במקורות רבים, במיוחד במקורות סטאליניסטיים או... ציוניים, מתוארת התנועה המאכנוביסטית כ"פוגרומיסטית". אין ספק כי בצבא המורדים היו איכרים רבים, שהיו נגועים באנטישמיות. הסיבות לאנטישמיות העממית באוקראינה, או לפחות חלק מהן, ניתנו בספר זה בפרק "היהודים באוקראינה". נוסף לאלה היתה קיימת אצל האיכרים איבה מסורתית לתושבי הערים, והאחרונים היו בחלקם הגדול יהודים ופולנים. אני מוכן אף להאמין שאיכרים תומכי-מאכנו ביצעו פוגרומים; אך כאן נשאלת השאלה ‒ אם ניתן היה לקשר את התנועה המאכנוביסטית לפוגרומים אלה, מדוע לא הזכיר זאת פוטמן במחקרו?

על כל פנים, יחסנו אל תנועה פוליטית חייב להיות ברור: עלינו לבדוק מה היתה המדיניות התיאורטית והמעשית לגבי גילויים אנטישמיים. על פי מחקרו של פוטמן התשובה ברורה ‒ פיקוד צבא המורדים הוקיע כל גילוי של אנטישמיות, תוך הבנת הרקע החברתי שלה, והעניש בחומרה את האשמים. (מדיניות דומה ננקטה גם על-ידי הצבא האדום, שאף בתוכו לא חסרה אווירה אנטישמית).

פוטמן מתגלה כחסר-אמונה באפשרות להקמת סדר כלכלי חופשי מלמטה. בעיית שכרם של פועלי-הרכבת או שאלת האיכר התמים בדבר הגשר שהתמוטט, קיבלו תשובות קולעות בתנועת הפועלים המהפכנית, ולא רק מצד האנארכיסטים. מאכנו ענה יפה לפועלי-הרכבת ‒ עליהם להשתלט על המסילה, לגבות דמי-שימוש מהמשתמשים בשירותה, ולכסות מכספים אלה את שכרם. שאלת האיכר [מי יבנה את הגשר?] עולה תמיד, בלבוש זה או אחר, במשך ההסברה המהפכנית. אמת, אנשים מתקשים להבין כיצד תוכל חברה להתקיים ללא מרות של מיעוט, ללא שלטון, ללא כפייה. מי ירוקן את פחי האשפה? מי ינקה את הרחובות? מי יבנה את הגשר? במילים אחרות ‒ מי יעשה עבורנו את העבודות הלא-נעימות, אך הנחוצות?

התשובות לכל אלה יינתנו על-ידי האזרחים עצמם, במועצותיהם. הם יכולים לקבוע תורנויות, הם יכולים להקדיש יום, או כמה שעות, בשבוע להתגייסות כללית למטרות אלו. אם ירגישו כי הם מתקשים לחיות ללא ביצוע העבודות הנחוצות, תהיה להם המוטיבציה לבצע אותן בעצמם. ואם יחסרו כישורים טכניים לביצוע עבודה מסוימת, תמיד ניתן להזמין אנשי מקצוע לעזרתם, ולשלם להם בעבודה שוות-ערך. דווקא הניסיון שעשו איכרי גוליאי-פוליה ב-1918, כאשר החליפו את עודף יבולם בתוצרת תעשייתית ‒ על-ידי התקשרות ישירה וחופשית עם פועלי התעשייה המוסקבאים ‒ דווקא ניסיון זה מוכיח כי סדר כלכלי חופשי מלמטה אינו דבר שבאוטופיה, אלא דבר מעשי ובר-ביצוע.

מפלגה ומהפכה

בעיית איסור הפעילות המפלגתית על-ידי התנועה המאכנוביסטית דורשת הסבר. התיאוריה האנארכיסטית אומרת כי עם השלמת המהפכה החברתית יתבטא "ביטול המדינה" בשליטת ההמונים העמלים על כל העניינים הנוגעים להם. באזורים המאכנוביסטיים זה הובן כך: המהפכה החברתית בוצעה ‒ האדמה הועברה לאיכרים, בתי-החרושת לפועלים. כעת נותר רק להבטיח כי ההמונים העמלים יחליטו בעצמם, בסובייטים שלהם, כיצד לנהל את חייהם ללא הפרעה.

מפלגה פוליטית שואפת מעצם טבעה להגיע אל הגה השלטון, אל ראש המנגנון המדיני. (אפילו מפלגות מארכסיסטיות רבות, החורתות על דגלן את הסיסמא של ביטול מוסדות המדינה, רואות בביטול המדינה רק פעולה שתבוא בעתיד, בסופו של תהליך גוויעת המדינה. וזאת משום שהמדינה היא מוסד שנועד לשמור על פער מעמדי, שנועד לשמור על ההגמוניה של המעמד השליט. כאשר יבוטלו המעמדות תפסיק המדינה ממילא להיות חיונית, והיא תגווע בהדרגה יחד עם העברת תפקידיה המינהליים לידי ההמונים. אם כך, ניתן לומר כי גם עבור מארכסיסטים מהווה "ביטול המדינה" צעד מתקדם).

האנארכיסטים והמאכנוביסטים ראו את תפקידם בסיוע להמונים העמלים להשתחרר משלטון המעמד השליט, ומשלטון מדינתו של מעמד זה. מעתה חייב להיפתח השלב של ניהול החברה בידי ההמונים עצמם. לפיכך, כאשר בוטל השלטון המעמדי בחברה, אין גם צורך במוסדות-מדינה שישמרו על שלטון זה. במצב שכזה, מפלגות פוליטיות (ותהיינה מהפכניות ככל שתהיינה), השואפות ‒ מעצם טיבן ‒ לשלטון, שואפות גם לקומם את מוסדות המדינה, ובהכרח תפגענה באפשרויות של המוני העמלים לנהל את חייהם בעצמם. מפלגה בשלטון רוצה לנהל את החברה בעצמה ‒ היא אינה סומכת על המוני העם שיעשו זאת "כמו שצריך". ועם זאת, הריהי מחזירה את הגלגל אחורנית, ממצב שבו "אין שלטון" ‒ כלומר, שבו ההמונים מנהלים בעצמם את ענייניהם ‒ למצב שבו "יש שלטון", כלומר, שבו מנהלת המפלגה (עבור ההמונים) את העניינים.

אם לא ניכנס לוויכוחים סמאנטיים, הרי "הדיקטטורה של הפרולטריון", במובן של המיבנה האירגוני לדיכוי שרידי המעמד השליט, היתה קיימת גם באזורים המאכנוביסטיים. אך בשום פנים לא היתה זו "הדיקטטורה של מפלגת הפרולטריון", כפי שהיה המצב ברוסיה הסובייטית.

האיסור על פעילות מפלגתית נבע, אם כן, מתוך תיאוריה של חברה סובייטית, שאינה בלעדית לאנארכיסטים. עם זאת ניתן להתווכח אם האיסור על פעילות מפלגתית עולה בקנה אחד עם "חופש ההתארגנות". הצד השני של המטבע, חופש הפעילות המפלגתית, טמן בחובו סכנה ממשית מאוד של השתלטות מפלגה אחת על המהפכה, תוך כדי דיכוי כל החירויות הדמוקרטיות.

מחובתנו על כן לבחון עניין זה בהבנה, ולהיזהר מהוקעה חד-משמעית. ההצדקה הרעיונית להמשך קיומו של צבא-המורדים היתה ‒ לשמור על חירותם של ההמונים לנהל את חייהם בעצמם. ואם כך, מהו תפקידו של אירגון מהפכני בתוך האזור המשוחרר והמוגן? על האירגון המהפכני לעודד גילויים של יוזמה עצמית, התארגנות עצמית ופעולה עצמית של ההמונים במאבק המהפכני, ולהפיץ בקרב ההמונים את תודעת יכולתם לשלוט בגורלם ולנהל בעצמם את התהליך החברתי.

האירגון המהפכני חייב לסייע לתהליכי שיחרור עצמי, אישי וחברתי, להתסיס כל תא של החיים החברתיים. תפקידו של האירגון הסוציאליסטי המהפכני אינו לתפוס את השלטון בידיו-הוא ולהחזיק בו, אלא לסייע ככל יכולתו לתפיסת השלטון והחזקתו בידי מועצות (סובייטים) נבחרות על-ידי ההמונים. תפיסת השלטון בידי מועצות כאלה מהווה את סימן ההיכר ואת הצעד המכריע של מהפכה סוציאליסטית. ואילו תפקידי המועצות הם: להוות צורת התארגנות-עצמית של ההמונים; בתאים היצרניים תפקידן לנהל את תהליך הייצור בכל מפעל, תוך כפיפות לתכנון מרכזי ‒ שגם הוא ייקבע על-ידי ההמונים באמצעות מועצותיהם. בזמן הראשון יהיה גם מתפקידן לארגן התגוננות המונית נגד ניסיונות קונטר-מהפכניים מצד שרידי המעמדות עדיפי-הזכויות. שלטון מועצתי, מעצם טיבו, אינו יכול להיות שלטון של מיעוט נגד הרוב, אלא מהווה את הצורה להשתתפות דמוקרטית רחבה של ההמונים בניהול התהליך החברתי כולו.

המועצות בדרגים השונים (המפעל היחיד, האזור וכו' ‒ עד למועצה הכל-ארצית) נבחרות באורח דמוקרטי; הנציגים המהווים את המועצות אינם נהנים משום זכויות-יתר והמנדט של כל נציג ניתן בכל-עת לביטול על-ידי בוחריו. במצב כזה, כל ניסיון של מפלגה פוליטית להוציא מידי ההמונים את הישגיהם ולמלא את תפקידיהם בעצמה, הוא ניסיון נגד-מהפכני.

שני תפקידים היסטוריים

התנועה המאכנוביסטית מילאה בעצם שני תפקידים היסטוריים. היא ביצעה את המהפכה הדמוקרטית לשחרור לאומי של העם האוקראיני ואת המהפכה החברתית בעת ובעונה אחת. בהיותה תנועה אינטרנציונליסטית של עם מדוכא, היא הדגישה כי מהפכתה מהווה חלק מהמהפכה הפרולטארית הרוסית. המחווה של משלוח חיטה לפועלי פטרוגראד ומוסקבה (הרוסיים) הרעבים היתה ‒ לצד מחווה של סולידאריות איכרית-פועלית ‒ גם מחווה אינטרנציונליסטית. סירובם של המאכנוביסטים להשתלב שילוב מלא ברוסיה הסובייטית לא נבע מתירוצים לאומניים, אלא מסיבות פוליטיות ברורות ‒ הם חששו שהמפלגה הבולשביקית תשתלט גם על המהפכה שלהם, ותפגע בחרות פעולתם של הסובייטים האוקראיניים. והוכחות להתנכלותה של המפלגה הבולשביקית לאופוזיציה מהפכנית ולסמכויותיהם של הסובייטים לא חסרו.

הסעיף הרביעי של הפרק הפוליטי של "הסכם אוקטובר" מוכיח בפירוש כי, גם נוכח סכנות אלה נשארו המאכנוביסטים אינטרנציונליסטים עד הסוף: הם היו מוכנים להתקשר בקשר פדרטיבי עם רוסיה הסובייטית. לחובתה של המפלגה הבולשביקית יש לומר כי, על אף נכונותם המוצהרת והמוכחת של המאכנוביסטים לשתף פעולה תמיד עם הבולשביקים נגד האויב המעמדי, לא היתה המפלגה הבולשביקית (בהנהגת לנין וטרוצקי) מוכנה להסכים לקיומה של חברה סובייטית שונה בגבולה של רוסיה הסובייטית. דיכויה של המהפכה החברתית באוקראינה מכתים את ההיסטוריה המהפכנית של הבולשביקים לא מפחות מדיכויה של מרידת קרונשטאדט.

מהפכה אגרארית

התנועה המהפכנית באוקראינה מהווה דוגמא ליכולתה של האיכרות, כאלמנט מהפכני, לגלות מרץ מהפכני לאורך תקופה ממושכת ונוכח מכשולים עצומים. המהפכות בסין ובווייטנאם הבהירו זאת הבהר היטב מאוחר יותר. אין בכך כדי להמעיט את תפקידו וחשיבותו של מעמד הפועלים לביצוע המהפכה החברתית. אולם לגבי המאבקים לשיחרור לאומי, שהתחוללו בארצות הקולוניאליות במהלך המאה ה-20, יכולה היתה המהפכה האוקראינית להוות דוגמא חיובית ממשית, אילו לא היתה נדחקת לקרן-זווית קטנה של הספרות המהפכנית.

כדאי גם לבחון את התשובה המאכנוביסטית לבעיה האגרארית. לאחר ביצוע המהפכה האגרארית והפקעת אדמותיהן של האחוזות הגדולות, נותר בכפר האוקראיני ‒ כמו בכפר הרוסי ‒ הריבוד החברתי. שכבת ה"קולאקים" לא התחסלה. בכפרים נותרו איכרים שבבעלותם היו שטח קרקע גדולים יותר מאשר לאחרים. כיצד, אם כן, יש לפתור בעיה זו?

התשובה הבולשביקית היתה: יש להמשיך את המהפכה האגרארית בדרך של פילוג האיכרות, בדרך של עידוד מלחמת המעמדות בכפר בין ה"קולאקים" לבין דלת-האיכרים. כאשר העוינות בין שתי שכבות אלה כבר היתה קיימת, ביצעו האיכרים העניים את המשימה בעצמם, או עם תמיכה מעטה מבחוץ. כאשר העמידו עצמם ה"קולאקים" נגד המהפכה ‒ ניתן היה למצוא גם צידוק לדיכוים בכוח, ולכפיית המהפכה האגרארית על הכפר מבחוץ. זה היה המצב בכללותו ברוסיה הסובייטית.

באוקראינה נשמרה הסולידאריות בין השכבות השונות בכפר בגלל ההיסטוריה המשותפת של הדיכוי הלאומי, נגדו נאבקו כולם (חוץ מבעלי האחוזות, כמובן). לפיכך היתה זו טעות לעורר את מלחמת המעמדות בכפר האוקראיני, כאשר האיכרות בכללה ניצבה לצד המהפכה, וכאשר מלחמת-האזרחים התנהלה עדיין במלוא-עוצמתה. טעות זו היתה עלולה לדחוף את ה"קולאקים" להחליף צד. גם כאשר הבינו זאת הבולשביקים, לא שינו ממדיניותם. כי באוקראינה היתה למדיניות זו מטרה נוספת ‒ פילוג האיכרות נועד להחליש את מעמדה של תנועה מהפכנית "מתחרה", התנועה המאכנוביסטית, ולהקל על הבולשביקים את כפיית שלטונם שם.

לפי דעתי צדקו המאכנוביסטים בהשאירם את פתרון הבעיה  החברתית בכפר לעתיד. עם שוך הקרבות עתידה בעיה זו להיפתר במסגרת הדיונים וההחלטות של המוסדות העממיים הנבחרים. במקרה כזה, אם יתנגד המיעוט (ה"קולאקים") להחלטות הרוב (האיכרים העניים) תתפתח בכפר מלחמת מעמדות אותנטית, שרבים סיכוייה להסתיים בניצחון הרוב.

גם בשאלת הקולקטיביזציה השיבו המאכנוביסטים תשובה משכנעת ביותר. הבולשביקים הלאימו חלק מהאחוזות הגדולות, וכפו על האיכרים להצטרף לחוות-הממשלתיות שהוקמו במקומן (הסובחוזים). שיטת ההחרמות-בכוח של התבואה במשך מלחמת-האזרחים ניכרה חלק גדול של האיכרות מהמהפכה. עם תום מלחמת האזרחים קצרו הבולשביקים את פרי-הבאושים של מדיניותם. הם נאלצו לפרק חלק ניכר מהסובחוזים, ונאלצו אף לעודד את המגמות הזעיר-בורגניות בקרב האיכרות, כדי להבטיח אספקת מזון לפועלי הערים הרעבים. ולבסוף, כשפתח סטאלין ב"קולקטיביזציה", היה צורך לבצע אותה בדרך של מאסרים, הגליות ורציחות המוניות (ולא רק של "קולאקים"); האיכרים העניים הורגלו לסובלנות המישטר כלפי השכבות האמידות בכפר, ונטו אז פחות לשיתוף פעולה עם השלטונות אשר הונו אותם בעבר.

המאכנוביסטים ראו בקולקטיביזציה תהליך, תהליך הדרגתי, שיבוצע על-ידי האיכרים מרצון. הקמת קומונות מרצון היא תהליך ממושך. קודם-כל יצטרפו רק המהפכנים ה"אידיאליסטים" לקומונות. אם יוכיחו אלה כי דרך הקומונה מאפשרת רמת-חיים גבוהה יותר לחבריה מאשר רמת-חייו של האיכר בעל-האדמה, יש להניח שבהדרגה ימירו רוב האיכרים את שיטת עיבוד האדמה לשיטה קולקטיבית.

באוקראינה לא קיבלו המהפכנים אפשרות להוכיח את דרכם. אולם במקומות אחרים נוסתה שיטה זו. ברפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן (דרום-תימן), למשל, הוקמו בכל אזור קולקטיבים חקלאיים על-ידי המהפכנים, שקיבלו תמיכה מאסיבית מהממשלה (בעיקר מכונות חקלאיות), הצליחו מבחינה כלכלית ‒ ופלאחים רבים הקימו גם הם קולקטיבים חקלאיים, או הצטרפו מרצונם לקולקטיבים קיימים.

מדינה ומהפכה

התנועה המאכנוביסטית הוכיחה כי, בניגוד לאנארכיסטים רבים שחלמו על העתיד הרחוק והתעלמו מהבעיות המעשיות של ההווה, היא לא היתה תלושה מהמציאות. אולם, זאת אי-אפשר לומר על התנועה האנארכיסטית ברוסיה בכללה. האינטלקטואלים האנארכיסטיים שהצטרפו אל מאכנו לא היו מוכנים לכל פשרה עם המציאות. הפתרונות ה"פרגמטיים" ‒ אף שלא נעדרה מהם השפעת התיאוריה האנארכיסטית (כמו בדרך בחירת המפקדים בצבא) ‒ לא עלו בקנה אחד עם העקרונות ה"טהורים" שלהם. אנשים אלה לא היו מוכנים לתמוך בתנועה אשר לא תבטא ותבצע את כל עקרונותיהם. כישלונה של התנועה האנרכיסטית ברוסיה, כישלון שנבע מהניתוק בינה לבין ההמונים ומדבקותה בדוגמות שהתנגשו עם המציאות המהפכנית, מהווה הוכחה ברורה לכך, שזרמים אידיאולוגיים רבים בתוך התנועה האנארכיסטית לא היו מסוגלים להתמודד בהצלחה עם תביעותיו של מאבק מהפכני. ואולם, רעיונות אנארכיסטיים היוו כל הזמן גורם שאילץ את המהפכנים המארכסיסטיים להתמודד עמם, ולהבהיר לעצמם את השקפותיהם, ובמיוחד את השקפתם על המדינה.

לנין בספרו "המדינה והמהפכה", שנכתב באוגוסט 1917, מוצא לנכון להבהיר את ההבדלים שהוא מוצא בין המארכיסטים לבין האנארכיסטים:

"המארכסיסטים, בהציבם לפניהם כמטרה את ביטולה הגמור של המדינה, רואים מטרה זו כניתנת להגשמה רק לאחר ביטול המעמדות על-ידי המהפכה הסוציאליסטית כתוצאה מהשלטת הסוציאליזם, המביא לידי גוויעתה של המדינה; האנארכיסטים רוצים בביטולה הגמור של המדינה לאלתר, בלי שיבינו מה הם תנאי ההגשמה של ביטול כזה.

"המארכסיסטים רואים הכרח בזה, שהפרולטריון, לאחר כובשו את השלטון המדיני, יהרוס לחלוטין את מכונת-המדינה הישנה, בהמירו אותה בחדשה: אירגון הפועלים המזוינים כמתכונת הקומונה; האנארכיסטים ‒ בעומדם על דעותיהם בדבר הצורך להרוס את מכונת-המדינה, לא נהיר להם, עם זה, במה ימירה הפרולטריון וכיצד ישתמש בשלטון המהפכני; האנארכיסטים שוללים, אפילו, את השימוש בשלטון המדינה על-ידי הפרולטריון המהפכני, את הדיקטטורה המהפכנית שלו.

"המארכסיסטים תובעים את הכשרתו של הפרולטריון למהפכה בדרך ניצולה של המדינה בת-זמננו; האנארכיסטים שוללים דבר זה".

בנקודה השלישית דעתי היא שלנין צודק, ולא האנארכיסטים. אולם, הטענות האחרות שלו מופנות לאנארכיסטים מסוימים מאוד, ודאי לא לאנארכיסטים מסוגם של באקונין או מאכנו, למשל. שני אלה היו מסכימים בוודאי גם לניסוח הבא של לנין:

"משמעותה של המהפכה היא בזה, שהפרולטריון הורס את 'מנגנון-ההנהגה' ואת כל מנגנון המדינה, בהמירו אותו במנגנון חדש, והוא ‒ הפועלים המזוינים. קאוטסקי מגלה 'יראת כבוד שבאמונה טפלה' לגבי ה'מיניסטריונים', אולם מדוע לא ניתן להמירם, נניח, בוועדות מומחים ליד מועצות-הפועלים-והחיילים שכל השלטון בידיהם?" (ההדגשות במקור).

אכן, קיימים כאן הבדלים סמאנטיים. האנארכיסטים לא היו מכנים את "שלטון המועצות" בשם "שלטון"; הם גם לא היו מכנים את המערכת הדמוקרטית של הפועלים המזוינים "מנגנון", אך זאת בגלל המורשת האנארכיסטית הסולדת ממושגים אלה, ולא בגלל תוכנם הממשי. הבדל סמאנטי זה בולט גם בקטע הבא, בו מסתמך לנין על ויכוחו של מארכס עם האנארכיסטים:

"כנגד האנארכיסטים מבכר מארכס להציג את השאלות בצורתן החריפה והבהירה ביותר: במגרם את עול הרכושנים, האם צריכים הפועלים 'להתפרק מנשקם' או להשתמש בנשק זה נגד הרכושנים כדי לשבור את התנגדותם? והרי שימוש שיטתי בנשק על-ידי מעמד אחד נגד משנהו מה כינוי לו ‒ אם לא 'צורה חולפת' של מדינה?"

חד וחלק. אך נותר רק לאתר את האנארכיסטים האלה, הקוראים לפועלים "להתפרק מנשקם". ודאי שאם היו כאלה, הם היו מיעוט פאציפיסטי קטן. ואם שימוש שיטתי בנשק על-ידי מעמד אחד נגד משנהו הוא, עבור מארכס ולנין, "צורה חולפת" של מדינה, הרי חלק נכבד מהאנארכיסטים, לא רק המאכנוביסטים, יאמרו: שימוש שיטתי בנשק להגנת המהפכה בידי ההמונים ‒ כן! אך אנו לא נכנה זאת בשם "מדינה". והוויכוח באמת יורד לדרגת ויכוח סמאנטי גרידא!

אנגלס, במכתב אל אוגוסט בבל, מציע לו שינוי בתוכנית המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (מצוטט גם כן אצל לנין): "כל עוד נזקק הפרולטריון למדינה, הריהו נזקק לה לא למען עניין החופש אלא לצורך דיכוים של מתנגדיו, ובהינתן האפשרות לדבר על חופש, הרי המדינה בתורת שכזו, חדלה להתקיים. היינו מציעים, לפיכך, לקבוע בכל מקרה במקום המילה מדינה את חברתה 'קהילה' (Gemeinwesen), מילה גרמנית עתיקה, מצוינת, ההולמת את המילה הצרפתית 'קומונה'." ומוסיף לנין:

"משום כך, באומרו במשפט האחרון 'היינו', מתכוון אנגלס בלי ספק להציע למנהיג מפלגת-הפועלים הגרמנית בשמו הוא ובשם מארכס למחוק מן התוכנית את המילה 'מדינה' ולהמירה ב'קהילה'. איזו צווחה על 'אנארכיזם' היו צווחים מנהיגי ה'מארכסיזם' של עכשיו, שסיגל עצמו לנוחיותם של האופורטוניסטים, אילו היו פונים אליהם בהצעה של תיקון התוכנית ברוח זו!

"יצווחו כאוות נפשם. על כך תשבחם הבורגנות".

דברים כדורבנות. אילו היה לנין מחליף את ההגדרה "מדינה" ל"קהילה" גם בניסוחיו האחרים, היו חילוקי הדעות בינו לבין אנארכיסטים רבים בנושא זה נעלמים לגמרי.

*

נדמה לי שמסקנתו של ספר זה יכולה להיות שבין רעיונות המארכסיזם המהפכני לבין רעיונות האנארכיזם המהפכני קיימת חפיפה גדולה. אפשר לומר כי במידה מסוימת, במאה ה-20, הלך ונסגר מעין מעגל היסטורי:

מהפכנים שגדלו על ברכי התיאוריה האנארכיסטית למדו לקח מן הניסיון ההיסטורי וקיבלו חלק נכבד וחשוב מהתיאוריה המארכסיסטית;

מהפכנים שגדלו על ברכי התיאוריה המארכסיסטית למדו לקח מן הניסיון ההיסטורי וקיבלו חלק נכבד וחשוב מהתיאוריה האנארכיסטית;

אלה כן אלה יכולים למצוא את עצמן היום באירגון סוציאליסטי מהפכני אחד, כשהם מסכימים על אותם עקרונות. ניסיונות להגדיר ארגון כזה הגדרה סמאנטית כ"אנארכיסטי" או כ"מארכסיסטי" הם חסרי כל ערך ‒ שהרי העיקר הוא התוכן הממלא את ההגדרה, ולא ההגדרה עצמה.

[אל תוכן העניינים]

הכריכה האחורית של הספר