[חלק ג' ואחרון של הפרק "מאכנו" מספרו של דייויד פוטמן]
הצבא האדום תוקף
הצבא האדום כבש את קייב ואת חארקוב בחודש דצמבר 1919. חייליו צעדו לתוך יקטרינוסלאב חודש ימים לאחר שמאכנו נסוג משם. שבועות מעטים אחר כך הם כבשו את צאריצין ואת רוסטוב. הלבנים הובסו בצורה מוחלטת: לקראת סוף חודש מארס (1920) הם נדחקו לתוך חצי-האי קרים, ודניקין עמד למסור את הפיקוד לווראנגל.
חיל-החלוץ של הצבא האדום התקשר לראשונה עם הצבא המאכנוביסטי שבאלכסנדרובסק בדצמבר. בתחילה שוב היו היחסים ידידותיים: היתה תחושה של סולידאריות בשל הניצחונות על הלבנים, נערכו פגישות-אחווה והוחלפו ברכות הדדיות. אולם זמן קצר אחר כך, לקראת סוף השנה, שלחה מפקדת הארמיה ה-14 של הצבא האדום (בפיקודו של וורושילוב) הוראות רשמיות למאכנו, שעליו להתקדם עם צבאו ולתפוס עמדות בגבול הפולני. יש לאשר שהיו כמה סיבות צבאיות לתיגבור אזור זה, אם כי המלחמה נגד פולין לא היתה עתידה לפרוץ במשך ארבעה חודשים נוספים. אולם הצד הסובייטי הודה שפקודה זו "הוכתבה" בראש ובראשונה "על-ידי הנחיצות" לחסל את ה"מאכנובשצ'ינה" כתנועה עצמאית. רק כאשר יהיה מאכנו רחוק מארץ מולדתו אפשר יהיה לפעול נגד השפעתו, לפלג את הפרטיזנים שלו ולהכליל אותם בתוך יחידות שונות של הצבא האדום. כבר היו מקרים קודמים (במיוחד בסיביר) בהם פתרו השלטונות הסובייטיים בעיות, שיצרו מנהיגי פרטיזנים, על-ידי שליחתם להילחם בחזיתות רחוקות.
מאכנו ואנשי מטהו, על כל פנים, היו מודעים לגמרי למניעי הסובייטים. תשובה מנוסחת בהיגיון נשלחה אל הארמיה ה-14: צבא המורדים, שהוא יותר מהפכני מכל צבא אחר, עתיד להישאר באוקראינה, אליה הוא שייך; ההעברה המוצעת אל הגבול הפולני היא חסרת סיבה, ובכל מקרה ‒ אינה אפשרית כל עוד ממשיכה מגיפת הטיפוס להשתולל. באותו זמן פנו אל אנשי השורה של הצבא האדום, תוך עקיפת הפיקוד האדום, לבל ייטלו חלק ב"פרובוקציה" זו. לא היתה כל תגובה מיידית מהצד הבולשביקי.
ואולם, באמצע ינואר 1920 הכריז הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית על מאכנו ועל צבאו כעומדים מחוץ לחוק, והצבא האדום תקף.
במסעם ל"שילוב" דרום-אוקראינה נמצאו הבולשביקים במצב טוב הרבה יותר מאשר מצבם באביב. כאשר דניקין מובס והמלחמה הפולנית עדיין מעבר לאופק ‒ היו בידם הרבה יותר גייסות חופשיים. האירגון-מחדש של הצבא האדום בידי טרוצקי כבר ארך מספיק זמן כדי שהשפעתו תבוא לכלל ביטוי. שירותי העזר ‒ שה"צ'קה" לא היתה הפחותה שבהם ‒ תוגברו ושופרו. האיכרים, לאחר שהתנסו בשלטון הצבאות הלבנים, היו כעת פחות עויינים לאדומים, והממשלה הסובייטית היתה כעת במצב טוב יותר ‒ כך שהיתה מסוגלת לעבוד על פי מדיניות קבועה, יותר מאשר בדרך של אילתורים חפוזים. בחודש פברואר אושרו ההוראות להבטיח חלוקת אדמות נוספת לאיכרים העניים, ובתוך מספר חודשים קוצץ מספר החוות הממשלתיות הלא-אהודות לחצי, ושטחן בשני-שלישים. אדמה נוספת נלקחה מהאיכרים העשירים יותר והועברה לעניים יותר. נפתח מסע אינטנסיבי לפלג את האיכרות ולהבטיח שיתוף פעולה פעיל מצד ה"בדניאקים" נגד ה"קולאקים".
המלחמה של 1920 לא היתה מלחמה של קרבות גדולים. היו מספר התנגשויות, וגוליאי-פוליה החליפה ידיים כמה פעמים תוך שפיכות-דמים לא מעטה. כוח המורדים היה בתקופה זו קטן מאשר בסוף 1919, ומיתקפותיו של מאכנו הוגבלו להתקפות-פתע על יחידות מבודדות של הצבא האדום. מטרת הבולשביקים היתה כפולה ‒ לכתר את מאכנו ולעקור את השפעתו בכפרים. במטרתם הראשונה נכשלו, בשנייה הם השיגו ‒ על-ידי מספרם העדיף ועל-ידי אכזריות עקבית ‒ הצלחה חלקית. אחת האבידות המאכנוביסטיות הראשונות היה וולין: הוא היה מרותק למיטתו ‒ חולה בטיפוס ‒ כאשר נתפס בידי האדומים, ונשלח בחזרה לכלא במוסקבה.
עם כיבוש כפר על-ידי הצבא האדום היו אנשי ה"צ'קה" צדים ותולים את כל תומכי מאכנו; היה מוקם סובייט צייתני; פקידים היו מובאים או מתמנים למשרות ציבוריות, כדי לארגן את האיכרים העניים ואת משלוחי התוצרת החקלאית; שלושה או ארבעה אנשי מיליציה אדומים היו מושארים כתמיכה מזוינת בבוסים החדשים של הכפר. לא תמיד פעלה השיטה היטב. אף על פי ששיטת ה"סובחוזים" (החוות הממשלתיות) מותנה בצורה משמעותית, נשאר הקומוניזם-הצבאי בתוקף. היו החרמות, היו גיוסים והיתה עבודת-כפיhה. כפיית משלוחי התוצרת בוצעה בגסות, בצורה לא מתוכננת, ועוררה התנגדות מרה. האיכרים החלו לעכב שוב את המשלוחים ולנטור טינה. חברי הסובייט שמונו לאחרונה (ואפילו חברים בוועדי האיכרים-העניים) היו מתגלים לעיתים כקולאקים. ממוני הבולשביקים היו נרצחים, מגורשים או מופחדים עד כדי כך שנמנעו מלבצע את תפקידיהם. בכל רגע יכולה היתה קבוצה מאכנוביסטית להופיע מעבר לאופק, והבוסים החדשים היו נאספים ונורים למוות.
אי אפשר להעריך את מספר הקורבנות. וולין וארשינוב נוקבים במספר של מאתיים-אלף איכרים שנהרגו בידי האדומים ‒ חלק נכבד מהם היו קורבנות ההוצאות-להורג של ה"צ'קה". המאכנוביסטים הרגו את כל פעילי המפלגה הבולשביקית שיכלו לתפוס, את כל אנשי ה"צ'קה" והמיליציה ואת כל הפקידים של יחידות ההחרמות-בכוח ושל אירגוני-האיכרים-העניים.
בפעולות צבאיות ירו הבולשביקים בכל השבויים. המאכנוביסטים ירו בכל הקצינים השבויים, אלא אם כן התערבו אנשי השורה האדומים לטובתם. החיילים נשלחו לרוב לבתיהם; אחדים מהם התנדבו לשרת יחד עם המורדים.
דוחות הצבא האדום מספרים על מורל ירוד; מפקדים אדומים ומספר קומיסארים פוליטיים נאסרו ‒ יחידותיהם לא הראו כושר לחימה מניח את הדעת. ברור שרבים מחיילי הצבא האדום לא גילו התלהבות בשלב ספציפי זה של מלחמת האזרחים. האדומים השתמשו במספר גייסות לאטיים וסיניים כדי להקטין את הסיכון של אחוות-לוחמים בין שני הצדדים.
עם פרוץ המלחמה הפולנית לא הוקטן הצבא האדום בדרום-אוקראינה. העליונות המספרית של האדומים היתה מכרעת ‒כמקודם. מאכנו והגוף העיקרי של צבאו נרדפו הלוך ושוב בכל הארץ. במקרה אחד אולץ להתייצב ולהילחם ‒ והוכה; אך תמיד היה משתמט מהיתקלות, מארגן מחדש את כוחותיו ומופיע שוב כדי להנחית מהלומה במקום ובשעה הבלתי-צפויים ביותר. אנו שומעים עליו כשהוא תופס מחצית של סוללה ארטילרית, רכבת אספקה ורגימנט חיל-רגלים אדום שלם. הבולשביקים הפעילו את כל אמצעי הפרופגנדה וההטעיה. דוחות שסיפרו על מותו של מאכנו או על נפילתו בשבי הופיעו שוב ושוב. ה"צ'קה" ניסתה ללא הפסקה, וללא הצלחה, להתנקש בחייו.
איך שלא יהיה, שיטות הבולשביקים ועוצמתם החלו להטביע את חותם. מאכנו היה חלש ‒ בסוף קיץ 1920 ‒ הרבה יותר מאשר היה קודם, באביב. הכיבושים החוזרים ונשנים של כפר אחר כפר על-ידי הצבא האדום ועל-ידי ה"צ'קה", אחת היתה משמעותם: חיסול (או הרתעה לזמן ממושך) של כל הפעילים האנטי-בולשביקיים. יותר מזה, השנים הארוכות של הלחימה וההחרמות הביאו את האיכרים למצב של ליאות ועוני. הם רצו שלום, כל צורה של שלום. כבר לא נותרו להם סוסים או אספקה, אפילו עבור הצבאות המאכנוביסטיים המצטמקים. לא היה להם דבר לתיתו, והם התרעמו על דרישות שהוצבו להם. בעיית המחסור בסוסים היתה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, משום שהטקטיקה המאכנוביסטית התבססה על מהירות, ומהירות היתה תלויה בסוסים רעננים.
הסכם אוקטובר ‒ ראשית הסוף
בניגוד למלחמה הפולנית, הקלה מיתקפת וראנגל בצורה ישירה על המורדים. וראנגל היה נחוש בהחלטתו להשתמש בכל בעל-ברית אפשרי. כבר ב-13 במאי 1920 הוא פירסם פקודה לגייסותיו לתאם את פעולותיהם עם מאכנו ועם קבוצות אנטי-בולשיבקיות אחרות; כתוצאה מכך פירסמו עיתונים בולשביקיים טענות בדבר שיתוף פעולה בין מאכנו לבין וראנגל. ב-18 ביוני שלח הפיקוד הלבן זוג שליחים אל מאכנו (קולונל וקפטן), עם הצעות רשמיות לשיתוף פעולה נגד האדומים. העניין נדון בפגישה של פיקוד המורדים ב-9 ביולי: הקולונל נורה והקפטן נתלה. על גופתו התלויה הוצמדה כרזה: "אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה שיתוף פעולה מצד מאכנו עם המשמרות הלבנים, ואם איזשהו מטה לבן ירצה לשלוח שליח נוסף ‒ הוא ייתקל בגורל דומה לגורלו של זה". מאכנו פירסם הצהרה הקובעת מה נעשה בנדון, כסתירה להאשמות הבולשביקים.
זה מוסכם על כל הצדדים שהיוזמה לפעולה משותפת נגד וראנגל באה מצד המאכנוביסטים. הצעות בנדון נשלחו בטלגרף על-ידי מאכנו לחארקוב ולמוסקבה, לראשונה ביולי, ואחר כך באוגוסט. היסטוריונים סובייטיים משערים שמאכנו אולץ לעשות זאת בלחץ דעת-הקהל הכללית של האיכרים; ארשינוב מעיר הערה משמעותית יותר: אילו היה על מאכנו לבחור בין וראנגל לבין הבולשביקים, הגורם החשוב היה שההמונים היו מעדיפים את הבולשביקים ‒ זה נכון שהבולשביקים שיקרו להם ורימו אותם, אך האויב העיקרי של ההמונים היה עדיין וראנגל. קובאנין משער כי מטרותיו של מאכנו בניסיון התקרבות זה היו: הראשונה, להבטיח את תבוסתו של וראנגל, והשנייה ‒ לזכות באפשרות להסתנן אל תוך הצבא האדום ולהסית ולשכנע חלק נכבד מהגייסות האדומים. אפשר שהסיבה השנייה היא אמיתית. אולם בתקופה זו נטה מאכנו פחות מתמיד לפעול על פי תוכנית ארוכת-טווח; יתכן שהוא סמך בצורה עיוורת על מזלו. על כל פנים, מה שברור הוא שמאכנו היה מנסה ומסכן כל דבר כדי לחסל את וראנגל. הוא נשאר עד הסוף האויב הבלתי מתפשר של הלבנים.
הצעותיו של מאכנו לאדומים נותרו ללא מענה עד ספטמבר. אז פתח וראנגל במיתקפתו הגדולה: ברדיאנסק נכבשה בסערה, ואחריה גוליאי-פוליה, אלכסנדרובסק, סינלניקובו ויקטרינוסלאב. לקראת סוף החודש (ספטמבר 1920) הגיע נציב בולשביקי אל מטה הפיקוד המאכנוביסטי; אחר כך נשלחו שני נציגים מאכנוביסטיים לחארקוב, ונערך משא-ומתן בדבר הסכם, בין ה-10 וה-15 באוקטובר.
ההסכם נערך בשני חלקים, חלק צבאי וחלק פוליטי. הפרק הצבאי הכיל ארבעה סעיפים:
- צבא המורדים ישמור על אירגונו הפנימי, אך יהיה כפוף מבחינה מיבצעית לפיקוד האדום הגבוה.
- צבא המורדים לא יגייס ולא יקבל לשורותיו כמתנדבים עריקים מהצבא האדום.
- על מאכנו הוטל לפרסם הכרזה בחתימתו, אשר תודפס ותופץ גם על-ידי השלטונות הסובייטיים, הקוראת לאוכלוסייה לא לנקוט שום פעולה עוינת כלפי הצבא האדום או כלפי הממשלה הסובייטית.
- משפחות חיילי צבא המורדים, הנמצאות באזורים המוחזקים על-ידי הסובייטים, תקבלנה זכויות שוות לאלה של משפחות חיילי הצבא האדום.
הפרק הפוליטי הכיל שלושה סעיפים:
- כל המאכנוביסטים והאנארכיסטים המוחזקים במאסר על-ידי הסובייטים ישוחררו מייד.
- למאכנוביסטים ולאנארכיסטים יינתן חופש ביטוי מלא, חופש ביטוי הכפוף רק לדרישות הצנזורה הצבאית, ובתנאי שלא יפורסם דבר המרמז על נטייה להפלת השלטון הסובייטי. השלטונות הסובייטיים יספקו למאכנוביסטים ולאנארכיסטים את האפשרויות הטכניות לביטוי דעותיהם.
- למאכנוביסטים ולאנארכיסטים תהיה הזכות המלאה להשתתף בבחירות לסובייטים מקומיים, כולל הזכות להיבחר. תהיה להם גם הזכות להשתתף באירגון הקונגרס הכל-אוקראיני החמישי של הסובייטים, העתיד להתכנס בקרוב.
לפרק הפוליטי היה גם סעיף רביעי כתוספת, אשר גרר ויכוחים רבים, ואשר עליו סירבו הנציגים הבולשביקיים לחתום; הם שלחוהו לדיון לסמכות גבוהה יותר. בסעיף זה נאמר כי באזורים המוחזקים על-ידי המורדים תיצור האוכלוסייה ותשמור על סדר חברתי וכלכלי אוטונומי חופשי משלה ‒ אזורים אלה ישתלבו בהתאם לכך בצורה פדרטיבית עם רוסיה הסובייטית בדרך של הסכמים, שיושגו לאחר דיונים ומשא-ומתן חופשיים עם המשרדים המתאימים של הממשלה הסובייטית (הכוונה כנראה למשרד החוץ).
המאכנוביסטים לחצו על הבולשביקים לפרסם את כל נוסח ההסכם מייד. הפרק הצבאי הופיע בעיתונות הבולשביקית בגלוי ובמהירות, אך פרסום הפרק הפוליטי התעכב זמן מה. דבר לא זז בנוגע לסעיף הרביעי של הפרק הפוליטי, אשר ‒ כפי שמבהיר קובאנין ‒ היה בפירוש בלתי מתקבל על הדעת בעיני הבולשביקים. אולם, הופיע מסמך סובייטי רשמי שהבהיר כי מאכנו מעולם לא עזר לווראנגל, וכי הטענות כאילו עשה כן ‒ לא היו נכונות.
הוחל גם בביצוע שלושת סעיפי הפרק הפוליטי. כמה מאכנוביסטים ואנארכיסטים, שהיו עצורים בבתי-כלא סובייטיים, אכן שוחררו. בהם היה גם וולין, אשר הגיע לחארקוב, והחל לפרסם שוב את "נאבאט" ופתח בהכנות לכינוס ועידה אנארכיסטית נוספת בחארקוב לקראת סוף השנה.
הבולשביקים חשו בבירור שאמצעים אלה היו נחוצים כדי להבטיח שיתוף פעולה מלא מצד הצבא המאכנוביסטי. הם לא זילזלו בכוחו של וראנגל, ושאפו לאחד את כל הכוחות האפשריים לקראת מה שעתיד היה להיות מסע קרבות קשה וממושך. היסטוריון סובייטי כותב שההסכם עם מאכנו "הוצדק על-ידי התנאים האסטראטגיים". אבל, כפי שקובע קובאנין בפשטות, לא היתה כל כוונה מהצד הבולשביקי לשמור על ההסכם, ברגע שיחלוף ערכו הצבאי. חודשים אחדים אחר כך, כאשר וולין שוב היה בכלא, אמר לו חוקרו ‒ איש ה"צ'קה": "כאשר נזקקנו למאכנו ‒ ידענו כיצד לנצל אותו, וכשלא נזקקנו לו יותר, כאשר הוא הפך, בעצם, למטרד ‒ ידענו כיצד להיפטר ממנו אחת ולתמיד".
יהיה זה חסר תועלת להעמיד פנים כאילו הכוונות המאכנוביסטיות היו טהורות לגמרי. כולם היו מודעים בפירוש לעובדה שהתנגשות נוספת עם הבולשביקים בוא תבוא, והם היו נחושים בדעתם לדאוג לכך שרעיונותיהם, ולא רעיונות הבולשביקים ‒ יגברו לבסוף. אך נראה שהם לא הכינו תוכניות מעשיות. הבולשביקים האשימו אותם בבגידה, ונתנו להאשמות אלה פרסום נרחב. אולם, האשמות אלה מוצדקות רק אם מביאים בחשבון את הכוונות, אך לא אם מביאים בחשבון פעולה חשאית רצינית. המאכנוביסטים תלו את תקוותיהם בהתעוררות רגשות אהדה עממיים כלפיהם, גם בכפרים וגם בתוך שורות הצבא האדום. אך להתפתחות כזאת נחוץ היה זמן, והמאורעות קרו מהר מדי בשבילם.
בפעם הזאת לא הצטרף מאכנו אל יחידותיו בחזית. הוא חזר לגוליאי-פוליה ‒ ההזדמנות הראשונה שלו לחזור הביתה בביטחון יחסי לאחר תשעה חודשים של לחימה קשה. אליו הצטרפו מטה-הפיקוד שלו וכשלושת-אלפים מורדים.
מיתקפת-הנגד של הצבא האדום נגד וראנגל היתה ספקטקולרית במהירותה ובהצלחתה. בתחילת נובמבר גורשו הלבנים מהיבשת, ומערכת עמדות פרקופ ‒ שהגנה על מבואות חצי-האי קרים ‒ נכבשה. באמצע נובמבר הגיעו החדשות לגוליאי-פוליה: סופר כי הצבא האדום, ואתו כמה יחידות מורדים בפיקודו של קארטניק, צועד אל סימפרופול; איש מטה-הפיקוד של מאכנו העיר: "זהו סוף ההסכם. בתוך שבוע יתקיפו אותנו הבולשביקים".
מידת החשיבות שייחסו הבולשביקים למאכנו הוכחה על-ידי המידה, המהירות, השלמות והיסודיות של ההכנות שעשו לחיסולו. (וולין, המסתמך על מקורות הנראים מוסמכים, מביא העתקי מברקים המוכיחים כי לנין הראה עניין אישי בנושא זה). ב-23 בנובמבר לכדה ה"ראזוודקה" תשעה סוכנים של השירות החשאי הבולשביקי בגוליאי-פוליה. בחקירתם הודו כי נשלחו על-ידי מפקד הדיביזיה ה-42 (של הצבא האדום), ומשימתם היתה לאתר את מקומות מגוריהם של מאכנו וקציניו הראשיים ולעקוב אחריהם; כמו כן הוטל עליהם להישאר שם עד שיגיע הצבא האדום, לבואו ציפו תוך יומיים. ראש-המטה של מאכנו התקשר בקו הטלגרף הישיר לחארקוב, הביע מחאה חריפה ודרש את מעצרם של מפקד הדיביזיה ה-42 והאחראים האחרים. מחארקוב ענו כי ודאי קרתה אי-הבנה: הם יפתחו בחקירה. בשיחה טלגרפית נוספת, יום או יומיים אחר כך, הובטח מחארקוב שהעניין יסודר לשביעות רצונם של המאכנוביסטים. כאשר דחקו בהם בעניין הסעיף הרביעי של הפרק הפוליטי של ההסכם (המאכנוביסטים המתינו בקוצר-רוח לאישורו על-ידי מוסקבה), ענו מחארקוב שגם בעניין זה עתיד לבוא פתרון משביע-רצון.
בחארקוב נקבע לוולין ראיון עם ראקובסקי (ראש ממשלת אוקראינה הסובייטית) ל-25 בנובמבר; המשטרה התנכלה כמה פעמים לקוראי "נאבאט", בניגוד להסכם אוקטובר. גם וולין לחץ לאישורו המהיר של הסעיף הרביעי. ראקובסקי הבטיח כי שני העניינים יבואו לפתרון מניח את הדעת בקרוב. באותו לילה נעצר וולין, יחד עם אנארכיסטים אחרים, ו"נאבאט" נסגר. הנציגים המאכנוביסטיים, שנשאו ונתנו בעניין הסכם אוקטובר, ושהו בחארקוב בציפייה לגמר הדיון על הסעיף הרביעי, נתפסו, הועברו למוסקבה והוצאו שם להורג.
במטה הצבא האדום במליטפול חתם פרונזה, ב-23 לנובמבר 1920, על צו מס. 00149, המורה על שילוב מלא של כל יחידות המורדים בצבא האדום. צו זה לא פורסם בפומבי עד אמצע דצמבר. ב-25 או ב-26 בנובמבר הוזמן מפקד הכוחות המאכנוביסטיים בקרים אל נקודת הפיקוד של הצבא האדום שם, ומשבא ‒ נתפס ונורה. היחידות המאכנוביסטיות כותרו, אך 250 פרשים הצליחו לפרוץ את הכיתור, והצטרפו לאחר זמן אל מאכנו.
ב-26 בנובמבר תקף הצבא האדום את גוליאי-פוליה בכוח. מאכנו הוקף לגמרי, אך הוא נלחם ופרץ לו דרך החוצה, אסף תגבורות, התקיף התקפת-נגד וכבש מחדש את הכפר. בהתנגשות זו הובסה הדיביזיה ה-42 של הצבא האדום ונתפסו (על פי ארשינוב) 6,000 שבויים, שמהם הסכימו אלפיים לשרת אצל מאכנו, והיתר נשלחו לבתיהם.
שלושה ימים אחר כך הביס מאכנו שתי דיביזיות אדומות נוספות, ושוב הצליח לשבות המון שבויים, שמהם התנדבו רבים להצטרף אליו.
התפתחות זו הביאה לכך ששלטונות הצבא האדום הקדישו תשומת-לב רצינית לעניין; אורגן כוח מיוחד, עם כיתות-יורים, שנועד לתפוס עריקים ולמנוע את הפצת החדשות. למשך כמה ימים השתררה הרגשה אופטימית במטה הפיקוד המאכנוביסטי: הורגש כי כל מה שנחוץ היה עוד ניצחון אחד או שניים, והמלחמה נגד הבולשביקים תסתיים בהצלחה. אך הצבא האדום המשיך להזרים תגבורות: פעמיים נוספות כותר צבא המורדים והוכרח ללחום ולפרוץ את הכיתור, ובכל פעם היה מחיר הניצחון כבד יותר. איכרים דיווחו כי לא פחות מארבעה גייסות של הצבא האדום נמצאו בתהליך של ריכוז והכנה. בפגישה של סובייט המורדים המהפכני הוסכם כי לא נותר סיכוי להחזיק באזור גוליאי-פוליה, והצבא המאכנוביסטי נסוג צפונה.
זה היה חורף קשה במיוחד. הצבא האדום החזיק בכל צומתי הדרכים החשובים בכוח, ובמשך רוב הזמן נעו המאכנוביסטים בשדות הקפואים. יותר צפונה, לא רחוק מקייב, הם נאלצו לנטוש בשלג את הארטילריה שלהם ואת המטען הכבד. בשמונת החודשים של לחימה מתמשכת שבאו אחר כך כיסה מאכנו בתנועתו את כל שטח אוקראינה. מפרובינציית קייב הוא היכה מזרחה, כשהוא עוקף את פולטבה, קורסק וחארקוב. בדיוק בתקופה זו, 1,300 ק"מ צפונית משם, נלחמו מלחי קרונשטאדט תחת סיסמאות דומות כלשהו לסיסמאותיו של מאכנו; איננו יודעים אם הידיעות בדבר קרונשטאדט הצליחו להגיע אליו.
הוא נפצע קשה, וכשהגיע שנית לדרום ‒ בתחילת מארס 1921 ‒ נאלץ להינשא בעגלה. הוא עבר דרך אזור גוליאי-פוליה, הגיע אל חוף הים השחור ופנה מזרחה לאורך חופו של ים-אזוב. בדרכו שנית צפונה נפצע שוב ליד גוליאי-פוליה; אך לקראת בואו לנקודת המפגש של גייסותיו ‒ אותה קבע לפרובינציית פולטאבה לחודש אפריל ‒ כבר החלים בצורה מספקת כדי לרכוב על סוס.
ב-1921 נמצאו עדיין הצבאות הסובייטיים בכוננות מלחמתית, אך לא היה כבר שום אויב חיצוני פעיל. כל המכונה הצבאית שלהם בדרום-רוסיה היתה פנויה לחיסולו של מאכנו ולתמיכה באירגוני המדינה, המפלגה וה"צ'קה", בעבודתם לשילוב הכפרים האוקראיניים (במדינה הסובייטית). הסיפור של 1920 חזר שנית במלואו, אך הפעם נטו כפות-המאזניים הרבה יותר לצידו של השלטון הסובייטי. ראוי לציין כי, למרות הפעלתם של אמצעי התוכנית הכלכלית החדשה ("נא"פ") בתחילת 1921, שנועדו לסלק את רוב הגורמים להתמרמרות האיכרים, המשיכו דוחות הצבא האדום להתלונן על התמיכה שקיבל מאכנו מן הכפריים.
ארשינוב משחזר מכתב, שנכתב מאוחר יותר על-ידי מאכנו לידיד, בו הוא מתאר את "הסיוט" של אותם חודשים אחרונים. היו גם ניצחונות; במרבית המקרים יצא מאכנו מהתנגשויותיו עם הבולשביקים כשידו על העליונה. מפעם לפעם כבש עיירה, ואז היתה פעולתו הראשונה לתפוס את מכונת-הדפוס המקומית ולהדפיס כרוזים בדרישה לסובייטים חופשיים. היו גם רגעי עידוד, כמו בשעה שמשלחת איכרי צ'רניגוב באה אל אחת מיחידותיו להציע את תמיכת האיכרים. אך במאבק בין הכוחות הלא-שווים הידלדלו מקורותיו בהדרגה. הוא עצמו נפצע בתקופה אחרונה זו שש פעמים, פעמיים בצורה קשה. מתוך שלושה-עשר המפקדים העיקריים הכפופים לו, שנימנו על-ידי וולין (ואשר כללו את ידידיו האישיים הקרובים ביותר של מאכנו), ארבעה נהרגו עוד לפני הקרע הסופי עם הבולשביקים בנובמבר 1920.
במשך ששת החודשים הבאים איבד מאכנו את כל תשעת האחרים: שניים נתפסו ונורו בקרים; שניים נישבו ‒ וגורלם אינו ידוע; אחד הוצא להורג בידי ה"צ'קה", וארבעת הנותרים נהרגו בקרב. האבידות בקרב חיילי השורה היו כבדות מאוד. בגלל האינטנסיביות של המרדף, ובשל קשיי האספקה, נאלצו אנשי מאכנו לפעול ביחידות קטנות יותר ויותר. כוחות משימה קטנים היו נשלחים לפעול בצורה עצמאית ‒ ולרוב לא שבו. בתחילת אוגוסט 1921 הבין מאכנו כי לא יוכל עוד להמשיך, וב-13 בחודש הוא חצה את הדנייפר בפעם האחרונה ‒ בין אורליק לבין קרמנצ'וג ‒ בדרכו מערבה. ב-16 באוגוסט הוא כותר על-ידי האדומים, אך הצליח לפרוץ את הכיתור ואף תפס שלל: שלושה-עשר מקלעי "מאכסים" ושלושה מקלעי "לואיס". אבידותיו היו שבעה-עשר אנשים. נערך קרב נוסף, ב-22 באוגוסט, והוא נפגע שוב ‒ הפעם בצורה אנושה ‒ ושוב נאלץ להינשא בעגלה.
ב-26 באוגוסט, כמעט בטווח-ראייה של הגבול, נערכה ההתנגשות האחרונה. בערב של ה-28 באוגוסט 1921 חצו הניצולים ‒ מאתיים וחמישים במספר ‒ את הדנייסטר אל תוך שטח רומניה.
גלות
ארשינוב לא התלווה אל מאכנו בדרכו לרומניה. הוא חזר אל חוגי המחתרת האנארכיסטית באוקראינה וברוסיה הגדולה, שם כתב את ההיסטוריה של התנועה המאכנוביסטית. בסיום העבודה הוברח כתב-היד החוצה, ופורסם בברלין.
וולין התגורר באותו זמן בכלא טאגאנקה במוסקבה. בקיץ 1921 הוא פתח בשביתת רעב, אשר שימעה הגיע אל באי הקונגרס הבינלאומי של האיגודים המקצועיים האדומים, שהתכנס אז במוסקבה. נציגים אנארכיסטיים מצרפת ומספרד פעלו למענו, וכתוצאה מכך שוחרר על-ידי הממשלה הסובייטית, שגירשה אותו אל מחוץ לטריטוריה שלה.
מאכנו וכוחו הקטן פורקו מנשקם ונעצרו על-ידי הרומנים. ממוסקבה נשלחה סדרה של הודעות דיפלומטיות חריפות ‒ בתביעה להסגרתו. יש יסוד להאמין כי השלטונות הרומניים העדיפו להעלים עין כאשר ברח מאכנו וחצה את הגבול הפולני.
בפולין נאסר שוב והועמד לדין באשמת "פעילויות אנטי-פולניות" באוקראינה. הוא זוכה בדין, נסע הלאה לדאנציג (גדאנסק) ונאסר שוב. במשך כל הזמן הזה פעלו למענו אירגונים אנארכיסטיים בינלאומיים, ולבסוף הורשה לעבור לפאריס, והשתקע שם.
תקופת חייו האחרונה היתה בלתי-מאושרת. הוא היה עני מרוד. לפני שעזב את אוקראינה הוא חפר והוציא אחד ממטמוני-הזהב שהחביא, אך סכום זה אזל במהירות. חייו הסוערים הילאוהו, ובריאותו נפגעה. אף פעם לא הצליח ללמוד לדבר צרפתית.
וולין מספר על "הקושי שעמד בפניו ‒ להתאים את עצמו לנסיבות כה שונות מדרך חייו הקודמת". הוא היה נתון למצבי-רוח משתנים, נטה לוויכוחי-סרק וסבל מהתקפות של דיפרסיה קיצונית.
מאכנו החל לעבוד על זיכרונותיו. וולין ניסה לעזור ולסדר את כתב-ידו הבלתי קריא. כרך ראשון הושלם ויצא-לאור עוד בחייו, אך הוא הסתכסך אחר כך עם וולין, ושני הכרכים נוספים ‒ שנערכו אף הם בידי וולין ‒ הופיעו רק לאחר מותו.
הוא מת ב-1935 ואפרו נקבר בבית הקברות Pere Lachaise.
[אל הפרק הבא: בשולי הדברים]