כיבוש גוליאי-פוליה בידי האויב.

הוא עשה מאמצים נואשים לאסוף כמה קבוצות של חיילים נחשלים ‒ כדי שיחזרו אתו לשחרר את הכפר. מעטים מדי היו מוכנים לכך. הדרך היחידה שנותרה לפניו היתה לכיוון מזרח ‒ אל טאגאנרוג ‒ הנקודה אליה ניסו כל הנחשלים להגיע, כדי לאסוף שם את אלה מאנשיו שיוכל למצוא. הוא הלך הלאה ‒ נזכר מאכנו ‒ מלא צער ובושה על התמוטטות המהפכה שלו.

טאגאנרוג היתה מוצפת ביחידות הצבא האדום, בחיילים נחשלים, בעריקים ובפליטים-אזרחים. שבועיים קודם-לכן, ב-13 באפריל, פתחה מוסקבה במסע האנטי-אנארכיסטי שלה. ה"צ'קה" פשטה על מקומות הריכוז שלהם ועצרה כמה מאות אנארכיסטים; מעצרים מקריים של אנארכיסטים נערכו גם בטאגאנרוג. מאכנו עצמו לא הופרע; הוא מצא מספר פליטים מגוליאי-פוליה ומכפרים שכנים, ובסוף אפריל הם כינסו קונגרס כדי להחליט על מדיניותם בעתיד.

תהיה זו טעות להתייחס לפליטים אלה כאל דוגמא אופיינית של האוכלוסייה הדרום-אוקראינית. רובם המכריע של הכפריים (וכן גם של העירוניים) נשארו במקומותיהם. הם קיבלו את אדמתם ולא היו מעוניינים במיוחד בפוליטיקה. מעטים ראו עצמם "אוקראינים טובים" וקיבלו בברכה את ה"ראדה". אחרים קיוו כי משמעות המישטר החדש תהיה יצירת מצב של שלום וסדר. היו אלה בעיקר מהפכנים מושבעים, ואלה שהיו צפויים לעונש על פעולותיהם האחרונות, אשר עקרו ממקומותיהם. לכן אין בהסכמה הכללית ובמיליטנטיות של קונגרס טאגאנרוג כדי להפתיע.

הם היו נחושים בדעתם לקומם את המהפכה שלהם בגוליאי-פוליה. הם הבינו כעת שנותרה להם רק מעט תקווה לעזרה מהממשלה הבולשביקית, או מהפיקוד הגבוה של הצבא האדום: הם יהיו חייבים ללחום את מלחמותיהם בעצמם. לאחר דיון בדבר דרכים ואמצעים הוחלט כי עונת-הקציר ‒ סוף יוני ותחילת יולי ‒ תהיה העיתוי הטוב ביותר לפעילות מהפכנית בין האיכרים. לכן הוסכם כי בתחילת עונת-הקציר יסתננו משתתפי הקונגרס אל האזור ‒ ביחידות, בזוגות או בשלשות. ברגע שיגיעו אל אזור גוליאי-פוליה יהיה עליהם להקים מחדש את הקשרים ביניהם; לפתוח בהפצת חומר הסברה; לארגן קבוצות חשאיות של לוחמים פוטנציאליים; לאסוף כלי-נשק; ובדחיפות ובחשאיות להכין את הקרקע למרידת איכרים כללית.

העיתוי שנקבע לפעולה הותיר תקופת-ביניים של כשמונה שבועות; מאכנו החליט לנצל תקופה זו לסיור במרכזים הגדולים של רוסיה הסובייטית. הוא רצה לגלות בעצמו מה קרה לאנארכיסטים, ומה היה בדעתם לעשות. הוא שאף לוודא מה היתה משמעות העליונות הבולשביקית בפועל, מה היה מצבם של הפועלים במפעלים הגדולים וכיצד הם התייחסו למאורעות. הוא נזקק לידיעה ממקור ראשון לאיזו עזרה, או לאילו מכשולים יהיה עליו לצפות בפעילותו המהפכנית בדרום. סיפור האודיסאה שלו, המהווה את הכרך השני של זיכרונותיו, נותן תיאור מקסים ‒ מעיניו של אדם פשוט ‒ של רוסיה הבולשביקית באביב 1918.

מפגש עם "האליטה הסוציאליסטית"

מאכנו הגיע למוסקבה בתחילת יוני, לאחר סיור שכלל את צאריצין, סאראטוב, אסטראחאן וטאמבוב. בהיותו בדרך שמע את החדשות בדבר פיזור ה"ראדה" האוקראינית ומינויו של סקורופאדסקי להטמאן בתמיכת הגרמנים ‒ דבר ששיכנעו כי לנין טעה בהסכמתו ל"שלום ברסט-ליטובסק". אחר כך הגיעוהו הידיעות בדבר מרידת הצ'כים והקמת הממשלה ‒ בשליטת הס"רים ‒ בסאמארה. בכל הערים שביקר היתה האדמיניסטרציה במבוכה או במצב של אנדרלמוסיה. בסאראטוב, לדוגמא, היה כוח גדול של מלחים אדומים (מקרונשטאדט ומהים-השחור) מעורב בהתנגשויות ובחילופי-יריות לסירוגין עם ה"צ'קה" של סאראטוב ‒ כשכל צד מכנה את הצד השני "קונטר-רבולוציונר". אלמנט בלתי-מתפשר שלישי היתה "היחידה של הטרוריסטים מאודיסה", שמנתה כמאתיים-וחמישים איש, אשר הגיעה לעיר בערך עם בואו של מאכנו, ואשר אנשיה סירבו גם להתפרק מנשקם וגם לחזור ולהילחם בהטמאן.

תופעה מדכאת במסעו היתה הבחנתו בשקיעה הכללית של התנועה האנארכיסטית. במספר מרכזים התפרקו הקבוצות. אלה שעדיין התקיימו חסרו כספים, אירגון ורצון לפעולה. החברים היו בפחד מתמיד מפני מאסר בידי ה"צ'קה"; ומאכנו עצמו מצא זאת לנכון להסתיר את נטיותיו הפוליטיות, להציג רק את התעודה המאשרת את היותו יושב-ראש "הוודעה להגנת המהפכה" של גוליאי-פוליה.

עבור האיש הצעיר מדרום-אוקראינה התגלתה מוסקבה כ"בירתה של מהפכת הנייר", מפעל עצום המפרסם סיסמאות והחלטות ריקות, בשעה שמפלגה אחת מעלה את עצמה לעמדה של שליטה באמצעים של כוח ותככים. גם כאן נתגלו האנארכיסטים כנפחדים ובעלי מורל ירוד, העסוקים בעיקר בהתרחקות מצרות. חברו הוותיק, ארשינוב, נטל על עצמו את תפקיד מזכיר "החברה להפצה אידיאולוגית של האנארכיזם". מאכנו נכח בכמה מפגישות ה"חברה", והתרשם מרמתם התרבותית והתיאורטית של המשתתפים. אך לא התבלטה שם כל דחיפות לפעולה. שוב ושוב הוא חוזר בזיכרונותיו להגדרתו "מהפכת נייר". הוא השתתף בוועידה של אנארכיסטים, בה נכחו מעטים כדוגמתו ‒ מהדרום, אך איש מהנוכחים לא הראה נכונות לחזור לשם כדי ללחום למען דעותיו. הוועידה אף לא אישרה את ההצעה לבקש רשות מהבולשביקים להקים אירגון לעבודה מחתרתית באוקראינה. נתברר שם פער בלתי ניתן לגישור בין מה שמאכנו היה להוט לעשות לבין מצב-הרוח הכללי של התנועה. לאחר שהמהפכה שלו התפשטה כאש וכובתה, העיר ההיסטוריון שלה כי המנהיגים האנארכיסטים איחרו לישון ולא התעוררו לקול המהפכה המאכנוביסטית.

שלושה שבועות שהה מאכנו במוסקבה. הוא הלך אל הקונגרס הכל-רוסי של איגוד פועלי הטקסטיל, שם "התרכזה האליטה של הסוציאליסטים שחיו אז במרכזה של מהפכת הנייר. הם קמו אחד אחר השני, דיברו, נופפו בידיהם וצעקו, כל אחד בקול רם יותר מזה שלפניו". הוא השתתף גם בכמה פגישות של הס"רים השמאליים. הוא רחש סימפאטיה כלפיהם: הוא האמין שהם לא הסכימו עם המסע נגד האנארכיסטים באפריל, ושהם בושו בחוסר-האונים שלהם מול לנין. הוא הושפע מקאמקוב ומספירידונובה. אבל, כמו לאנארכיסטים, היה להם "רצון טוב לרוב, אך לא מספיק כוח בכדי להניף את המשימה האדירה של הסטת כיוון המהפכה".

אפיזודה אחת בביקורו של מאכנו במוסקבה העניקה לו הנאה. גיבורו הגדול מעת היותו נער בבית הסוהר היה האנארכיסט הוותיק פטר א. קרופוטקין; למרות כל אכזבותיו מההנהגה האנארכיסטית הנוכחית נותרה ההערצה. הוא עשה מספר ניסיונות לפגוש את האיש הזקן ולבסוף הצליח. היתה להם שיחה ארוכה. לא הוצגה בפני מאכנו שום הדרכה מעשית; נאמר לו כי אפילו עניין חזרתו לאוקראינה היה בעיה אשר עליה יוכל רק הוא, מאכנו, להחליט. אך הוא נתקל בהבעת סימפאטיה במידה בה לא התנסה מקודם. כאשר עמד לעזוב אמר לו קרופוטקין: "אדם חייב לזכור, חבר יקר, שאין שום סנטימנטליות במאבקנו. רק חוסר-אנוכיות ורוחב-לב וכוח-רצון בדרכנו לקראת מטרתנו יכניעו את הכל".

שנים אחר-כך, זמן רב לאחר תבוסת המהפכה שלו, כאשר היה כבר איש גוסס, מהגר החי במצב של השפלה ועוני, עתיד מאכנו לכתוב: "תמיד זכרתי דברים אלה של פטר אלכסייביץ'. וכאשר ילמדו חברינו לדעת כל מה שעשיתי במהפכה הרוסית באוקראינה, ולאחר מכן במהפכה האוקראינית העצמאית ‒ בתוך הוואנגארד, אשר בו מילאה ה"מאכנובשצ'ינה" המהפכנית תפקיד כה בולט ‒ יזהו בפעולותי את אותם חוסר-אנוכיות ורוחב-לב וכוח-רצון, אודותיהם דיבר אלי פטר אלכסייביץ'. אני מקווה שכלל זה יאפשר להם לפתח סגולות אלה בעצמם".

פגישתו עם לנין לא היתה מתוכננת, ולא צפויה. הוא ניגש לקרמלין כדי להשיג לעצמו "כרטיס שהייה", ובטעות נכנס למשרדו של סברדלוב; וסברדלוב מצא במהפכן הצעיר מהדרום מספיק עניין בכדי לסדר לו פגישה עם לנין לבוקר המחרת.

מאכנו התקבל בפשטות אבהית. לנין טפח לו על כתפו, הושיב אותו בכסא אחד ואת סברדלוב בשני, ואמר למזכירו שידאג לבל יופרעו למשך שעה. לכל אורך השיחה הוא דיבר לאט ובבהירות, בחוזרו תכופות על דבריו להבטיח שלא תתעוררנה אי-הבנות בשאלה או בתשובה כלשהי. לנין שאל מה עשו האיכרים האוקראינים עם הסיסמה "כל השלטון לסובייטים המקומיים". מאכנו ענה שהם הבינו זאת פשוטו כמשמעו ‒ בהנחה שצריך להיות להם פיקוח מלא על כל העניינים הנוגעים להם; הוא הוסיף, בתשובה על שאלתו של לנין, שאף הוא עצמו חש כי זו היתה האינטרפרטציה הנכונה.

לנין: "אם כך האיכרים נגועים באנארכיזם".

מאכנו: "האם אתה חושב שזה רע?"

לנין: "לא אמרתי זאת: זה עשוי להיות לטובה אם זה יזרז את ניצחון הקומוניזם".

לנין המשיך והעיר כי התלהבות-איכרית-גרידא עתידה לכלות את עצמה ‒ היא אינה מסוגלת לעמוד תחת מכות רציניות מהקונטר-רבולוציה. מאכנו אמר שמנהיג לא צריך להיות פסימי או ספקן. לנין הצביע על העובדה, שלאנארכיסטים לא היה שום אירגון רציני, שהם לא היו מסוגלים לארגן ‒ לא את הפרולטריון ולא את האיכרות הענייה, ולכן לא היו מסוגלים להגן על המהפכה.

לנין גילה עניין מיוחד ביכולתם הצבאית של המשמרות האדומים (כפי שהתבטאה בשטח), וחקר את מאכנו בנושא עד לפרטים. אחר כך שאל על הפרופגנדה בכפרים, ומאכנו הסביר שמהצד המהפכני היה רק מעט מזה, ומה שהיה ‒ היה בלתי-יעיל.

בפנותו אל סברדלוב אמר לנין שהדרך הנכונה לניצחון היתה באירגון-מחדש של המשמרות האדומים לתוך הצבא האדום. לאחר מכן שאל את מאכנו לתוכניותיו; כשענה מאכנו כי הוא מתעתד ללכת הביתה באופן אי-לגאלי, העיר לנין כי לאנארכיסטים היתה מידה גדולה של פאנאטיות והקרבה-עצמית, אך הם היו קצרי-ראות; הם התעלמו מההווה למען העתיד הרחוק. בפנותו שוב אל מאכנו, אמר לו לנין לא לקחת דברים אלה בחומרה: הוא (מאכנו) היה אדם טוב, ואילו היו רק שליש מהאנארכיסטים הרוסיים כמותו, היו הבולשביקים נכונים "בתנאים מסוימים" ללכת דרך ארוכה יחד איתם באירגונו החופשי של הייצור.

מאכנו מציין שהוא היה מודע באי-נוחות לעובדה שהוא הולך ומושפע מאישיותו של לנין: הוא החל לרחוש הערצה לאיש, אשר היה האחראי הראשי למסע נגד האנארכיסטים. הוא מחה, ואמר שהאנארכיסטים היו מהפכנים אמיתיים. לנין אמר, "אנו מכירים את האנארכיסטים באותה מידה שאתה מכירם. כולם חושבים רק על העתיד הרחוק, ואינם מתייחסים אל הבעיות המעשיות של ההווה". מאכנו ענה ואמר, שהוא עצמו איכר פשוט ולא משכיל, ולכן הוא אינו מסוגל להתווכח בצורה נכונה עם אדם כלנין: אבל זה לא היה נכון כלל שהאנארכיסטים לא העסיקו את עצמם במציאות של ההווה. הרי כל המאבק המהפכני בכפרים, נגד ה"ראדה" הקייבית, נישא על-ידי האנארכיסטים וכמה ס"רים שמאליים. לא היו כלל בולשביקים בכפרים, ואם היו ‒ לא היתה להם שום השפעה. היו אלה האנארכיסטים שביצעו את הלחימה.

מאכנו מעיד על רגשות התסכול שחש בעת השיחה הזו ‒ הוא הבין כי הוצעו לו אפשרויות עצומות, אך לא יכול היה לנצלן ‒ הוא התקשה מאוד לבטא את עצמו בצורה מתאימה. לבסוף שאל אותו לנין אם הוא רוצה עזרה במסעו הביתה; מאכנו אמר שהוא עתיד להזדקק לעזרה, וסברדלוב טילפן בהוראת לנין אל אחד קארפנקו. לנין אמר למאכנו להתייחס לכך כהוכחה, שאחרי הכל הוא לא היה בעל מזג-רע כל כך כלפי האנארכיסטים; עליו (על מאכנו) ללכת ולפגוש את קארפנקו, אשר יעזור לו בחציית הגבול.

מאכנו: "איזה גבול?"

לנין: "האם אינך יודע שהוקם גבול בין אוקראינה לבין רוסיה?"

מאכנו: "ואתה הוא האיש שמחשיב את אוקראינה כחלק מרוסיה הסובייטית?"

לנין: "להחשיב זה דבר אחד, לראות ‒ זה דבר אחר".

בדרך המתאימה סיפק למאכנו האירגון הבולשביקי ‒ האחראי לחצייה אי-לגאלית של הגבול ‒ דרכון מזויף על שמו של איבאן יאקובלייב שפל, מורה בית-ספר וקצין-מילואים מישוב לא רחוק מטאגאנרוג. ב-29 ביוני 1918 ליווה אותו ארשינוב אל תחנת-הרכבת. לאחר מסע ארוך ואיטי הגיעה הרכבת לקורסק, אחר כך לבלניקינו. התחנה הקטנה היתה מלאה בפליטים, אחד או שניים מהם מגוליאי-פוליה. אלה סיפרו למאכנו שבהיעדרו הועלה בית אמו באש, אחד מאחיו הוצא להורג והשני נאסר ויושב בכלא באלכסנדרובסק. הוא שכר כרכרה שתיקחהו דרך שטח ההפקר, והגיע לבלגורוד ללא תקלות. הוא מצא מקום מבודד ולבש את מדי הקצין האוקראיני, שניתנו לו כדי להתאימו לכתוב בדרכונו.

החפרפרת הקשישה מופיעה שוב ‒ המהפכה

המאורעות הוכיחו כי העיתוי שקבע מאכנו עוד בהיותו בטאגאנרוג לפגישתו המחודשת עם המהפכה האוקראינית היה עיתוי מצוין. כפי שכבר נזכר, החלק העיקרי של האיכרות לא התנגד ל"ראדה", ולצבאות הגרמניים ‒ על אף דבריו האמיצים של מאכנו ללנין. במספר רב של כפרים התקבלו הפולשים בברכה. אפילו עצם חזרתם של בעלי-האדמות לא גרמה בתחילה להפרעות בקנה-מידה גדול. דוחות שהגיעו לרוסיה הסובייטית נטו להראות כי ניתן היה לפתות את מרבית האיכרים לשלם רנטה קטנה עבור האדמה שעליה השתלטו. אך בעלי-האדמות היו רודפי-בצע: הם רצו את היבול; האיכרים היו משוכנעים בתכלית, שיבול השדות, אותם זרעו הם בעצמם ועיבדום, היה רכושם הפרטי. בנוסף לכל זאת היו קיימים גם ההסכמים המיוחדים בין (ממשלת) קייב לבין "מעצמות המרכז" בדבר משלוח החלק העיקרי של החיטה ומוצרי-המזון האחרים (מאוקראינה מערבה). האיכרים ניסו לרמות (את הספקים). כאשר נכשלו ‒ החלו להעלות באש אסמים וחיבלו באמצעי התובלה. כמו כן, היו גם מקרים בודדים של קבוצות קטנות שפתחו במאבק מזוין.

בעת כיבושה של רוסיה המערבית החזיקו הגייסות הגרמניים את האזורים הצפוני והמרכזי, את כל הטריטוריה הגובלת ברוסיה הסובייטית עד נהר הדון, את חצי-האי קרים ואת הפרובינציה טאוריד שבדרום. הרומנים היו מערבית לאודסה. ביניהם, כשהם מחזיקים ברוב שטח הפרובינציות של יקטרינוסלאב וחרסון, היו האוסטרו-הונגרים. עם האחרונים בעיקר נאלץ מאכנו להתעסק במשך החודשים הראשונים לפעילותו.

השלבים האחרונים של מסעו חזרה היו מסוכנים. שמועות בדבר חזרתו הגיעו אל השלטונות, והוא אף נאלץ פעם לקפוץ מהרכבת כדי להתחמק ממאסר. הוא עשה דרכו רגלית אל כפר ששכן כעשרים ק"מ מגוליאי-פוליה, שם היו לו חברים שהחביאוהו ושם גם הקים את מטהו המחתרתי. ב-4 ביולי הוא שלח את החוזר החשאי הראשון שלו, שנכתב בעשרה עותקים והועבר בידיים בטוחות אל איכרים, בהם ידע שיוכל לבטוח: בחוזר הוא הודיע על חזרתו ומסר למקבליו להיות מוכנים לפעולה. תשובה מיידית מגוליאי-פוליה האיצה בו לא לחזור אל הכפר: חנה שם חיל-מצב אוסטרי. הכפר שרץ מרגלים וכל החברים של הסובייט הקודם היו במעצר. היהודים בגדו בכפר עוד באפריל, ועתה היו אלה הצעירים היהודים שרדפו וצדו את המהפכנים, בעוד הבורגנות היהודית מחזקת את ידיהם.

מאכנו היה מודאג מגילוי זה של אנטישמיות. אנשיו הפכו את היהודים לשעיר-לעזאזל על פורענויות העבר, ותלו בהם את הסיבה לחוסר פעילותם העכשווי. הוא כתב להם כי בשעה שהיהודים העשירים יצדדו באופן טבעי עם הפולשים נגד האנארכיסטים, הרי היהודים העניים יותר היו ידידי האיכרים ובעלי-בריתם. הוא גם חיבר חוזר שני, המתאר את הפרוגראמה שעל פיה יש לעבוד: ראשית חייבים האיכרים להתארגן כך שבכל כפר קטן, ובכל רובע של כפר גדול תהיה יחידת לוחמים מתאימה. כאשר יוקמו היחידות יהיה עליהן לצפות להזדמנות הנאותה כדי לפתוח בפעילות בקנה-מידה קטן נגד בעלי-אדמות מבודדים.

הוא המשיך לקבל הודעות המזהירות אותו לבל יבוא לגוליאי-פוליה; נוכחותו תיוודע בוודאי, ותעורר את השלטונות להכות באיכרים העניים יותר. אך הוא נלאה מחוסר פעילות. לילה אחד הגיע, בלוויית שני איכרים חמושים, לביתה של אלמנה בקצה גוליאי-פוליה. ילדים נשלחו לכל עבר עם הודעות, ולכל אורך השעות הקטנות של הלילה התקבצו ידידיו הוותיקים בביתה. הרבה נעדרו ‒ הרוגים, גולים ואסירים. מאלה שהתייצבו ובאו היו רובם במורל ירוד; כמה מהם האיצו בו לעזוב; מעטים היו להוטים לעזור. הוא נותר במחבואו שלושה או ארבעה לילות ואירגן מספר "קבוצות התחלתיות", של שלושה עד חמישה אנשים, שהיו נתונות לפקודתו. אך אז הגיעו שמועות שסיפרו כי בכמה כפרים שכנים הבינו מקבלי החוזר הראשון שלו את תוכנו כאות ליציאה לפעולה: האיכרים יזמו מספר התקפות-בוסר לא יעילות על בתי בעלי-האדמות, השלטונות הוזעקו, והיה גל של מעצרים וחיפושים בבתים בגוליאי-פוליה עצמה. נראה היה כאילו התאמתו נבואות הפסימיסטים. מאכנו הוברח אל מחוץ לכפר והלך להסתתר אצל כמה בני-דודים רחוקים בטנרובקה, כפר השוכן במרחק שמונים ק"מ מגוליאי-פוליה.

"מוות לכל אלה אשר, בעזרת הכידונים הגרמנים-אוסטרים-הטמאנים, הוציאו מהאיכרים ומהפועלים את כיבושי המהפכה שלהם"

אם היתה גוליאי-פוליה ה"מכה" של התנועה המאכנוביסטית, הרי לטרנובקה יש מספר תביעות להיות ה"מדינה" שלה. בכפר שררה רוח-לחימה חזקה; כמו כן היתה בנמצא כמות מסוימת של כלי-נשק שהושארו מאחור באביב על-ידי המשמרות האדומים הנסוגים, והוחבאו בזהירות. מאכנו אירגן את הצעירים ליחידות. שבועות מספר אחר כך, כאשר הגיעו יותר ויותר הוכחות לאי-השקט בין האיכרים, הוא פרסם את הסיסמה: "מוות לכל אלה אשר, בעזרת הכידונים הגרמנים-אוסטרים-הטמאנים, הוציאו מהאיכרים ומהפועלים את כיבושי המהפכה שלהם".

כמו כן יזם מאכנו סידרה של התקפות על בנייני האחוזה של בעלי-האדמות. מספר בעלי-אדמות נהרגו, וכזה היה גם גורלם של השומרים שכנראה הוצבו שם; אחרים נטשו את רכושם ועברו אל ערי חיל-המצב, כדי להמתין להחזרת הסדר על כנו. פשיטותיו של מאכנו כיסו שטח גדל והולך, ויותר ויותר מתנדבים הצטרפו אל קבוצתו; באמצע ספטמבר (1918) כבר הרגיש שכוחותיו מספיקים להתקפה על גוליאי-פוליה. בדרך אל הכפר הפתיע ופרק מנשקן שתי יחידות הטמאניות, וכך הגיעה לבעלותו כמות מספקת של כומתות ומעילים של הצבא והמיליציה ההטמאנים כדי להסוות את צבאו הקטן. במשך ארבעה ימים פעלו המאכנוביסטים במעגל, ברדיוס של כ-50 ק"מ, מסביב לגוליאי-פוליה. השלטונות האוסטריים הוזהרו על התקרבותם. יחידות-עונשין עקבו אחריהם, לא מצאו אותם, התנקמו בכפרים והכפריים הצעירים ברחו כדי להצטרף אל המורדים.

לילה אחד נכנס מאכנו עם פטרול-אלים לתוך-תוכה של מחלקה אוסטרית אשר אנשיה חשבום למיליציה הטמאנית, דבר שאיפשר לאנשי הפטרול לנצור את אישם עד הגיעם לטווח-ירי בטוח. מפקד המחלקה האוסטרית היה בין ההרוגים. בין השבויים היו שלושה גליצאים, אשר נשלחו בחזרה לגדודם עם מכתב שהוכתב על-ידי מאכנו והופנה אל אנשי-השורה האוסטרים: לאלה נאמר לירות בקציניהם ולעשות את דרכם לבתיהם, כדי לפתוח שם במהפכה ‒ אחרת הם יומתו בידי המהפכנים האוקראינים. אחרי קרב קטן זה נתעוררה בעיה ‒ כיצד להיפטר מן הגופות אשר, במקרה שיימצאו, יעוררו מעשי נקם נגד הכפריים המקומיים; נקראה קבוצה של איכרים, אשר העמיסו את הגופות על עגלות וזרקו אותן בשטחו של בעל-האדמות הקרוב ביותר.

איכרים היו מצטרפים כעת אל מאכנו במאותיהם, כמה עם רובים, כמה בידיים ריקות. באותו זמן התקיימו מועצות-מלחמה מתמשכות שבהן דנו בצעדים הבאים, ובהן בא לידי ביטוי מגוון רחב של דעות. היו שרצו לפתוח בהתקפה על גוליאי-פוליה, אחרים קראו לפיזור הכוח כדי לעורר התקוממות כללית בכפרים שמסביב. השינויים המתמידים וחוסר-הביטחון לגבי תוכניות המורדים הוסיפו לקשיי המודיעין האוסטרי, אשר בליל ההתקפה על גוליאי-פוליה גרם למשלוח רוב הגייסות (האוסטריים) לכל עבר, על פי רמזים מטעים שונים.

ההתקפה היתה מוצלחת. רק אנשי מטה הפיקוד של חיל-המצב הצליחו להתחמק ולברוח בחסות החשיכה והמבוכה. המאכנוביסטים השתלטו על משרד הדואר, על מכבש הדפוס ועל תחנת הרכבת (אשר שכנה כמה ק"מ מחוץ למרכז הכפר). חשבונות ישנים חוסלו. מאות כרוזים חולקו וקראו לאיכרים להתקבץ אל המהפכה.

היה זה דבר אחד ‒ לכבוש את גוליאי-פוליה, ודבר אחר לגמרי ‒ להחזיק בה. כמה מחמומי-המוח שאפו להחזיק במקום בכל מחיר, אך מאכנו הבין שלא יהיה לו כל סיכוי להגן בהצלחה על הכפר מול גייסות סדירים. כאשר הגיעו ידיעות, ממנהל התחנה המקומי, כי הגיעו רכבות-צבא של האויב, הסיע מאכנו את צבאו הקטן אל מחוץ לכפר; הוא נלחם בהצלחה בפעולה של משמר-עורפי, וביצע מסע מזורז של כ-130 ק"מ, ואז עצר להתאוששות.

כיבושה ופינויה המוצלחים של גוליאי-פוליה היו מבצעו הצבאי החשוב הראשון של מאכנו. המבצע החשוב השני היתה ההיתקלות בדיבריבקה, אשר התחוללה מספר ימים לאחר מכן. בעת מנוחה ביער שליד דיבריבקה הצטרף אליו כוח מורדים אחר, בפיקודו של אדם בשם שצ'וס, אותו פגש מקודם ‒ בעת הלחימה באביב, ואשר השתתף בקונגרס בטאגאנרוג. הצבא המאוחד מנה כעת כמעט 1,500 איש. מאכנו תיכנן פשיטה ארוכת-טווח (כפשיטות כה רבות אשר הוליך מאוחר יותר), שתחצה את דרום-אוקראינה עד ים-אזוב. התעוררה בעיה אחת בקשר למספר פצועים מאנשי שצ'וס; אך אלה מצאו להם נערות בכפר, וכאשר נודע להן על המסע המוצע ‒ מייד התנדבו כולן לנסוע עם הפצועים ביחד עם הצבא בעגלות איכרים ולהשגיח עליהם במשך המסע.

אחר כך באו מספר ימים של עיסוקים והכנות. שם היה גם המקום בו התגבשה שיטת ההזנה של הצבא: באסיפה המונית היו האיכרים מציינים את בעלי המשקים העשירים ביותר. אלה (לא באופן בלתי-טבעי) היו מסכימים לספק כבשה אחת כל אחד. כל האיכרים סיפקו לחם, כפי יכולתם. נתהווה גם תהליך של גיוס: אך אף מתנדב לא התקבל, אם לא היה עבורו נשק בנמצא; הנותרים נרשמו ברשימה. וגם שם התנהלו אסיפות המוניות ממושכות, ונישאו נאומים אשר בהם התאמץ מאכנו להדגיש את הסכנה הנשקפת ‒ לא רק מההטמאן ומהגרמנים, אלא גם מהגנרלים הלבנים בדרום-מזרח.

ואז, לילה אחד, תקפו האוסטרים. מספר פרטיזנים עצרו את התקדמותם בעוד הפצועים מוטענים על העגלות ומוסעים אל תוך היער. הכפריים נתקפו פחד והתחננו לפני מאכנו לבל ייסוג, אך הוא ידע שהנסיגה היא הכרחית. כל אותו הלילה וביום המחרת נחבאו אנשיו ביער. רק אז, כאשר דווח כי האויב נמצא במצעד בככר הראשית, הם פתחו בהתקפת-הנגד. הם נעו בגניבה, בקבוצות קטנות. נערה אחת ניסתה לתת אות-אזעקה, אך היא נתפסה והוכתה על ראשה כדי לעצור את צעקתה. הפרטיזנים טיפסו מעבר לקירות האחוריים ונכנסו לחנויות ולבתים הנשקפים אל הככר. גייסות האויב נמצאו במנוחה. רוביהם היו מסודרים בחצובה; כמה חיילים אף שכבו פרקדן. מאכנו פתח באש מטווח 70 מטרים. היה זה טבח יותר מאשר קרב. כמה מחיילי האויב הצליחו להימלט. אחרים התבצרו בתוך בתים, והבתים הועלו באש. הכפר ניעור כמו "קן נמלים". הכפריים זרמו מן הבתים החוצה כשבידיהם גרזינים ופטישים, כשהם רודפים אחר הנמלטים ומכים את השבויים.

 היו שם: בטליון אוסטרי אחד, יחידות הטמאניות, יחידות מתנדבים מקרב הקולוניסטים הגרמנים (באוקראינה) ומחלקה של המיליציה. מאכנו הציל כעשרים אוסטרים ממעשה-לינץ', חבש את פצעיהם, האכילם ושלחם לספר את סיפורם לחבריהם. כל השבויים האחרים הומתו, וכזה היה גם גורלה של הנערה שניסתה להזעיק את האויב.

ביום המחרת הגיעו תגבורות אוסטריות עם מספר תותחי-שדה. המאכנוביסטים נאלצו לצאת את הכפר בגלל ההפגזה, והופגזו שנית כאשר התמקמו בעמדות ביער. מאכנו ושצ'וס נפצעו, שצ'וס בצורה רצינית. כפריים נפחדים זרמו אחריהם מן הכפר, אך למאכנו לא היו כל אמצעים בכדי לעזור להם. לא היתה לפניו כל אפשרות, מלבד נסיגה נוספת, והפעם מייד אל מחוץ לאזור. בלילה הבא, בהימצאו קילומטרים הרחק משם, יכול היה לראות את הזוהר בשמים, שהעיד כי בתיה של דיבריבקה עולים בלהבות.

צבאות הכיבוש נסוגים ‒ מלחמת האזרחים מחריפה

בשלושת השבועות הבאים כיסו פשיטותיו של מאכנו מאות רבות של קילומטרים והצטיינו באכזריות קיצונית. הסיסמה היתה "מוות, מוות, מוות לכל העומדים לצידו של ההטמאן". הוא כתב לאחר מכן שזו לא היתה "סיסמה שנתחברה על-ידי אלה הישובים במשרדים... אלא הוכתבה על-ידי המציאות העובדתית". יחידותיו פעלו בסביבות ברדיאנסק, מאריופול ופאבלוגראד, כשהן מחסלות בעלי-אחוזות ואנשי מיליציה. כוחו העיקרי נתקל פעם בבטליון הונגרי, והוכה קשות; מאכנו אמר ללוחמיו שיהיה עליהם ללמוד להילחם כדוגמת המאדיארים, אולם ברוב המקרים הצליח להימנע מהיתקלות בצבאות הכובשים, אשר נטו יותר ויותר להתרכז במרכזים העירוניים ובצומתי הרכבת הגדולים.

תחום פעולותיו והיקפן התרחב. כעת לא ראה עוד את עצמו כמנהיג גרילה בלבד, אלא שוב כמכשיר של מהפכה חברתית. מדיניות הנקמה וההרס חדלה מלהיות מתאימה לכך. המהפכה חייבת לבנות את מחסניה, את מלאי הנשק, הסוסים, הכסף והאספקה החיוניים לה. לאחר מחשבה בדבר האמצעים הנחוצים, הובאו המסקנות להצבעה באסיפה כללית של צבא המורדים, והאסיפה הצביעה בעד שיטה של החרמות מאורגנות. הוקמו טריבונלים מהפכניים; אויבי-הציבור לא יומתו עוד מייד עם היתפסם, אלא דינם יבוצע בפומבי לאחר תצוגה מסוימת של הליכים משפטיים. את צבא המורדים העיקרי החלה ללוות שיירה ארוכה של עגלות נושאות כסף מזומן וציוד, ועתה כבר ניתן היה להגיש עזרה מיידית לכפרים עניים אשר שכנו על דרך המסע.

בראשית אוקטובר נטשו האוסטרים את גוליאי-פוליה, וצבא המורדים צעד פנימה, והפעם כדי להישאר ‒ חוץ מהפסקה קצרה אחת ‒ לכמה חודשים. פעולתו הראשונה של מאכנו היתה הצגת אולטימטום למפקד העיר אלכסנדרובסק (מטעם ההטמאן), בדרישה לשחרר את כל האסירים שבבית-הכלא. בעקבות זאת הגיעו חזרה לגוליאי-פוליה מספר אנארכיסטים (בהם אחיו של מאכנו), אשר התקבלו בקבלת-פנים גדולה. בואם איפשר תיגבור, שהיה נחוץ מאוד, של הצוותים הצבאיים והמנהליים.

מאכנו שהה בשדה כאשר הגיעו החדשות רבות-הערך מקייב, בדבר הפלתו של ההטמאן סקורופאדסקי ונטילת השלטון באוקראינה בידי הדירקטוריון. הדירקטוריון היה מאותו גוון פוליטי, ולרוב גם מאותו הרכב אותו אנושי, כקודמתו ה"ראדה". בקרב האיכרים ניעורה צהלת ניצחון, אך למאכנו היו ספקות. הוא התייחס אל הדירקטוריון (שבהנהגת פטליורה) כפי שהתייחס מקודם אל ה"ראדה", כאל מכשיר של השוביניזם הבורגני. אולם באותו זמן היה גם צורך בזהירות: למהפכה הצעירה היו כבר אויבים רבים מאוד, אך לא היו לה די כוחות צבא.

כאשר חזר מאכנו לגוליאי-פוליה באו ימים של דיונים מלאי-דאגה בנוגע למדיניות שיש לאמץ. תיאורו של מאכנו את התקופה הזאת אינו מושלם; הוא היה אדם גוסס כאשר הגיע לכתיבת פרק זה של זיכרונותיו, וישנם חללים רבים בתיאורו. אך מה שברור הוא, כי בשלב אחד נתקבלה החלטה לשמור, לעת עתה, על יחס של נייטרליות זהירה; וכי ימים ספורים אחר-כך שונתה ההחלטה לחיוב המלחמה (בדירקטוריון). זיכרונותיו של מאכנו אינם מספקים שום רמז לסיבה שגרמה לשינוי זה. יתכן שהסיבה נעוצה בתקווה לבוא לידי איזשהו שיתוף פעולה עם הבולשביקים.

בסוף הסתיו ובחורף 1918 נשאה מתקפת-הנגד של הצבא האדום את השלטון הסובייטי בחזית המזרחית עד אופה ואורנבורג. אולם מתקפת האדומים בדרום, נגד הקוזאקים וצבא-המתנדבים הלבן, הלכה ודעכה: היו הפרעות בעורף האדומים, והיתה אי שביעות רצון בקרב כמה מפקדים אדומים בדרגים הנמוכים. בנוסף לכך נפגעו הגייסות האדומים קשות ממגיפת הטיפוס. בנובמבר כבש דניקין את סטאברופול, ושבועות מעטים אחר-כך נשבר הצבא האדום של צפון-קווקז סופית.

משמעות נסיגתם של צבאות הכיבוש הגרמניים והאוסטרו-הונגריים מאוקראינה היתה הסתלקותו של הכוח היחיד שהיה מסוגל לכפות צורה מסוימת של סדר. באזור החוף (של הים השחור) ובקרים נוסדו מספר שלטונות מקומיים חלשים וחולפים; דניקין שלח את נציגיו למרכזים העיקריים, וזמן קצר אחר-כך כבר היו הצרפתים נכונים לנחות בכוח מסוים. בקייב עשה הדירקטוריון מאמצים נואשים לגייס ולקיים צבא, שיוכל לשמור על קיום שלטונו.

הבולשביקים התכוננו לפתוח בפלישה נוספת. בפנים הארץ, לאורכם ולרוחבם של המחוזות החקלאיים, פעלו מפקדי-צבא ומנהיגי כנופיות רבים, מקשת רחבה של צבעים פוליטיים, כמה עם סיסמאות לאומיות או פוליטיות, וכמה ‒ סתם שודדים. מצבו של מאכנו היה יוצא-דופן בגלל חוזק צבאו, בגלל האמון שרחשו לו הכפריים ובגלל טבע האידיאלים הפוליטיים והפרוגרמה שלו.

הנסיגה הגרמנית-אוסטרית העמידה בפני מאכנו אפשרות יחידה במינה לאסוף כמות רזרבית של כלי-נשק ואספקה, וזיכרונותיו מלאים בתיאורי תקריות עם יחידות גרמניות נסוגות. נערכו כמה קרבות, היו הרבה פגישות למשא-ומתן והיו ניסיונות להשיג את הדרוש בדרכים של עורמה ומירמה. מספר שבועות אלה הראו עלייה רבת-ערך, גם בכוחו האפקטיבי של הצבא המאכנוביסטי וגם בפרסומו ובשמו-הטוב של מאכנו עצמו. פרסומו לא היה עוד מקומי בלבד. הוא הוצג פעמים רבות ובאהדה בעיתונות של רוסיה הסובייטית כלוחם מהפכני אמיתי. באמצע דצמבר 1918 הוא קיבל הזמנה מהוועד הבולשביקי המחתרתי ביקטרינוסלאב ליטול חלק בניסיון לכבוש את העיר מידי חיל-המצב הפטליוריסטי וליטול על עצמו את הפיקוד על כל הכוחות המורדים. מאכנו הסכים.

הוא קידם את גייסותיו בלילה אל רובע-פועלים שבגדה המערבית של הדנייפר. הם נכנסו אל תוך העיר ברכבת-פועלים בשעת בוקר מוקדמת, כשכלי נשקם מוסתרים תחת כנפות מעיליהם הארוכים. תחנת הרכבת נתפסה מייד. כמה יחידות של פועלים בולשביקים ומספר ס"רים נכנסו אף הם לפעולה. קצין-ארטילריה פטליוריסטי עבר אל צד המהפכנים, עם מספר תותחים על צוותיהם. לאחר שלושה או ארבעה ימים של לחימה מבולבלת כבשו המורדים את חלקה הגדול של העיר. מאכנו כבש את בית-הסוהר ושיחרר את האסירים; הוא עצר את התובע, אשר הבטיח את הרשעתו עשר שנים קודם לכן, והרגו; הוא פירסם צווים האוסרים על הביזה. הוקם סובייט חדש כאוטוריטה השליטה, אך הוא פעל רק 24 שעות. הפטליוריסטים הביאו תגבורות והמאכנוביסטים נאלצו לסגת. ימים מספר אחר-כך דחק הצבא האדום את הפטליוריסטים החוצה.

נמצא בידינו תיאור הלחימה ביקטרינוסלאב מאת פרופסור למשפטים באוניברסיטה המקומית, אשר התגורר עם אשתו בקומה אחת של בית שנשקף אל הכיכר, שנהפכה לשטח הפקר בין הצדדים הלוחמים. הפגזים ייללו מעל הראשים, וקלעי הכדורים הקישו על הגג. התושבים הבלתי-לוחמים שבבית הפרופסור התרכזו בקומה התחתונה, שנראתה להם הפחות מסוכנת ו"המתינו בשקט למוות". בערבו של היום הרביעי ללחימה פסקה האש. נשמעו רעשי דפיקות בדלת, וכעשרה אנשים התפרצו פנימה מהרחוב, ועמדו על דעתם שהבית נחוץ להם. בעל-הבית התחנן והתווכח: כתוצאה מכך הם הסכימו להשתמש רק בחדרים הקדמיים, ואת האחוריים השאירו לתושבים. כך עברו הדיירים אל אחורי הבית, אבל אורחיהם נדחקו אחריהם, ואנשים נוספים התקבצו פנימה מן הרחוב. ארוחה הונחה על השולחן, והפרטיזנים התיישבו לאכול; גבירות הבית הזדרזו לשרתם.

אלה היו אנשי צוות של מחלקת-מקלעים מאכנוביסטית. לבושם היה מגוון ‒ מדים מכל הסוגים, בגדי איכרים; חלקם לבשו מעילי פרווה אזרחיים יקרי-ערך. כולם היו חמושים מכף-רגל ועד ראש, כשרימוני-יד תלויים עליהם. אחד, שהיה שיכור מאוד, לא פסק מלספר על הבורגנים שהרג. "הם היו מאוד טיפשיים", אמר. "הם צרחו כל הזמן". האנשים לא היו בלתי-ידידותיים. אחד שלף זוג גרביים, אותו הציע לאשת הפרופסור. היא היתה בטוחה שהגרביים הופשטו זה עתה מרגליה של אשה מתה, וסירבה בפחד; לאחר רגע מתוח הסכים בעל-הבית לקבל אותן עבור בתו.

איכר קשיש אחד היה מוכה תדהמה נוכח הפאר של פנים-הבית העירוני הראשון שראה מימיו, והיה מודה ברשמיות בין כל לעיסה ללעיסה. אחר-כך הצטרף אליהם מפקד היחידה. הוא לא הסכים לאכול או לשתות, אך ישב אל השולחן לשוחח. הוא היה אנטישמי. הוא תיאר את מנהיגו מאכנו כ"קומוניסט אמיתי, שלא כמו הפטליוריסטים שמכרו את עצמם ליהודים". הוא המשיך להסביר כי כאשר היו כובשים עיר, היה מאכנו מתיר לאנשיו ליטול זוג אחד מכל דבר שנזקקו לו, בתנאי שהאיש יכול לשאת את שללו בעצמו. מי שלקח יותר מזה ‒ היה נורה. אזרחים שוחרי-שלום אינם צריכים לפחוד, מפני שהמאכנוביסטים הרגו רק גרמנים ויהודים; אלה, אחרי הכל, היו החלק העיקרי של הבורגנות.

בבוא הזמן יצאו אנשי-הכיתה להחליף את חבריהם. המפקד נתן רשות לחסום את המעבר שבין החדרים הקדמיים לבין האחוריים. במשך הלילה נכנסו פנימה כמה אנשים, והחליפו ביניהם כמה מילים במהירות ליד הדלת הפנימית. נשמעו חילופי יריות לסירוגין, והתפרצויות של אש מכונות-ירייה מכיוון הככר הקדמית. בבוקר המחרת היה הכל שקט, כשהאנשים נמצאים בעמדותיהם בככר. בחדר הקדמי נפרץ ארון, וכל הבגדים נגנבו; שק של רימוני-יד היה מונח מתחת למיטה. בעל-הבית קרא לאחד הפרטיזנים, שבא ואסף את הפצצות. כאשר החלו שוב יריות, היו אלה מצד התגבורות הפטליוריסטיות, והמאכנוביסטים נסוגו.

מרכז של אופוזיציה אידיאולוגית

אחרי הלחימה ביקטרינוסלאב חזרו המאכנוביסטים לכיוון גוליאי-פוליה. הצבאות האדומים המתקדמים לא נכנסו לאזור הזה בשבועות הראשונים של 1919, כאשר מאכנו וצוותו המשיכו לעסוק בהתארגנות צבאית וחברתית. בתקופה זו נוצרו האתחלות למה שניתן לכנות "המימשל המאכנוביסטי": התכנסו שני קונגרסים, הראשון בינואר בווליקאיה-מיכאילובקה, והשני ‒ שלושה שבועות אחר-כך ‒ בגוליאי-פוליה. בקונגרסים השתתפו נציגים של איכרים, של פועלים ושל חיילי צבא המורדים, וכוונתם היתה לאשר ולרשום בפרוטוקול את החלטותיהם של המוני העמלים, ולהיחשב כסמכות העליונה של האזור המשוחרר. אזור זה היה לעת עתה כפרי בלבד, וייצוג הפועלים בקונגרס היה לא משמעותי. נציגי האיכרים, בכל אופן, באו מ-32 "וולוסט" (מחוזות-כפר).

נישאו שם נאומים מהפכניים מעוררים: האימפריאליסטים האירופיים והאמריקאיים, ונושאי כליהם כגון דניקין, קולצ'אק ופטליורה, זכו במטר חרפות וגידופים. בהחלטה הכללית נכללה גם אזהרה: "הקונגרס חייב, כמו כן, להכריז בצער עמוק כי, מלבד האויבים מחוץ, מאיימת סכנה ‒ אולי גדולה עוד יותר ‒ מבית על המהפכה של הפועלים והאיכרים הרוסים והאוקראינים, סכנה הנובעת מליקוייה הפנימיים של המהפכה. הממשלות הסובייטיות של רוסיה ושל אוקראינה עושות מאמצים כדי לשלול מנציגי הסובייטים המקומיים של האיכרים והפועלים את החופש ואת האוטונומיה שלהם, על-ידי הפקודות והצווים שהן מפרסמות". בהמשך נוסח ההחלטה נאמר כי המפלגה הבולשביקית ממשיכה ב"דרישתה למונופול על המהפכה".

ההישג האזרחי העיקרי היה ייסודו של סובייט אזורי צבאי-מהפכני של איכרים, פועלים ומורדים (חיילי הצבא); זו היתה ועדה מתמדת, שהיתה חסרת סמכויות ליזום מדיניות, ונוצרה אך ורק כדי לדאוג לביצוע החלטותיהם של הקונגרסים התקופתיים. בין השאר התקבלה בחיוב גם ההצעה להקים מחדש את הקומונות החקלאיות הקודמות. הועברה גם החלטה הקוראת לזירוז הקמתם של סובייטים "חופשיים", כלומר ‒ א-פוליטיים, של העמלים בכל האזורים; והחלטה אחרת האיצה ליצור "איחוד ישיר" בין האיכרים שבחבלים הכפריים לבין הפועלים שבערים. החלטה אחרונה זו נותרה על הנייר בלבד; דרכי התחבורה והתקשורת היו במצב גרוע, והיה מגוון רחב מדי של כוחות כיבוש צבאיים, עובדה שלא איפשרה ליצור קשר אמיתי בין הכפריים לבין פועלי הערים הגדולות. אולם המאכנוביסטים עשו לפחות את המחווה הראויה להתכבד, בשולחם מטען גדול של חיטה אל פועלי החרושת הרעבים של פטרוגראד ומוסקבה.

על כל פנים, הדגש העיקרי בשני הקונגרסים הושם על הגנה. מאכנו למד את הלקח של אביב 1918: מהפכה חברתית חייבת להיות בעלת כוח צבאי יעיל להגנתה.

בכל משך השבועות הראשונים של 1919 לחמו יחידות מאכנוביסטיות נגד הלבנים בדרום, ומערכות אלה גילו למאכנו את הליקויים שבשיטה ההתנדבותית. זרם המתנדבים לא יבש: לעיתים היו יותר מתנדבים מאשר כלי נשק לחימושם. אך הזרם נטה להתכווץ, והיה בלתי-אפשרי לחזותו מראש. יחידים וקבוצות נטו להתעייף מהמלחמה ולחזור לבתיהם. היה נחוץ להעמיד את שאלת כוח-האדם על בסיס קבוע. בהתאם לכך, לאחר שמאכנו עמד על הצורך הזה, העביר הקונגרס השני החלטה המחייבת "גיוס כללי, התנדבותי ושוויוני".

הקו האנארכיסטי-אורתודוכסי, כפי שבא לידי ביטוי בפגישה אנארכיסטית בתקופה ההיא, היה ש"שום צבא-חובה... אינו יכול להיחשב כמגן האמיתי של המהפכה החברתית". התפתח ויכוח סביב השאלה, אם יכול גיוס להיחשב "רצוני" (ללא התחשבות ברגשות האנשים), אם הוא מתקיים כתוצאה של החלטה שהתקבלה מרצון חופשי על-ידי נציגי כלל הקהילה. ידו של מאכנו היתה על העליונה. סופר סובייטי (קובאנין) מעלה את ההשערה, שהעניין הוכיח כי מאכנו הכיר את איכריו יותר טוב מאשר האינטלקטואלים האנארכיסטיים: האיכרים נמנעו מהתנדבות, בגלל שידעו כי הלבנים נהגו לירות בכל המתנדבים האדומים. כמגויסים הם היו עתידים להיות בטוחים יותר.

ההתקשרות הראשונה בין מטהו של מאכנו לבין זה של דיבנקו ‒ המפקד המקומי של הצבא האדום ‒ התקיימה בסוף חודש פברואר. היחסים היו ידידותיים. כל צד נזקק לברית הצבאית. מאכנו המשיך להופיע בעיתונות הסובייטית כגיבור של המוני העמלים, וכאשר הציע הצבא האדום במארס לאחד את הכוחות הצבאיים נגד דניקין (שהיה כעת המפקד העליון של כל כוחות הלבנים בדרום), הצליחו להגיע להסכמה תוך זמן קצר.

שלוש פעמים עתיד היה מאכנו לנהל משא-ומתן עם הבולשביקים. בהסכם הראשון הזה נאמר כי הצבא המאכנוביסטי יהיה כפוף למטרות מבצעיות לפיקוד העליון של הצבא האדום. יותר מזה, הצבא המאכנוביסטי יקבל את ממוני הצבא האדום כקומיסארים פוליטיים שלו, מהדרג העליון ועד הדרג הגדודי. הצבא יקבל מהבולשביקים נשק ואספקה, בכמות שווה לכמות שיקבלו היחידות הקרובות של הצבא האדום. הצבא ימשיך לשמור על שמו ‒ צבא המורדים (מאוחר יותר הוא עתיד לאמץ לעצמו את השם: "צבא המורדים המהפכני של אוקראינה (מאכנוביסטים)", וכן ימשיך להחזיק בדגליו השחורים (האנארכיסטיים). דבר לא נאמר בהסכם על אופיו העתיד של המינהל האזרחי בשטחים שהוחזקו על-ידי המאכנוביסטים.

ההסכם עם מאכנו סימן את ראשיתן של מספר הצלחות אדומות בדרום. בסוף חודש מארס 1919 כבש גריגורייב את חרסון (גריגורייב ‒ קצין צאריסטי לשעבר, שירת את אנשי פטליורה ואחר-כך ערק עם צבא הפרטיזנים שלו אל הצד הבולשביקי). באפריל פינו הצרפתים במהירות את אודסה, והאדומים צעדו אל תוך העיר. באותו חודש כבש הצבא האדום את קרים.

אבל, למרות זאת, נתקלו הבולשביקים בקשיים בבואם לשלב את הפרובינציות הדרומיות ‒ שנכבשו מחדש זה עתה ‒ עם השטחים האדומים הקודמים לכדי יחידה אחת. המדיניות הבולשביקית הסכימה ותמכה בחלוקת אדמותיהן של חלק מהאחוזות הגדולות לאיכרים העניים. אולם אותה מדיניות קבעה גם שיתר האדמות של האחוזות הגדולות חייבות להיות מנוהלות כחוות ממשלתיות: כרמי הענבים ושדות סלק-סוכר ייהפכו לרכוש המדינה, וכמו כן כל בעלי-החיים והציוד שהיו שייכים לאצולה שהורדה מנכסיה.

האיכרים, מצד שני, עמדו על כך שכל רכוש בעלי האדמות הקודמים הוא עתה שלהם בזכות, כפי שאורגן הדבר בגוליאי-פוליה (הקומונות החקלאיות של מאכנו היו, כאמור, על בסיס רצוני לגמרי). יותר מזה, הצבאות האדומים הסתמכו על הייצור המקומי לקיומם, דבר שמשמעותו היתה החרמות וצווי גיוס. קומיסארים אדומים ואנשי "צ'קה" (אשר לעיתים קרובות היו יהודים) הפכו במהרה למטרה לשנאה. האירגון המפלגתי הבולשביקי והתעמולה הבולשביקית היו חלשים למדי ברוב הערים, ולא היו בנמצא כלל באזורים הכפריים.

באותו זמן נעשו כבר ניסיונות להקמת "ועדי איכרים עניים" אך ניסיונות אלה לא היו יעילים. לאיכרים העניים לא היה פנאי לשבת בוועדים, אשר ישיבותיהם היו לרוב מלאות בקולאקים. בכל מקרה, היו רק מעט סיבות שיעודדו את האיכרים העניים לשתף פעולה עם שליטיהם החדשים. הכפריים, אמידים ועניים כאחד, היו מאוחדים באופוזיציה שלהם לשלטונות. חלק מהם האמינו כי מפלגה חדשה עלתה לשלטון במוסקבה. הם היו בעד הבולשביקים שנתנו להם את האדמה ‒ הם הצהירו ‒ אך היו נגד הקומוניסטים שמנסים כעת לשדוד אותם. נראה להם כי הניסיון האחרון שרכשו הוכיח, שניתן להתנגד בהצלחה לשלטון; לכל אורכו ורוחבו של האזור היו ניסיונות לעכב משלוחי אספקה, הצתות, מעשי לינץ' ופעילות של קבוצות מזוינות.

ההתמרמרות החלה להתפשט אל אותן יחידות של הצבא האדום אשר אנשיהן גויסו מהמקום. דיווחים נאמנים סיפרו כי הדיביזיה השנייה של הצבא האדום האוקראיני היתה במצב של התפוררות בשל "חוסר-משמעת, שכרות, משחקי-קלפים, אנטי-קומוניזם, אנטישמיות, פרו-מאכנוביזם וסיסמאות הדגל-השחור".

הזכרת הדגל השחור אינה תופעה מבודדת. מאלכסנדרובסק וממרכזים אחרים הגיעו דיווחים על השפעה אנארכיסטית. בערך באותו זמן כינסו האנארכיסטים ועידה בקורסק, ובאחת מהחלטותיה נאמר כי "יש סיכויים רבים לכך, שהמהפכה האוקראינית תיהפך במהירות לאנארכיסטית, אם לשפוט על פי הרעיונות העומדים מאחוריה". חומרת המצב הזמינה נקיטת אמצעים מחודשת מצד הבולשביקים נגד האנארכיסטים. העיתון האנארכיסטי הראשי באוקראינה ‒ "נאבאט" ("פעמון אזעקה") ‒ הושתק, וחברי מערכת-העיתון נפוצו לכל עבר תחת איום במאסר. כמה מהם באו אל מאכנו לגוליאי-פוליה; וולין, האינטלקטואל החשוב שבהם, עוכב בדרך, אך הגיע לשם בקיץ ונבחר למשרת יושב-ראש הסובייט הצבאי-מהפכני. ארשינוב הגיע עוד קודם (באפריל) ממוסקבה, ונטל על עצמו את האחריות לחינוך ולתעמולה המאכנוביסטיים. היה יסוד לחשדות הבולשביקים כי גוליאי-פוליה עומדת ליהפך למרכז של אופוזיציה אידיאולוגית.

[החלק הבא: מאכנו (2), המשך]

[הפרק הקודם: הרכבות המאכנוביסטיות עוברות בתחנת פומושנאיה]