[חלק ב' של הפרק "מאכנו" מספרו של דייויד פוטמן]
בין שני אויבים
היחסים בין הבולשביקים לבין המאכנוביסטים היו כבר במצב של הידרדרות כאשר יזם הסובייט הצבאי-מהפכני בגוליאי-פוליה את כינוסו, באפריל 1919, של הקונגרס השלישי של האיכרים, הפועלים והמורדים. כאשר התכנס הקונגרס התקבל מברק מדיבנקו, המכריז עליו כעל קונטר-רבולוציוני. מאכנו היה אז בחזית; אך האינטלקטואלים שהגיעו זה מקרוב שלחו בחזרה תשובה ארוכה, בה טענו כי הקונגרס הוא ביטויו של רצון ההמונים העמלים. בינתיים נמשך שיתוף הפעולה הצבאי. אנטונוב-אובסנקו ערך ביקור-ידידות במטה המאכנוביסטי ב-29 באפריל, וקאמנייב עשה כדוגמתו ב-4 במאי. קאמנייב חשב זאת לנכון לפזר את הסובייט הצבאי-מהפכני; הוא נענה כי, שלא כגופים בעלי שמות דומים במקומות אחרים, אשר היו כלים של מפלגות פוליטיות, הרי הסובייט הצבאי-מהפכני המקומי היה יצירתם של המוני העמלים עצמם.
בתקופה זו פסקו להופיע ידיעות חיוביות על מאכנו בעיתונות הסובייטית; ננקטה גישה יותר ויותר ביקורתית. אספקה לא הגיעה עוד אל היחידות והאזורים המאכנוביסטיים. העובדה שטרוצקי (אשר בעיניו היו רעיונותיו של מאכנו ושיטותיו חייבים בהוקעה) הקדיש תשומת-לב אישית רבה יותר לחזית הדרומית, יכולה להיות רבת-משמעות. אבל בחודש מאי השתנה המצב הצבאי לגמרי: גריגורייב, המפקד הסובייטי העיקרי בדרום-מערב, פתח במרידה נגד אדוניו הבולשביקים והכריז על עצמו כהטמאן של חרסון ושל אזור הטאוריד.
גייסות חיל-המצב בכמה מרכזים נשארו נאמנים למוסקבה; במרכזים אחרים הכריזו החיילים על נייטרליות. גייסות סובייטיים רבים עברו לצידו של גריגורייב. האיכרים (עד כמה שנחשבו) היו אנטי-בולשביקיים. החזית הסובייטית הדרום-מערבית התמוטטה. אילו ערק גם מאכנו ‒ עתידה היתה גם החזית הדרום-מערבית להתמוטט. ב-12 במאי טילגרף קאמנייב למאכנו את החדשות בדבר מרידת גריגורייב: "הרגע המכריע הגיע ‒ או שתתייצב לצד הפועלים והאיכרים של כל רוסיה, או שתפתח, בעצם, את החזית לאויב… אני סומך על כבודך המהפכני". מאכנו ענה כי הוא אינו יודע מה הן כוונותיו של גריגורייב: אם הוא מתכונן להקים ממשלה ‒ הרי הוא הרפתקן פשוט. בינתיים נשאר הצבא המאכנוביסטי "נאמן ללא שינוי למהפכה של האיכרים והפועלים, אך לא למכשירי האלימות כדוגמת הקומיסארים שלך, וכדוגמת הצ'קה".
באותו זמן פירסם מאכנו פקודה כללית לגייסותיו הניצבים מול דניקין: כולם בחזית חייבים לעמוד בחוזקה, בלי להתחשב במריבות שבין הבולשביקים לבין גריגורייב. על כל פנים, במהרה נתגלה בבירור כי גריגורייב לא היה גורם בעל-חשיבות. גייסותיו ביצעו פוגרומים אכזריים, ומספר לא מבוטל של מעשי שוד וביזה; אך לא היתה לגריגורייב כל יכולת קונסטרוקטיבית, והוא התקשה מאוד לשמור על צבאו כצבא מאוחד. בתוך שבועות מעטים הפך להיות לא יותר מאשר מנהיג כנופיה, עם אלפיים או שלושת-אלפים לוחמים. הבולשביקים הרגישו שוב שהם יכולים לנקוט קו נוקשה יותר כלפי מאכנו.
במחציתו השנייה של חודש מאי שלחה ה"צ'קה" שני סוכנים להתנקש בחייו של מאכנו; אחד איבד את עצביו והתוודה בפני ה"ראזוודקה" (השירות החשאי) של המורדים. שניהם הוצאו להורג. בתקופה זו כבר היו השירותים החשאיים, גם של המאכנוביסטים וגם של השלטונות הסובייטיים, עסוקים כל אחד בחדירה אל הצד השני ‒ מצב עניינים שנמשך עד 1921. מאכנו קיבל אתראה לבל יעז להיכנס לאיזושהי עיר המוחזקת בידי הבולשביקים. עצירת האספקה למורדים על-ידי האדומים התפתחה לכלל הטלת הסגר על האזור. היחידות המאכנוביסטיות שבחזית נותרו כמעט ללא תחמושת (אנשי מאכנו לא למדו אף פעם לשמור על נשקם ועל תחמושתם; למרות הכמויות העצומות שהשיגו, בדרך זו או אחרת, תמיד נמצאו במחסור).
הסיבה לפרוץ המשבר הגלוי היתה נעוצה בהחלטה לכנס קונגרס רביעי של נציגי איכרים, פועלים ומורדים בגוליאי-פוליה. הידרדרות זו של היחסים עם הבולשביקים קרתה בזמן שדניקין פתח בהסתערותו, במתקפת האביב הגדולה שלו: הסובייט הצבאי-מהפכני הודיע ב-30 במאי 1919 כי המצב היה כזה ש"אפשר יהיה לטפל בו רק על-ידי ההמונים העמלים עצמם, ולא על-ידי אישים בודדים או מפלגות פוליטיות". אנשי השורה של הצבא האדום הוזמנו בפומבי לשלוח את נציגיהם לקונגרס, על בסיס שווה ליחידות המאכנוביסטיות.
יתכן כי טרוצקי, אשר שהה אז בחארקוב, קיבל דיווח על נוסח ההזמנה לכינוס הקונגרס, ויתכן שלא קיבל, כאשר כתב את גינוי ה"מאכנובשצ'ינה" בעיתון הרכבת שלו "נא פוטי" ("על הדרך"), ב-2 ביוני. על כל מקרה, גישתם של אנשי השורה בצבא האדום (אשר נאמנותם המוטלת בספק הוכחה בפרשת גריגורייב) הזמינה נקיטת אמצעים דראסטיים יותר. צו מספר 1824, שנחתם על-ידי טרוצקי בחארקוב, ב-4 ביוני, אסר על קיום הקונגרס, הכריז כי כל השתתפות בו תיחשב כבגידה חמורה במדינה הסובייטית ופקד על מאסר כל הנציגים שנבחרו וכל האנשים שעסקו בהפצת ההזמנות. יש יסוד להאמין כי צו (סודי) נוסף קרא למאסרו של מאכנו.
שום העתק של צו מס' 1824 לא נשלח ישירות אל מאכנו. בינתיים היתה המתקפה הלבנה אוספת עוצמה ותאוצה. גוליאי-פוליה נכבשה על-ידי קוזאקים ב-6 ביוני. ביום המחרת נשלחה רכבת משוריינת של הצבא האדום כתגבורת למאכנו, בצירוף הודעה שמצפים כי יחידותיו תתנגדנה עד הסוף; הוא עצמו קיבל הזמנה לבוא להתייעצות עם וורושילוב ומז'לאוק במטה הראשי שלהם. בעת ההיא כבר היה בידי מאכנו הנוסח של צו מס' 1824, וצו נוסף ‒ שעל פיו היה עליו למסור את הפיקוד. ב-9 ביוני הוא שלח מברק ארוך לוורושילוב, והעתקים ממנו ללנין ולטרוצקי. הוא הזים את ההאשמות שהועלו נגדו, ועמד על כך שהבולשביקים מצאו כי שיטות המורדים אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם הדיקטטורה שלהם; אך הוא הוסיף גם, כי לנוכח חומרת המצב ולנוכח עוינות הבולשביקים כלפיו הוא מציע להתפטר מעמדת הפיקוד שלו.
על פי העובדות הנמצאות בידינו קשה לעקוב אחר מהלכם המדויק של המאורעות בתקופה מבולבלת זו. על כל פנים, מאכנו הגיע לאלכסנדרובסק ומסר את הפיקוד על צבא המורדים לקצין של הצבא האדום, אשר היה מנותק זמנית מכל קשר עם חארקוב. הוא הורה למפקדי יחידותיו, אשר היו מסופחות לצבא האדום, להישאר בעמדותיהם. הוא עצמו, עם כוח קטן של פרשים נבחרים, חצה את הדנייפר מערבה.
בעת שממזרח לנהר איבדו הבולשביקים, זו אחר זו, את יקטרינוסלב ואת חארקוב, נלחם מאכנו ‒ על הגדה המערבית ‒ בקרבות קטנים נגד כל יחידה בולשביקית שהתנגדה לו, כשהוא מחסל אירגונים בולשביקיים ויחידות "צ'קה" בכפרים, וכשהוא מעודד את הכפריים להקים סובייטים חופשיים. לקראת סוף חודש יוני בא לכדי התקשרות עם גריגורייב.
מאכנו האמין שגריגורייב הוא הרפתקן, ולפיכך ‒ קונטר-רבולוציונר כמו שכל ההרפתקנים היו קונטר-רבולוציונרים מעצם היותם הרפתקנים). באותו זמן היתה התנהגותו מוכתבת, יותר מאשר תמיד, על-ידי הנחיצות לבנות את צבאו. הוא חש כי בצבאו של גריגורייב מצוי חומר פוטנציאלי טוב. לפיכך הסכים לקיים פגישה, ובאמצע יולי הגיע גריגורייב אל מטהו של מאכנו. הוא עשה רושם ראשון רע, כאשר העיר הערה פוגעת אודות היהודים שנמצאו שם, והרושם הזה נשאר לכל משך הפגישה.
המאכנוביסטים החזיקו בדעה, שמטרת שיתוף הפעולה המוצע היתה ללחום נכד הלבנים ונגד הבולשיביקים; אך הם עמדו על כך שלחימה בבולשביקים היתה פעולה קונטר-רבולוציונית אם אינה נעשית בשם המהפכה החברתית.
גישתו של גריגורייב היתה שהבולשביקים והפטליוריסטים היו חזירים; היה לו ניסיון אתם, והוא ידע. הוא סבר שניתן להצטרף לכל בעל-ברית נגד הבולשביקים. באשר ללבנים, לא היה לו כל ניסיון אישי אתם, ולכן הוא לא ידע מה אופיים.
ההתלכדות היתה קצרת ימים. שני שליחים של הצבא הלבן נתפסו במטהו של מאכנו, כשמכתב אל גריגורייב בידיהם. הם חוסלו בחשאי, ושעות מספר אחר-כך נורו גריגורייב ושומרי-ראשו בפגישה פרטית על-ידי אנשי מטה הפיקוד המאכנוביסטי. כונסה אסיפה משותפת לשני הצבאות, בה נאמו לפני החיילים גם מאכנו וגם קציניו הבכירים. האסיפה קיבלה בחיוב את מה שאירע, כיון שזה היה "נחוץ מבחינה היסטורית". כל היחידות הפרטיזניות שהיו מקודם תחת פיקודו של גריגורייב צורפו אל צבא המורדים המאכנוביסטי הכללי.
התועמלנים המאכנוביסטיים נתנו את מלוא הפרסום על הוצאתו-להורג של גריגורייב. העתק של המברק שהופץ, המודיע על המאורע, נשלח לקרמלין במוסקבה. אולם תוספת הכוח הצבאי לא היתה כה גדולה כפי שציפה מאכנו שתהיה. אנשי גריגורייב לא התנסו בלחימה רצינית מזה שבועות רבים; ביזה בלתי-מוגבלת, פוגרומים ושכרות גרמו להם לדמוראליזציה. וכפי שוולין מציג זאת: "הם היו אנשים נבערים, וכיון שקנו להם מנהגים נפסדים במשך שהותם עם גריגורייב, לא היו יכולים להתעלות אל הרמה המוסרית של הפרטיזנים המאכנוביסטיים".
קרב פרגונובקה
הקיץ של שנת 1919 נשא בחובו אסון צבאי גדל והולך עבור הצבאות הסובייטיים בדרום. התקדמותו של דניקין נמשכה. ביולי נסוג הצבא האדום מקרים. באוגוסט כבש דניקין את חרסון, ניקולאייב ואת אודסה ‒ לחופו של הים השחור, ואת קייב בצפון. הרחק מזרחה פתח הגנרל מאמונטוב בפשיטתו הספקטקולרית אל מאחורי קווי האדומים. ארשינוב מזכיר את ה"בחילה" שחש מאכנו נוכח חולשתם של הבולשביקים. ובאמת, התמונה הכללית הזכירה את החודשים הראשונים של 1918, כאשר התקדמו הגרמנים אל תוך אוקראינה. הצבאות האדומים בדרום, בלתי-יעילים ובמצב של דמוראליזציה, עמדו לפני התפוררות. ביולי שלח מאכנו הודעות ליחידותיו הקודמות, אשר היו עדיין עם הצבאות האדומים, והורה להן לחזור. רובן הצטרפו אליו באוגוסט ליד אליזבטגראד. מספר חיילים אדומים באו אתם. מאכנו בילה כמה ימים באירגונם מחדש של כוחותיו, שכללו עתה יותר מ-15,000 איש; הם התחלקו לארבע בריגדות של חיל-רגלים, בריגדת פרשים, יחידת ארטילריה וגדוד מיוחד של מכונות-ירייה, שהיה מצויד ב-500 מקלעים.
את ראשית התקופה החדשה הזאת של פעולותיו סימל פרסום צו מס' 1, ב-5 באוגוסט 1919. בצו זה פורטו העקרונות הכלליים להתנהגות המורדים. אויביהם הוכנסו ברשימה: הבורגנות העשירה ‒ תהיה זו רוסית, אוקראינית או יהודית ‒ ויותר מזה, כל אלה אשר החזיקו בסדר חברתי בלתי-צודק בעל אופי בורגני, כמו הקומיסארים הבולשביקיים, ה"צ'קה" וחברי יחידות-העונשין. אלה האחרונים חייבים להיאסר ולהישלח אל מטה הפיקוד, או להיירות במקום ‒ אם ינסו להתנגד. המורדים חייבים לפנות עורף לכל מחשבה על רווח אישי: הכאת יהודים שלווים או שדידתם ‒ אסורה בתכלית האיסור; אסורה כל החרמת רכוש שרירותית או עצמאית. ההתנהגות חייבת להיות מסודרת וממושמעת. שכרות היתה פשע ובמיוחד ‒ להיראות שיכור ברחובות. מורד חייב תמיד להיות מוכן לקרב; אך הוא חייב לנהוג בהתחשבות כלפי האוכלוסיה המקומית. לאחר פרסום צו זה כבש צבא המורדים את אליזבטגראד מידי הלבנים, ולחץ הלאה לעבר אודסה.
יש הוכחות טובות לכך, שהלבנים הסיקו מהר את המסקנה, שצבאו החדש של מאכנו היה יריבם המיידי הקשה ביותר. גייסות מיוחדים נאספו להישלח נגדו ‒ גדודי קצינים, יחידות נבחרות של פרשים, אשר כושר הלחימה שלהם זכה בהערכתו של מאכנו.
נערך קרב מתוכנן מראש צפונית לאודסה, והמורדים הוכו; יריביהם היו בכוח חזק וגדול מדי עבורם, וכמו תמיד ‒ הם עצמם חסרו תחמושת. הלחץ מצד הלבנים התחזק, ומאכנו נאלץ לסגת צפונה, ואחר-כך לכיוון צפון-מערב.
וולין, אשר נטל חלק בלחימה זו, השאיר תיאור חי של נסיגת הכוח העיקרי בחום ובאבק של הסתיו, שהיה יבש באופן יוצא-מן-הכלל. הפרשים (של מאכנו) היו הרחק בעורפו של הטור ובאגפיו, כשהם מנהלים קרבות בלתי-פוסקים עם פטרולים לבנים. חיל-הרגלים נסע בעגלות איכרים, שהיו רתומות לשני סוסים ("טאצ'אנקות") ‒ שני פרטיזנים ועגלון על כל אחת ‒ כשעל ה"טאצ'אנקה" הראשונה בטור מתנוסס הדגל השחור, ועליו הסיסמאות: "חרות או מוות", ו"האדמה לאיכרים, בתי-החרושת לפועלים". היו עגלות רבות לאין-ספור אשר נשאו פצועים, ואל השיירה הצטרפו משפחות איכרים על כל רכושן ובעלי-החיים שלהן ‒ פליטים שנמלטו ממעשי האכזריות של הלבנים.
נעשה ניסיון אחד להיעצר להגנה, אך האויב היה חזק מדי והנסיגה נמשכה. בסוף ספטמבר (1919) יצר הטור מגע עם כוח פטליוריסטי חזק ליד אומאן ופרגונובקה. נפתח משא-ומתן עם הפטליוריסטים, עם הרבה חשדות הדדיים בלתי-נמנעים. הם הגיעו להסכם, על פיו יטפלו הפטליוריסטים בפצועיו של מאכנו, וינקטו עמדה נייטרלית בינו לבין הלבנים.
המאכנוביסטים פתחו מייד בניסיון לשכנע את אנשי-השורה הפטליוריסטים שבעמדות, וכרוזים ‒ שהודפסו במהירות במכונת-הדפוס הניידת ‒ הופצו ביניהם. אך לפני שיוכלו לצפות בתוצאות כלשהן נודע למאכנו כי הפטליוריסטים ניהלו מאחורי גבו משא-ומתן עם הפיקוד הלבן. הוא היה מוקף מכל הצדדים.
ב-26 בספטמבר פתח מאכנו בהתקפת-נגד בכל כוחו נגד עמדות הלבנים. זה היה הקרב העקוב-מדם ביותר מכל קרבותיו של מאכנו. לאחר עשרים-וארבע שעות של לחימה הובסו הלבנים (הם איבדו 20 תותחים ו-120 מקלעים), והמורדים התקדמו במהירות מערבה.
התקדמותם דרך עורף הלבנים, שהוחזק על-ידי כוחות דלילים, היתה מהירה במידה שלא תיאמן. בתוך שבועיים הם כבשו את קריבוי-רוג, ניקופול, אלכסנדרובסק, גוליאי-פוליה ואת מליטפול, ברדיאנסק ומאריופול שעל חוף ים-אזוב. ב-26 באוקטובר הם כבשו את יקטרינוסלאב. לפיכך יש מן הצדק בטענה, שפרגונובקה היה אחד הקרבות המכריעים במלחמת-האזרחים בדרום.
העיר והמהפכה האנארכיסטית
שלושת או ארבעת החודשים הבאים, מאוקטובר 1919 ואילך, סימלו את שיא הקריירה של מאכנו. את הצבאות הלבנים של דניקין הינחה ההימור הגדול של מסעם לעבר מוסקבה. הם הגיעו אל אורל, הנקודה הצפונית ביותר בהתקדמותם, זמן קצר לאחר פריצתו של מאכנו מן הכיתור בפרגונובקה. אך הלבנים נכשלו בניסיונותיהם לגייס חיילים כתגבורת, וחסרו להם אנשים בכדי להחזיק ביעילות את אזורי העורף. סילוק מאכנו ממרכז אחד חייב הוצאת חיל-מצב ממרכז אחר. ערים רבות החליפו ידיים מספר פעמים במשך שבועות אלה. המיבצעים כיסו כמעט את כל דרכי האספקה והקשר של הלבנים. כמויות עצומות של אספקה נתפסו כאשר כבש מאכנו את צומתי הרכבת הגדולים, וקווי האספקה מנמלי הים-השחור אל הלבנים נותקו שוב ושוב.
מאכנו לא היה מנהיג הגרילה היחיד שלחם נגד דניקין; באזור פעלו כמה קבוצות קטנות יותר, מהן שהכריזו על עצמן פרו-מאכנוביסטיות, מהן פרו-פטליוריסטיות. אולם אלה היו חסרות חשיבות בהשוואה למאכנוביסטים, אשר במשך כמה חודשים ייסדו את מה שהגיע לכדי רפובליקה חופשית, ששטחה כלל את רובה של דרום-אוקראינה. הכפריים ניצבו בנאמנות מאחורי מאכנו; שיטת החוות הממשלתיות והאיסוף-בכוח של התבואה הפכו אותם לאנטי-סובייטיים, ואילו התנהגות הלבנים הפכה אותם ל"אנטי-דניקין" בצורה חריפה עוד יותר. ניסיונות הסובייטים לפלג את האיכרות ולבודד את הקולאקים נכשלו עד כה. עוד קודם, בפברואר, הכריז הקונגרס בגוליאי-פוליה כי "זה חיוני שלא לפלג את העמלים לקבוצות העוינות זו את זו… הדרכים והאמצעים של הסדר האגרארי החדש שלנו חייבים להיקבע על-ידי החלטה חופשית וטבעית, ועל-ידי יוזמת האיכרות ככלל". קיומה של שכבת הקולאקים הוכר, אך הורגש שזאת תהיה בעיה שתיפתר במשך הזמן. כך בסוף השנה (1919) עוד היתה התחושה הכללית בכפרים תחושה של נכונות רבה לתמוך בקו המאכנוביסטי הזה.
למאכנו ולסובייט הצבאי-מהפכני שלו לא היה שום צורך לחשוש, עד כמה שזה נגע לאיכרים. הערים, לעומת זאת, הציבו בעיה יותר מסובכת, אך חשובה ביותר. בתחילת אוקטובר, כאשר קרבו הפרטיזנים של מאכנו אל ברדיאנסק, הוא פירסם פקודת-יום: "חברים מורדים! כל יום העובר רואה התרחבות של אזור פעילותו של צבא המורדים המהפכני. נראה כי השעה בה ישחררו המורדים עיר, או כמה ערים, מאחיזתו של דניקין, אינה רחוקה. זו תהיה עיר (מודגש במקור) שתשוחרר על-ידי המורדים המאכנוביסטיים מכל צורה של שלטון. זו תהיה עיר אשר בה, תחת הגנת המורדים המהפכניים, יתפתחו חיים חופשיים, בתוכם יצמח אירגון חופשי של הפועלים תוך כדי איחוד עם האיכרים והמורדים".
כעבור שבועיים, בעומדם בשערי יקטרינוסלאב, הופיעה נימה של התרגשות בפקודת-היום: "אופי התנהגותנו בערים שאנחנו כובשים הוא שאלה של חיים או מוות עבור תנועתנו כולה". בכל הערים שנכבשו הודבקו מודעות שדיווחו לתושבים כי המקום נתפס, לעת עתה, בידי צבא המורדים המהפכני המאכנוביסטי, כוח שאינו פועל בשירותה של שום ממשלה, שום מפלגה פוליטית ושום דיקטטורה: מטרתו היחידה של הצבא היתה להגן על חרות העמלים נגד כל אלה. חרות העמלים שייכת להם ונמצאת ברשותם בלבד, ואינה נושא לכל הגבלה שהיא. מה שנותר עתה לאיכרים ולפועלים לעשות הוא ‒ להתארגן בעצמם בכל צורה בה יחפצו. הצבא מוכן לעזור ולייעץ, אך הוא לא ימשול ולא יחלק פקודות.
הניסיון המאכנוביסטי הרציני ביותר ליזום ולאמץ אירגונים חופשיים של פועלי-תעשייה נעשה באלכסנדרובסק; שם התקיימו שני קונגרסים של איגודים-מקצועיים בהשראת המורדים באמצע אוקטובר 1919. גם וולין וגם ארשינוב, אשר נכחו שם באותו זמן, מודים כי התוצאות המעשיות של קונגרסים אלה היו מבוטלות. ארשינוב מניח כי זה היה בגלל שהפועלים נבוכו נוכח החידוש שבאידיאות שהוצגו לפניהם; וגם בשל קירבתה היתרה של העיר לחזית. וולין מספר על החששות מפני כיבושה הקרוב של העיר בידי הלבנים, או בידי הבולשביקים.
ואולם, הפועלים היו מעוניינים בעצם בעיקר בנושא המשכורות. פועלי הרכבת בקו אלכסנדרובסק-מליטפול לא קיבלו את שכרם מזה כמה שבועות. מאכנו יעץ להם להגיע לעמק-השווה עם המשתמשים במסילה (הנוסעים ומובילי-הסחורות), ולגבות את שכרם במשך התהליך. עובדה היא כי מאכנו הקציב מאוחר יותר כספים, שנתפסו ביקטרינוסלאב, לתשלום לפועלי-הרכבת, אך פועלים מענפים אחרים היו פחות בני-מזל; היה זה חסר-תועלת לעורר אותם להקים סדר כלכלי חופשי מלמטה. האיגוד-המקצועי היחיד, שעשה ניסיון רציני לעבוד על פי הקו המאכנוביסטי, היה איגוד האופים (בתוכו היתה לאנארכיסטים השפעה מזה זמן רב): האיגוד מינה ועדה בת חמישה אנשים, שמתפקידה היה לשרטט תוכנית להחברת (סוציאליזציה) גרעיני-החיטה כדי לאפות לחם לכל האוכלוסייה.
נשמעו דיבורים "ישר ולעניין" בוועידות הפועלים באלכסנדרובסק, ובפגישה נוספת שנערכה ביקטרינוסלאב. הדוברים המנשביקיים היו כה ביקורתיים לגבי צורת ניהול העניינים בידי המורדים, עד כי מאכנו התייחס אליהם בדבריו כאל "בני-כלאיים בורגניים". בתגובה עזבו המנשביקים את הפגישה, כשנציגי הס"רים עמם; מספר איגודים-מקצועיים העבירו הצעות-החלטה, המוחות על העלבון למעמד הפועלים. מאכנו הסביר, כי בדבריו התייחס אך ורק אל המפלגה המנשביקית, ולא אל מעמד הפועלים ככלל.
הרעיונות המאכנוביסטיים בדבר צורת ניהול התהליכים התעשייתיים היו, כמובן, שטויות אוטופיסטיות; אך הם החמירו את קשייהם עם הפועלים על-ידי האמצעים הפיננסיים שנקטו. הכפריים יכלו להתקיים תקופות ארוכות ולצרוך את מה שייצרו בעצמם; אך הפועל, אלא אם כן יקבל הקצבת-מנות, חייב לקבל משכורת מספקת, במטבע עובר-לסוחר, כדי לאפשר לו לקיים את צרכיו הבסיסיים. היה זה הנוהג הרגיל, אצל הצדדים היריבים במלחמת האזרחים, לסרב להכיר במטבע האויב (אף על פי שהבולשביקים קיבלו, לזמן מסוים, את הרובלים האוקראיניים של הפטליוריסטים). מאכנו הכריז על כל המטבעות הרוסיים כבעלי-ערך; כאשר הטיל מיסי-תרומות על המעמדות והמוסדות האמידים, הסכים לקבל אותם במטבעות שבוטלו על-ידי הכובש הקודם. התוצאה, שהוחמרה על-ידי פעילותם של אנשי השוק-השחור, היתה גל אדיר של אינפלציה, אשר בו היה הפועל העירוני הסובל העיקרי.
בעיות ופתרונות
בסוף אוקטובר 1919 התכנס באלכסנדרובסק קונגרס כללי של איכרים, פועלים ומורדים. כדי למנוע תמרונים של מפלגות פוליטיות ‒ נאסר על קיום מסע-בחירות. הקונגרס התכנס בדחיפות, והנציגות לא כיסתה את כל השטח שתחת ההשפעה המאכנוביסטית. במקום נכחו כשלוש-מאות צירים, מהם מאה-ושמונים איכרים. היו שבעה-עשר נציגי פועלים, מהם אחד-עשר מנשביקים ושני בולשביקים (אחד הצירים הבולשביקיים נורה מאוחר יותר על-ידי ה"צ'קה" באשמת ריגול לטובת דניקין). נציגי הפועלים נטלו חלק קטן בלבד בדיונים.
הנושאים שנדונו כללו את הבעיה המתמדת של כוח האדם; שוב התנהל הוויכוח הישן, האם צריך לכפות גיוס "רצוני" (וולונטארי) או לא. לבסוף קיבל גם קונגרס זה את בקשתו של מאכנו לאשר גיוס כללי בכל האזורים המשוחררים. נדונה גם צורת החזקת הצבא, והוסכם כי האספקה תושג דרך תרומות חופשיות, החרמות מהעשירים ושלל-מלחמה. הוחלט גם לכנס בהקדם קונגרס כללי נוסף ביקטרינוסלאב. לבסוף הועברה גם הצעת-החלטה לזרז בכל האמצעים את הקמתם של סובייטים חופשיים ושל ועדות והתאגדויות חופשיות בכל עיר ובכל כפר, בכדי להגיע להסדר בלתי-מוגבל בדרכי שלום של כל הבעיות החברתיות והכלכליות.
התעוררו מספר קולות ספקניים. איכר מאזור מליטפול שאל: "אם יש גשר בין שני כפרים משלנו, והגשר מתמוטט, מי יתקן אותו? אם אף אחד משני הכפרים אינו רוצה לבצע את העבודה, הרי נישאר בלי גשר, ולא נוכל ללכת העירה". אך ספקות כאלה לא נראו מספיק בעלי-ערך כדי להביאם בחשבון. וולין כתב כמה חודשים קודם לכן (בגיליון "נאבאט" החארקובי, ב-2 במארס 1919) כי עבור האנארכיסטים לא קיים "דבר כזה, כמו אפשרות קבועה מראש, או אי-אפשרות קבועה מראש". המהפכנים הפשוטים של הקונגרס באלכסנדרובסק האדימו מתחושת הניצחון, ונמלאו תקווה בהתגשמות החזון של קהילת ההתאגדויות החופשיות שלהם, כשהיא מתפשטת ומתרחבת יותר ויותר, ומכסה את כל אוקראינה, את כל רוסיה הסובייטית, את כל המערב.
בישיבה האחרונה הוזמנו הנציגים להעלות כל שאלה שעלתה על דעתם, בלי להתעלם מאי-שביעות רצון ומתלונות נגד צבא המורדים. נציג אחד הצביע על הסידורים הרפואיים, שלא היו במצב מניח את הדעת; התמנתה ועדה לחקירת העניין ולהצעת אמצעים לשיפור המצב. נציג אחר, לאחר כמה היסוסים, התלונן על אי-סדרים בפעולה של ה"ראזוודקה" המאכנוביסטית; ושוב התמנתה ועדה. דובר שלישי הרחיק לכת עד כדי העלאת תלונה נגד לא פחות מאשר מפקד גייסות המורדים באלכסנדרובסק, אחד בשם קליין. הוא טען כי קליין, לאחר שהציף את העיר במודעות האוסרות על שכרות, השתכר בפומבי בצורה מופקרת.
נשלחה הודעה המבקשת מקליין להופיע בפני הקונגרס. אלה שהכירו את קליין, וידעו על אופיו החזק והאלים, חשו דאגה. אבל, כאשר הגיע קליין הוא התוודה מייד על האשמה, והביע חרטה. הוא טען לנסיבות מקילות: הוא היה חייל פשוט; תפקיד מינהלי בעיר שיעמם אותו וגרם לו לתסכול; הוא שואף לחזור לחזית. הקונגרס קיבל את הסבריו, והעביר החלטה המבקשת מהמטה המאכנוביסטי להעביר את קליין לתפקיד קרבי.
המאכנוביסטים קיימו את הבטחותיהם בדבר חופש העיתונות, וזמן קצר לאחר שכבשו את יקטרינוסלאב החלו להופיע מספר עיתונים, כולל ביטאונים של הס"רים הימניים, הס"רים השמאליים ושל הבולשביקים ("זווזדה" ‒ הכוכב). ההגבלה היחידה היתה בתחום הצבאי: על כל העיתונים הוטל לדווח על הפעילות הצבאית על פי הידיעות הרשמיות של הביטאון המאכנוביסטי "פוט ק סבובודה". אולם בשעה שאופשר חופש הביטוי, הרי "ההכנה, או האירגון, של כפייה על ההמונים בידי איזשהו מישטר, הפוגע בחופש המלא שלהם" היו אסורים. כל פעילות רצינית של התאים הבולשביקיים המקומיים היתה חייבת, לפיכך, להתנהל בחשאי.
אנו יודעים כי פעילות כזאת אכן התקיימה, מדיווחו של אחד ושמו מירושבסקי, פעיל המפלגה הקומוניסטית, אשר נשלח ליקטרינוסלאב זמן קצר לפני שהגיע לשם צבא המורדים. הפעילות החשאית התבססה על משרד המערכת של "זווזדה". המשימה היתה דו-צדדית: "לעבוד" על פועלי תעשייה "נייטרליים" ולשכנע אותם לעניין הסובייטי, ולפלג את המאכנוביסטים. המדיניות שכוונתה לעורר את מלחמת המעמדות בכפרים, לקומם את האיכרים העניים נגד הקולאקים, הופעלה במרץ ‒ ולא בלי הצלחה ‒ ברוסיה הסובייטית; על הקבוצה הקטנה של הבולשביקים ביקטרינוסלאב הוטל התפקיד להכין את הקרקע להפעלת מדיניות דומה ‒ לא רק בכפרים שמסביב לעיר, אלא גם בתוך שורות צבא המורדים. הושגה התקדמות מסוימת: הוקמו תאים בולשביקיים חשאיים בדיביזיית-הברזל של המורדים, ומפקד הדיביזיה עצמו ‒ פולונסקי ‒ שוכנע לעניין. אך ה"ראזוודקה" המאכנוביסטית גילתה את הנעשה, ופולונסקי ואחרים נעצרו. הבולשביקים הגישו בקשה לשופטם בבית-דין פתוח. בקשתם הושבה ריקם, וכולם נורו ללא שהיות. זה היה המקרה הרציני הראשון של בגידה בו התנסתה התנועה המאכנוביסטית.
בסיכום כללי היתה תקופת שהייתו של מאכנו בבירת הפרובינציה תקופה לא מאושרת. אחיזתו בעיר נותרה לא בטוחה: הלבנים נמצאו עדיין בגדה הנגדית של הדנייפר, והעיר הופגזה לסירוגין על-ידי הארטילריה שלהם. התוכנית לכינוס הקונגרס הכללי השני היתה חייבת להינטש. במשך כל התקופה היתה העיר תחת פיקוחו של הקצין שפיקד על הגייסות, ותחת פיקוחה של ה"ראזוודקה". בהקמת התאגדויות חופשיות הושגה רק התקדמות מבוטלת. התופעה העיקרית בעת הכיבוש היתה התפשטותה של מגיפת טיפוס בקרב החיילים והאזרחים כאחד. מאכנו עצמו היה עתיד להידבק במהרה במחלה. רופאים נחלצו להגיש שירות רפואי, ונעשו מאמצים נואשים לארגן בתי-חולים; אולם, לניצולים היו סיפורים מסמרי-שיער לספר על הזוהמה, הבלבול, המחסור בתרופות ובציוד ועל אחוז התמותה האיום. עם התקרבות הצבאות הלבנים הנסוגים מהצפון הוחלט לנטוש את העיר.
האפולוגטים, מליצי היושר המאכנוביסטיים, כגון וולין וארשינוב, היו רגישים מאוד ללגלוגי הבולשביקים, כאילו ‒ לא ביקטרינוסלאב ולא בשום מקום אחר ‒ לא הראתה התנועה שום הישג קונסטרוקטיבי. תשובתם היא שאף פעם לא היה להם פנאי לכך: תמיד נלחצו אל מחוץ למרכזיהם על-ידי איזשהו צבא אויב, שעלה עליהם מאוד במספר. החישובים הצבאיים היו הראשונים במעלה, ולרוב לא התיישבו עם שאיפות האזרחים: וולין, עם מצפונו האנארכיסטי הקפדן, מרחיק-לכת עד כדי לומר כי "כל צבא מכל סוג שהוא הינו דבר רע".
כפי שראינו כללה כעת התנועה גם אינטלקטואלים אנארכיסטיים. ארשינוב הגיע בתחילת 1919, והחל בהוצאת העיתון "פוט ק סבובודה". הפדרציה של האירגונים האנארכיסטיים באוקראינה, שפעילותה הופרעה קשות על-ידי הבולשביקים, החליטה בחודש יוני להעביר את מרכזיה אל אזור פעילותו של מאכנו. החלטה זו באה בו-בזמן עם הקרע שנוצר בין הבולשביקים לבין מאכנו, ועם מתקפת הקיץ של דניקין. וולין לא הגיע אל מאכנו עד אוגוסט, וכמה מחבריו לא הצליחו להגיע כלל. מבין אלה שהצליחו להגיע שמרו רק וולין וארשינוב על נאמנותם למאכנו עד הסוף; האחרים מצאו בתוך כמה חודשים כי היה זה בלתי אפשרי לפשר בין התיאוריה האנארכיסטית לבין הפרקטיקה הפרטיזנית, ועזבו אותו. אולם, לפחות לזמן מה נערך השבועון "נאבאט" ‒ הביטאון האנארכיסטי החשוב ביותר באוקראינה ‒ במטה הכללי של המורדים, והבאים זה מקרוב עשו רבות בכדי להעלות את רמת העיתונים והכרוזים המאכנוביסטיים.
באזור אחד או שניים הושגה התקדמות מסוימת לקראת ייסוד בתי-ספר. המטרה היתה להפעיל את הרעיונות החינוכיים של האנארכיסט הספרדי פרנסיסקו פרר. בתי-הספר נועדו להיות רכושם של ההמונים העמלים עצמם, ולהיות עצמאיים מכל השפעה מצד דת או מדינה. המורים נועדו לקבל את צורכי-מחייתם מהקהילה, אותה ישרתו. אנו שומעים על ועדות שהתמנו, ועדות שמתפקידן היה לתכן תוכניות. אין בידינו מימצאים שיוכיחו כי אכן החלו בתי-ספר כאלה לתפקד.
ההתנגדות המאכנוביסטית לכל צורה של אפליה על בסיס גזעי או לאומי בוטאה לעיתים קרובות בבהירות. הם התנגדו לפטליוריסטים, בגלל שאלה היו בורגנים. האידיאות המאכנוביסטיות בדבר העצמאות האוקראינית הוגדרו על-ידי הסובייט הצבאי-מהפכני בהצהרה מאוקטובר 1919: עצמאות פירושה התאגדות חופשית של פועלים ואיכרים, ואין לה שום דבר משותף עם "עצמאות בעלת אופי לאומי". יהודים החזיקו בעמדות הנהגה בתנועה בכל משך קיומה, והאנטישמיות הוקעה באופן סדיר בצווים, בהכרזות ובמאמרים ב"פוט ק סבובודה". מעט גילויים אנטישמיים התקיימו כמובן, אך מקרים של יחס בלתי-הוגן או הסתה נגד יהודים נענשו לעיתים בחומרה. אנו שומעים על מאכנו עצמו, שירה בפרטיזן ותיק אשר כתב סיסמה על הקיר בנוסח: "הגנו על המהפכה! יחי מאכנו! הלאה היהודים!".
יחסם של המאכנוביסטים לענייני שיפוט וצדק בוטא בהצהרה של קונגרס גוליאי-פוליה מפברואר 1919: "באשר לבעיית הצורך באירגון מנגנון מינהלי משפטי ‒ אנו מציעים כעיקרון בסיסי, שכל בית-משפט קפדני ותמידי, כל מנגנון משטרתי וכל קודיפיקציה סופית של חוקים, יוצרים פגיעות בזכויות האוכלוסייה להגנה עצמית… צדק אינו יכול להיות מופעל בצורה אדמיניסטרטיבית, אלא הוא חייב לבוא כפעולה חיה, חופשית ויוצרת של הקהילה… חוק וסדר חייבים להישמר על-ידי כוחה היוצר של הקהילה המקומית, ואסור שפעולה זו תושאר למומחי משטרה".
הוויכוח בשאלת היכולת המאכנוביסטית להישגים קונסטרוקטיביים נראה בלתי-רלוונטי. רבים מרעיונותיהם נראו הגיוניים לאיכרים האוקראיניים, אשר היתה להם שאיפה פוליטית אחת ‒ להיפטר מכל התערבות חיצונית בענייניהם. מרבית רעיונותיהם הם חסרי-תועלת כאשר מנסים לממש אותם ביחידה מינהלית גדולה יותר, או מפותחת יותר. אילו היו מושארים לנפשם היו מאכנו ויועציו עשויים ‒ בדרך של ניסיון או למידה מטעויות למתן את רעיונותיהם עד כדי כך שהיו יכולים לאפשר את קיומו של סדר חברתי מעשי פחות או יותר. אולם היו להם יותר מדי אויבים, והם נאלצו להימצא בבריחה מתמדת. לא היה להם כל מנגנון תחיקתי. הסמכות העליונה שלהם היה הקונגרס, אך הם גורשו לעיתים קרובות ממרכזיהם ‒ לפני שישיבות הקונגרס יכלו להתקיים. הסובייט הצבאי-מהפכני היה רק מכשיר בידי הקונגרס; בעצם נטה המטה הכללי לרוב להתעלם מהסובייט הצבאי-מהפכני. בנסיבות הרוחניות והגשמיות של התקופה לא יכלה ה"מאכנובשצ'ינה" להיות תנועה פוליטית מאורגנת. היא היתה צבא ‒ צבא פרטיזנים יוצא-דופן ‒ בעל פוטנציאל עצום לעורר את התלהבות האיכרים, ובעל מספר רעיונות מבולבלים.
צבא המורדים המהפכני של אוקראינה
בכוחו המספרי של צבא המורדים חלו תנודות גדולות. תקופת השיא היתה בסוף שנת 1919, כאשר הפרסטיז'ה של מאכנו היתה בשיאה, וכאשר החזיק באזור רחב למדי, ממנו יכול היה לגייס חיילים. ההערכות הסובייטיות בדבר כוחו בתקופה זו נעות מ-40,000 רגלים ו-15,000 פרשים ועד 14,000 רגלים, 6,000 פרשים ו-5,000 תותחנים ומקלענים: למאכנו היו אז 48 תותחי-שדה, 4 רכבות משוריינות, 4 כלי רכב משוריינים ו-1,000 מכונות-ירייה.
אף תפקיד פיקודי לא הוחזק בידי קצינים מהצבא הצאריסטי או בידי מישהו מהמעמד הבורגני או העליון. וולין מונה שלושה-עשר מהמפקדים הבכירים של מאכנו; מהם היו אחד-עשר איכרים ושניים ‒ פועלים. רשימה דומה, המונה שמונה-עשר מפקדים, נמסרה על-ידי ארשינוב. מהם היו ארבעה-עשר איכרים, שלושה פועלים ומורה-כפרי אחד. וולין מוסר כי ההרכב האתני של הצבא היה כדלהלן: 85% אוקראינים, 8% רוסים והשאר ‒ יהודים, יוונים, טאטארים וגרמנים מדרום-אוקראינה. עובדה המוסכמת על שניהם היא כי אחוז גבוה ‒ גם מבין הקצינים וגם מבין החיילים ‒ באו מגוליאי-פוליה ומהאזורים הסובבים אותה. כלי-הנשק העיקריים היו רובים קצוצי-קנה ומכונות-ירייה ‒ האחרונות נישאו ברובן על "טאצ'אנקות".
הלבוש היה רבגוני. אדם היה לובש מה שיש לו ‒ עד שיוכל להשיג משהו טוב יותר. ביקטרינוסלאב ראה מירושבסקי מורדים רבים לבושים במדים בריטיים שנלקחו שלל מהלבנים. הוא ציין גם כי המורל באותו זמן היה גבוה, והאנשים ‒ שוחרי מלחמה: המורדים היו נחושים בהחלטתם לחסל את דניקין, אחר כך לחסל את הקומיסארים במוסקבה ואחר כך לצעוד מערבה נגד הבורגנות האירופית. המורדים היו לוחמים חסרי-רחמים, ולא השאירו ללבנים כל תקווה ‒ אלא אם כן היה יסוד להאמין כי השבויים היו מוכנים להחליף צד. פורסמו צווים חוזרים ונשנים נגד ביזה ושכרות, וננקטו עונשים דראסטיים לסירוגין: מפקד בריגדה נורה באשמת ביזה באוקטובר 1919, ומפקד גדוד נורה בקיץ 1920. אך הבעיה לא חוסלה אף פעם: האיכרים המורדים חונכו מילדות להתייחס אל אנשי-העיר כאל אויביהם, והבינו זאת כזכותם לקחת מהערים מה שרצו.
הצבא אורגן בדיביזיות שכללו שלוש בריגדות כל אחת, עם שלושה גדודים לבריגדה ושלושה בטליונים לגדוד. לכל יחידה היה קומיסאר פוליטי שנבחר על-ידי אנשי השורה. מאכנו מינה את הקצינים שפיקדו על כוחות-משימה, שפעלו באופן עצמאי. מפקדים אחרים היו נבחרים לעיתים וממונים לעיתים. מאכנו שמר את הזכות לבטל בחירת מועמד מסוים, אם הוא לא היה שבע-רצון ממנו; באותה צורה, אם יחידה לא היתה מרוצה מהמפקד הממונה ‒ היה האיש בדרך-כלל מועבר לתפקיד אחר. בסוף 1919, במערכה נגד דניקין, פעל הצבא בדרך-כלל במלוכד; ב-1920 גרמו נסיבות המלחמה נגד הבולשביקים לנטייה גוברת והולכת לשלוח כוחות-משימה עצמאיים; אלה, כאשר סיימו את תפקידיהם, היו חוזרים למקום-מפגש קבוע מראש, או שהיו מצפים להוראות נוספות שיובאו על-ידי שליח.
כפיית המשמעת היתה נושא לבעיות שנתעוררו שוב ושוב. במיוחד היתה בעיה כיצד לגרום לציות לפקודות שלא השביעו את רצון היחידות. כאן, כמובן, היתה לאישיות המפקד חשיבות עצומה: מאכנו פירסם בדצמבר 1919 פקודת-יום, המטילה את האחריות לכישלונות צבאיים מסוימים על המפקדים. היו מקרים בהם נענשו יחידות ‒ על אי-ציות לפקודות ‒ על-ידי נטילת סוסיהן ופירוקן מנשקן. אסיפות כלליות של גדודים ובטליונים שיחקו אף הן תפקיד מסוים בתהליך. אנו שומעים על אסיפת-גדוד אשר העבירה החלטה נגד כל משחקי הקלפים ונגד אספקת משקאות חריפים ‒ גם לפרטיזנים וגם למפקדיהם. באותה אסיפה הועברה גם החלטה שיש לציית לכל הפקודות, בתנאי שהקצין הפוקד לא היה שתוי בעת נתינתן.
מאכנו גילה כושר שיפוט ראוי לציון בבחירת בכירי מפקדיו. הכישורים הנחוצים היו מדויקים: מלבד רכישת אמון הגייסות ושמירתו נזקקו המפקדים ליוזמה, לתושייה, לגמישות ולקשיחות גופנית בלתי-נלאית. מהירות והפתעה היו עיקרי הטקטיקה המאכנוביסטית. חיל-הרגלים נישא בעגלות, וגם חיל-הרגלים וגם חיל-הפרשים יכלו לנוע במהירות כפולה מזאת של גייסות-צבא רגילים. מאכנו ניצל כל הזדמנות להגיע לעורף האויב. אם הותקף ‒ היה מעדיף לסגת, להשאיר יחידה קטנה אל מול פני האויב כדי שתפעל כפיתיון, להעביר את עיקר כוחו מסביב לאגפי האויב ולתקוף אותו בהתקפת-נגד מאחור. הפרטיזנים עשו שימוש בכל טכסיס שהערמומיות האיכרית יכלה להמציא ‒ מארבים, שימוש במדי-האויב להסוואה וביום כניעה. אם הותקפה יחידה ללא אפשרות להיחלץ, היו אנשיה קוברים את נשקם ואת ציודם, ונעלמים, כאיכרים, בתוך הכפרים הסובבים, כשהם ממתינים להזדמנות להתלכד מחדש ברגע שהאויב יתרחק. בתקופת השיא, בה היתה נאמנות האיכרים שמורה למאכנו, היה זה כמעט בלתי-אפשרי עבור האויב לאתר את היחידות המאכנוביסטיות: האיכרים לא דיברו. פעילות מודיעין ושמירת הקשר היו מבחינת המורדים עניינים פשוטים בהשוואה.
אף על פי שבעיית האספקה הופיעה תמיד בסדר-היום של הקונגרסים המאכנוביסטיים, לא נראה שנעשה איזשהו ניסיון רציני להקים מחלקת אספקה מאורגנת. אין בידינו שום דיווח על הקמת בתי-מלאכה לתיקונים או בתי-חרושת לתחמושת כפי שנעשה על-ידי הצבא האדום, ואפילו על-ידי מרבית התנועות הפרטיזניות בסיביר. סיבה אחת היא, שהמורדים היו לעיתים קרובות מדי בתנועה; סיבה אחרת, שבתי-מלאכה קטנים וחובבניים לא היו יכולים להיטיב בהרבה את המצב, בגלל הבזבוז העצום של כלי-נשק קטנים ושל תחמושת. במשך הקריירה שלו לכד מאכנו כמויות עצומות של אספקה מכל הסוגים מכל אויביו השונים. הרבה מזה חולק לכפריים המקומיים. מהשאר היה מנהגו של מאכנו לקבור, בחשאיות גמורה, את אותם כלי-נשק אשר לא היתה אפשרות לשאתם. מאוחר יותר חפרו הבולשביקים והוציאו את תוכנם של מספר מטמונים כאלה. אנו שומעים גם על כך שמאכנו היה קובר זהב. מזון וסוסים סופקו על-ידי הכפריים. אחד הסודות של המהירות המאכנוביסטית היה, שאנשיו יכלו תמיד להחליף סוסים עייפים בסוסים רעננים בעת המסע. מאוחר יותר, כאשר מעברם הבלתי-פוסק של קבוצות לוחמות ושל צבאות ייבש את מקורותיהם של הכפריים האוקראינים, נעשתה בעיית המזון והסוסים קשה יותר.
במשך כל מערכותיהם הקדישו המאכנוביסטים תשומת-לב רבה לחוליהם ולפצועים, ושיירות ארוכות של עגלות ‒ שנשאו פצועים וחולי טיפוס ‒ התנהלו מאחורי הגוף העיקרי של הצבא: אבל הנסיבות לא איפשרו הקמת שירות רפואי יעיל.
על השירותים החשאיים המאכנוביסטיים ‒ ה"ראזוודקה" וה"קומיסיה פרוטימאכנוביסקיך דל" ‒ אנו יודעים מעט מאוד. ההפרזות שלהם גונו בחומרה על-ידי הבולשביקים; ההיסטוריון הסובייטי קובאנין מביא את ההפרזות הללו כהוכחה לצביעותם של המאכנוביסטים בגדפם את ה"צ'קה". הקרבות המאוחרים של מאכנו היו בין הנקמניים והעקובים-מדם ביותר בהיסטוריה, ובנסיבות כאלו ניתן להסיק בביטחון כי שירותים-חשאיים אלה היו אחראיים למעשי אי-צדק ולמעשי אכזריות תכופים. וולין היה עד לעובדה כי הם לא היו תחת כל פיקוח יעיל. אבל, כדוגמת יריבתם ה"צ'קה", נראה כי השירותים המאכנוביסטיים לא היו חסרי הצלחה בביצוע המשימה לשמה הוקמו.
באטקו מאכנו
מאכנו עצמו ‒ אף בהיותו בשיא כוחו והשפעתו ‒ שמר על קווי אופי רבים של האיש הצעיר, אשר שלוש שנים קודם לכן בא מכלא בוטירקה כדי להפוך את המהפכה האוקראינית למציאות. הוא שמר על חיוניותו הפיסית הראויה לציון. למרות מחלת הריאות ממנה סבל, למרות היותו לאחר מחלת טיפוס ולמרות פציעותיו הרבות, יכול היה לרכוב יותר ולעבוד יותר מאשר כל אחד מחבריו. לעולם לא היה שוכב לישון לפני שסיים את המשימה שהטיל על עצמו, ושעתיים מאוחר יותר כבר היה מקיש על חלונותיהם של אנשי המטה שלו, כדי להחזירם לעבודתם. הוא חי כאיכר בעצמו, ותמיד היה פנוי ומוכן לקבל את פני איכריו. תמיד היה מותיר לעצמו פנאי לשמוח עם האיכרים, לשתות אתם ולהושיט יד בעבודת הדיש. הוא היה נוהג לסמן לעצמו בפנקסו, שבועיים מראש, שעליו להתפנות לחתונה כפרית. מכאן גם הפופולאריות העצומה שלו. נאמר כי כמה מפיקודיו, בייחוד קרילנקו, היו חיילים טובים לפחות כמותו, וכנראה גם אדמיניסטרטורים טובים ממנו; אך איש מהם לא יכול היה לסחוף אחריו את הכפריים כפי שהוא היה יכול.
במשך הזמן הוא נעשה טרוד יותר ויותר בעניינים הצבאיים, והיה קשה יותר ויותר להחזיקו רחוק מקו-החזית כאשר התנהלו מיבצעים צבאיים. כאשר היה חולה, או פצוע קשה, עמד על כך שיינשא בעגלה יחד עם גייסות החזית, עד שהבריא מספיק כדי לרכוב שנית על סוס. הוא היה בעל תעוזה, בעל התמדה ובעל תחבולות; יהיה המשבר שנקלע לתוכו אשר יהיה ‒ אף פעם לא היה עצבני ולא נתקף בפאניקה.
ביטויים של עצבנות הופיעו רק במשרדו. עם הזמן הפך פחות ופחות סבלני לפרטים מינהליים, וגם להשגות התיאורטיות של חבריו, האנארכיסטים ה"טהורים". הוא לא הירשה לעצמו להניח להחלטות המילוליות של הסובייט הצבאי-מהפכני להפריע לו. וולין, בעת שביו בידי הבולשביקים, כתב ש"יחסו האישי של מאכנו אל הסובייט הצבאי-מהפכני היה… להתעלם ממנו באופן חלקי". האנארכיסטים של "נאבאט", אשר עזבוהו ב-1920, כינסו ועידה מאוחר יותר באותה שנה, בה קיבלו החלטה האומרת כי "באטקו מאכנו, כמנהיג ה'מאכנובשצ'ינה', בהיותו בעל תכונות מהפכניות רבות-ערך, שייך למזלנו הרע לאותה קבוצה של אנשים, אשר אינם יכולים תמיד לכפוף את הקאפריזות האישיות שלהם לטובת התנועה". בשנים מאוחרות יותר עתיד וולין לומר עליו כי "לא היה לו כל ידע פוליטי תיאורטי או היסטורי; לכן לא היה מסוגל להסיק את ההכללות המהפכניות הנחוצות". ארשינוב מביא תלונה דומה.
מאכנו היה מרבה לשתות, והירבה לעשות כן ככל שעבר הזמן. קובאנין מצטט כמה קטעים מיומנה של "אשתו", פדורה גאינקו (נטען כי היומן נתפס על-ידי הצבא האדום ונשמר בארכיונים של חארקוב), הנותנים דוגמאות לשכרותו. ארשינוב חולק על האותנטיות של היומן, ומצביע על כך שאשתו החוקית ‒ גאלינה אנדרייבנה (אשר ברחה עם מאכנו לחו"ל), לא שמרה ולא איבדה כל יומן. על כל פנים, קיימות הרבה הוכחות אחרות למנהגי השתייה שלו. וולין חושב כי השפעת האלכוהול עליו היתה מעוררת רחמים. "היתה לכך השפעה קטנה בלבד על מצבו הגופני. אולם האלכוהול עשהו נוח לכעוס, לא צודק, שאינו-מקבל-מרות ואלים". וולין: "פעמים רבות במשך שהייתי עם הצבא מצאתי את עצמי במצב של יאוש כשהייתי נפרד ממנו, לאחר שלא יכולתי להביאו לכלל מחשבה הגיונית בשל מצבו הבלתי-נורמלי. ואכן, בתקופות מסוימות זה הפך להיות כמעט מצבו הנורמלי". וולין ממשיך: "החולשה השנייה של מאכנו, ושל רבים מחבריו הקרובים, היתה יחסם לנשים. אנשים אלה, במיוחד כשהיו שתויים, לא יכלו להתאפק מלנהוג בצורה בלתי מהוגנת ‒ "מבחילה" תהיה לרוב מילת התואר המתאימה ‒ שהיתה מגיעה כמעט לאורגיות, שבהן היו נשים מסוימות חייבות להשתתף".
מאכנו היה מוכן פחות ופחות לקבל עצות. ככל שהפך להיות יותר דיקטטורי כן פיתח גם תחושה מוטעית בדבר ביטחונו. החלטותיו היו קאפריזיות, והתקבלו בלחץ הרגע. הוא סירב לחשוב על המצב לעומקו, או לחשב התפתחויות עתידיות אפשריות. היה קל לדעת מראש על התקפת הבולשביקים בתחילת 1920, ועל התקפתם בסוף אותה שנה. אך בשני המקרים לא עשה מאכנו כל הכנות-נגד.
[המשך: אל חלק ג']