בכל פעם שציבור מסוים פותח בתהליך מהפכני, בכל פעם שההמונים מופיעים על במת ההיסטוריה ככוח פוליטי פעיל, אפשר לשמוע את זעקות-השבר של כל שומרי הסדר-הקיים: אנארכיה!

ובכל פעם שקבוצות מהפכניות פועלות על פי טקטיקה מהפכנית נכונה, שוב נזעקים אויבי הקידמה: אנארכיסטים!

האנארכיזם הפך לשם גנאי, אך לא רק בפי דעת-הקהל הבורגנית. סוציאליסטים רבים, מגוונים פוליטיים שונים, ראו באנארכיזם אויב מסוכן, לעיתים מסוכן אף יותר מן האויב המעמדי. אחרים התייחסו אל האנארכיסטים כאל מהפכנים-טועים, המסכנים בקוצר-רוחם המהפכני ובטעויותיהם את הפעילות ה"אחראית" של המהפכנים הסוציאליסטיים.

 האנארכיזם כאידיאולוגיה רבגונית הקל על מבקריו את עבודתם. בהגדרה "אנארכיסט" ניתן לכלול אנשים בעלי קשת השקפות רחבה, לעיתים בעלי השקפות חברתיות מנוגדות, אשר מאחדת אותם רק ההתנגדות העקרונית לשלטון המדינה.

  • אנארכיסטים דתיים. אנשים דתיים שלא מקבלים כל צורה של שלטון אדם באדם, ומכירים רק במרות העליונה של האל. בקטיגוריה זו ניתן לכלול את לוחמיו של שמעון בר-גיורא בעת המרד היהודי הגדול נגד הרומאים, את האנאבאפטיסטים בתקופת המהפכה הפוריטאנית באנגליה, את הטולסטויאנים ברוסיה או את גאנדי ותלמידיו בהודו. פרופ' ישעיהו לייבוביץ', למשל, רואה אמנם במדינה "דבר רע", אך הוא תומך במדינת ישראל משום ש"אנחנו לא צריכים להיות הראשונים לבטל את המדינה".
  • אנארכיסטים "אגואיסטיים". אלה אינם מוכנים לקבל את מרות המדינה, כי נראה להם שהיא פוגעת בחרותם האישית. אלה יכולים להיות ליבראלים קיצוניים, המעריצים את העקרונות של הקפיטאליזם הראשוני, כמו ד"ר משה קרוי, או כאלה הרואים גם בקפיטאליזם שיטה הפוגעת בחופש הפרט, כמו האנארכיסט הגרמני בן המאה ה-19, מאכס שטירנר.
  • אנארכיסטים "זעיר-בורגניים". אלה התנגדו למדינה, משום שזו היתה יצירה של הקפיטאליזם, אשר שברה את מסורת ה"גילדות" והקהילות העירוניות והכפריות של ימי-הביניים. הם העלו סיסמאות סוציאליסטיות, אך ה"סוציאליזם" שלהם התעלם מן ההתפתחות התעשייתית, ונטה להתבסס על בעלי-מלאכה חופשיים. בקטיגוריה זו אפשר לכלול את פרודון, ובמיוחד את תלמידיו ה"מיוטואליסטים" (ה"הדדיים"), ובמידה מסוימת אף את האנארכו-קומוניסטים בראשות קרופוטקין. אלה כבר שייכים להיסטוריה של תנועת-הפועלים.
  • אנארכיסטים קולקטיביסטים. אלה, שהבולט ביניהם היה באקונין, היוו את אחד המרכיבים העיקריים בתנועת הפועלים המהפכנית הבינלאומית בתקופת האינטרנציונל ה-1. הם קיבלו את המאטריאליזם ההיסטורי ממארכס, אך שלא כמותו, הם ראו את תפקידה של המהפכה הסוציאליסטית בביטול הקניין הפרטי בד בבד עם ביטול מוסדות המדינה. הם ראו בהמונים המנוצלים והמדוכאים את נושאי המהפכה החברתית, והתנגדו להנהגתם בידי מיעוט מהפכני ‒ המפלגה.
  • אנארכיסטים טרוריסטיים. אלה ראו את תפקידם בקידום המהפכה תוך ביצוע "תעמולה במעשים" של יחידים, אשר יראו את הדרך להמונים, וישמשו להם דוגמא. לא כל מי שקיבל רעיון זה הפך לטרוריסט, אך אין ספק כי ה"תעמולה במעשים" סיפקה לגיטימציה לפעולות טרור.
  • אנארכו-סינדיקאליסטים. אלה הכירו בחוסר הצלחתם של הטרוריסטים, ודגלו בהקמתם של איגודים-מקצועיים מהפכניים המוניים, אשר יהוו את הגרעין של החברה הסוציאליסטית. האיגודים הסינדיקאליסטיים חייבים לארגן את מעמד הפועלים בדרך של שביתות מהפכניות, עד לשביתה הכללית המהפכנית, שתסמן את האות למהפכה החברתית. היתה להם השפעה ניכרת במיוחד בחצי-האי האיברי עד תבוסתם, יחד עם הרפובליקה הספרדית, ב-1939.

גם בתוך כל אחד מהזרמים האלה ניתן למצוא תת-זרמים רבים. המיגוון הרחב הזה איפשר למבקרי האנארכיזם לשלול זרם אחד בגלל טעויותיו וכשלונותיו של זרם אחר. אינני רוצה ליפול לפח דומה. אני רוצה לעמוד על מספר רעיונות, שפותחו על-ידי אנארכיסטים. אינני מתיימר להגיש כאן מחקר מעמיק ומושלם, אך אני חש כי נעשה עוול לתנועה האנארכיסטית בהתעלמות מן התרומה החיובית הגדולה שתרמה למחשבה הסוציאליסטית.

*

ההיסטוריה הכתובה היא בעיקרה ההיסטוריה של המנצחים. היא נכתבה על-ידי המנצחים, והותאמה לצורכיהם. המנוצחים זכו להיות מוזכרים רק על פי רצון המנצחים. במידה והשאירו אחריהם כתבים כלשהם, דאגו המנצחים להשמידם או לסלפם. לא כך במאות האחרונות. התפתחות הדפוס איפשרה הדפסה המונית גם של כתבים אופוזיציוניים, שלא תמיד אפשר היה לפגוע בכולם. ובכל זאת, מירב ההתעניינות נתונה בדרך-כלל למנצחים, ואילו בתולדות המנוצחים מתעניינים אנשים מעטים יחסית.

כזה היה גם גורלה של התנועה האנארכיסטית. גם אם זכתה זו במספר מחקרים מעמיקים, הרי אין ספק כי בתור תנועה "מנוצחת" ‒ שכבר בסוף המאה ה-19 נדחקה אל שולי תנועת-הפועלים ‒ לא זכתה להתעסקות כה מקיפה כמו המארכסיזם, המארכסיזם-לניניזם או הסוציאל-דמוקרטיה ה"מנצחים". הרעיונות האנארכיסטיים זכו לביקורת מקיפה בכתביהם של אלה האחרונים, והתיאוריה האנארכיסטית הפכה ל"טאבו" עבור תנועת הפועלים. אולם התנועה ה"מנוצחת" השיגה את ניצחונה בדרך אחרת. רבים מרעיונותיה נקלטו אצל ארגונים מהפכניים, אומצו על-ידיהם, הפכו לחלק אינטגרלי מהאידיאולוגיה שלהם, וייתכן כי עוד יזכו לעתיד טוב יותר, גם אם לא תחת החותמת "אנארכיזם".

היחס למדינה

יחסם של האנארכיסטים למדינה עורר אי-הבנה רבה. תרמו לכך מבקרי האנארכיזם, אשר העדיפו להדביק לכל האנארכיסטים תווית אחת, אם כי תווית זו התאימה רק לזרם אחד, ולגישה אחת בתוך התנועה האנארכיסטית. זאת משום שקל היה להתמודד עם זרם זה יותר מאשר עם אחרים.

בתנועת הפועלים האנארכיסטית ראו את המדינה כתוצר של הקפיטאליזם, והאמינו כי עם ביטולו של הקפיטאליזם תבוטל גם המדינה. הם התכוונו למנגנון-מדינה מסוים ביותר. רק מעטים יודעים כי בתקופת האינטרנציונל ה-1 לא נרתעו באקונין וחבריו משימוש במונח "מדינה": "מדינה מחודשת", "מדינה מהפכנית חדשה" ואף "מדינה סוציאליסטית" ‒ כך הגדירו את צורת אירגון החברה לאחר המהפכה הסוציאליסטית. במשך הזמן נתברר להם כי ה"אוטוריטארים", מארכס ותומכיו, משתמשים באותם מונחים במובן שונה. החשש מפני כפל-המשמעות, שיגרור אי-הבנות, גרם לאנארכיסטים לוותר על השימוש במילה "מדינה" בתיאור החברה העתידה.

בקונגרס באזל (1896) של האינטרנציונל ה-2 הסכימו גם המארכסיסטים לניסוח האומר כי לאחר שהרכוש יהיה שייך לחברה, תתפתח החברה בתהליך של "סולידאריזציה של קומונות"; המארכסיסטים ויתרו על השימוש במילה "מדינה" כדי להשיג את תמיכת האנארכיסטים במאבק נגד תלמידיו של פרודון; אך גם אם היה זה צעד טקטי בלבד, כבר אז לא היתה ה"מדינה" עבור המארכסיסטים ערך עליון.

בתקופת האינטרנציונל ה-1 נכנסו באקונין ותומכיו לקונפליקט ‒ לא רק עם מארכס ואנגלס, אלא גם עם אחרים, שהיו הרבה יותר פגיעים להתקפותיהם מאשר שני המייסדים של הסוציאליזם המדעי. מצד אחד היו הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים ‒ שעבורם היוותה המדינה מעין "פ'טיש", ואשר הציעו את המונח הדו-משמעותי "מדינת העם" ("Volkstaat"); ומהצד השני היו הבלאנקיסטים, אשר דגלו בדיקטטורה זמנית של מיעוט מהפכני. באקונין נאבק בחומרה נגד שתי קונספציות אוטוריטאריות אלה. מארכס ואנגלס פסחו על שני הסעיפים, והתייצבו ‒ מסיבות טקטיות ‒ בין הסוציאל-דמוקראטים הגרמנים לבין הבלאנקיסטים. לבסוף החליטו לצאת בביקורת נגד שני הזרמים גם יחד, במידה רבה כתוצאה מלחץ ההטרדה הבלתי-פוסקת של האנארכיסטים.

החברה הסוציאליסטית

פרודון העלה ראשון את הסיסמה "ניהול עצמי", אך הוא הסתפק בניהול עצמי של בתי-מלאכה קטנים ושל קואופרטיבים קטנים, ולא הסכים להשלים עם כיוון התפתחות החברה ‒ לקראת תיעוש וריכוז התעשיה במפעלים גדולים. בסוף ימיו העביר ביקורת עצמית בנושא זה: הקואופרטיבים בחברה הקפיטאליסטית סופם להידרדר לכלל אירגונים זעיר-בורגניים. יש צורך שהקניין הפרטי כולו יוחלף על-ידי בעלות שיתופית, פדרטיבית, המופקדת לא בידי המדינה, אלא בידי כלל היצרנים, המאוחדים בפדרציה חקלאית ותעשייתית רחבה. תפקיד המהפכנים הוא הרבה יותר מאשר רק "להביא כמה מאות פועלים להתאגדות"; התפקיד יהיה "הטרנספורמציה הכלכלית של עם בן 36 מיליוני אנשים" (צרפת): "המעמדות החברתיים חייבים להתמזג לתוך התאגדות אחת של יצרנים".

באקונין ראה בקומונה כלי אידיאלי להפקעת אמצעי-הייצור למען הניהול העצמי. הוא אף תיאר את אירגונה הפנימי של הקומונה העתידה בפירוט מסוים: הקומונה תנוהל על-ידי מועצה של נציגים נבחרים בעלי מנדט פוזיטיבי מפורש; אלה יהיו אחראים תמיד בפני בוחריהם, והמנדט שלהם יהיה ניתן בכל זמן לביטול על-ידי הבוחרים. מועצת הקומונה יכולה לבחור מתוכה ועדי-ביצוע לכל ענף של הניהול המהפכני של הקומונה. לחלוקת האחריות בין הרבים יש יתרון בכך שהיא מצמצת את החיסרון שבשיטה הייצוגית, שלפיה מספר קטן של נציגים-נבחרים ממלא את כל התפקידים ‒ בשעה שהעם נשאר כמעט פאסיבי באסיפות כלליות המתכנסות לעיתים רחוקות. המועצות הנבחרות תהיינה גופים של עבודה.

באקונין תיאר גם את אירגון החברה הסוציאליסטית: מבחינה כלכלית תהיה זו פדרציה של התאגדויות פועלים העובדות בניהול עצמי; מבחינה מינהלית תהיה זו פדרציה של קומונות. הוא אף לא האמין באפשרות הקמת פדרציות תחת המשטר הקפיטאליסטי. רק אחרי המהפכה הסוציאליסטית תתאפשר פדרציה אמיתית. ומכאן גם האינטרנציונליזם שלו. הוא קרא כבר לפני יותר ממאה שנים להקים את "ארצות-הברית של אירופה" כדי למנוע "מלחמת-אזרחים בין העמים השונים של המשפחה האירופית". אך זאת בתנאי שהפדרציה האירופית הזו לא תתבסס על המדינות "כפי שהן בנויות בהווה". "שום מדינה ריכוזית, ביורוקראטית ומכאן גם ‒ מיליטאריסטית, אפילו תיקרא רפובליקה, לא יכולה להיכנס ברצינות ובכנות לפדרציה בינלאומית. על-ידי עצם מבנהָ תהיה מדינה כזו שלילה ‒ סמויה או גלויה ‒ של החרות הפנימית, ומכאן ‒ בהכרח ‒ היא תהווה הכרזת מלחמה מתמדת, איום לקיומן של הארצות השכנות". רק מדינה מהפכנית תתקבל לפדרציה כזו ‒ בלי להתחשב בגבולות המדינה הקיימים.

בעיני באקונין מבוסס אינטרנציונליזם אמיתי על הגדרה עצמית, הכוללת גם את הזכות להיפרדות. "כל אינידיבידואל, כל התארגנות, קומונה או פרובינציה, כל אזור וכל עם, יש לו הזכות המוחלטת להגדיר את גורלו, להתחבר עם אחרים או לא, לבוא בברית עם מי שהוא רוצה או לנתק כל ברית, בלי להתייחס למה שנקרא תביעות היסטוריות או נוחיות שכניו". "הזכות להתאחד בחופשיות ולהיפרד באותה חופשיות היא החשובה בזכויות הפוליטיות, ובלעדיה, תהיה קונפדרציה תמיד צנטראליזציה מוסווית". אולם ברגע שישוכנעו הכל בהכרה בזכות להיפרדות "תהיה ההיפרדות בעצם חסרת סיבה, בגלל שיחידות לאומיות תיקבענה בחופשיות, ולא תהיינה עוד תוצר של אלימות ושל שקר היסטורי".

באקונין היה ער לבעיות העולם הקולוניאלי. הוא הצהיר כי הוא רוחש "סימפאטיה חזקה לכל התקוממות לאומית נגד כל צורה של דיכוי", והציע לעמים המדוכאים את דוגמת ההתקוממות העממית של העם הספרדי נגד צבאות הכיבוש של נפוליון: למרות כוחם המועט הצליחו לוחמי הגרילה המקומיים להחזיק מעמד נגד כוחות הכיבוש הקיסריים, שלא הצליחו להכניעם. לכל עם "יש הזכות להיות הוא-עצמו, ואף אחד אינו רשאי לכפות עליו את לבושו, את מנהגיו, את לשונו, את דעותיו ואת חוקיו". באקונין קיווה כי ניתן יהיה להגשים את השיחרור הלאומי כך, שתהליך השיחרור יהיה "למען האינטרסים הכלכליים כמו למען האינטרסים הפוליטיים של ההמונים". כל מהפכה למען עצמאות לאומית "תהיה בהכרח נגד העם... אם תיערך ללא העם, ותהיה לפיכך תלויה להצלחתה במעמד הפריבילגיוני". מהפכה כזו תהיה "רטרוגרסיבית, אסון ותנועה קונטר-מהפכנית". השאלה הלאומית היא, מבחינה היסטורית, מישנית לשאלה החברתית, וההצלחה תלויה במהפכה החברתית, וההצלה תלויה במהפכה החברתית. מהפכה לאומית מבודדת אינה יכולה להצליח ‒ המהפכה החברתית הופכת בהכרח למהפכה עולמית.

באקונין לא התעלם מיתרונות ההתקדמות הטכנולוגית, וראה בה יסוד חשוב של החברה הסוציאליסטית. "התאגדויות קולקטיביות של פועלים הן תופעה היסטורית חדשה; היום, כשאנו עדים לראשיתן ‒ איננו יכולים לחזות מראש את עתידן. אך חישבו נא על ההתפתחות העצומה אשר ודאי צפויה להן, ועל התנאים הפוליטיים והחברתיים שהן תפתחנה. זה לא רק אפשרי, אלא אף קרוב לוודאי, שהן, בזמנן, תתפשטנה אל מעבר לגבולות הפרובינציות ואף של המדינות, כדי לשנות את כל המבנה של החברה האנושית, אשר לא תהיה עוד מחולקת ללאומים, אלא ליחידות תעשייתיות". יחידות אלה "תיצורנה פדרציה כלכלית ענקית" עם מועצה עליונה בראשה. בעזרת "סטטיסטיקה חובקת עולם, המספקת נתונים מקיפים, מפורטים ומדויקים" תאזן המועצה את ההיצע והביקוש, תכוון, תחלק ותשווה את הייצור התעשייתי העולמי בין הארצות השונות, כך שהמשברים במסחר ובתעסוקה, הקיפאון הכלכלי הכפוי, אסון כלכלי ואובדן הון ‒ כמעט בטוח שייעלמו לגמרי.

ניהול עצמי, קומונות (במובן של מועצות, סובייטים), שיחרור לאומי הכרוך בשחרור חברתי, אינטרנציונליזם המכיר בהגדרה העצמית ובזכות ההיפרדות, מהפכה חברתית עולמית, פדרציה בינלאומית של יחידות תעשייתיות ‒ אלה, רובם ככולם, מהווים היום את כלי-נשקם הרעיוניים של סוציאליסטים מהפכניים רבים בעולם.

תחזיות וניתוחים

כשם שהמארכסיזם העניק לנו כלי מצוין לחקר ההתפתחות החברתית ‒ המאטריאליזם ההיסטורי, כך העניקה לנו התיאוריה האנארכיסטית כלי מצוין כדי לתהות על קנקנן האמיתי של תנועות פוליטיות, ועל כיוון התפתחותם של אירגונים מהפכניים, בדמות הגישה ה"אנטי-אוטוריטארית". במקרים רבים נשמעים הדברים כנבואה ממש.

פרודון טען כי המישטר שהקומוניסטים (מסוגו של מארכס) יבנו יהיה מבוסס על דמוקרטיה מהודקת ‒ לכאורה מבוססת על הדיקטטורה של ההמונים, אך במציאות יישאר בדמוקרטיה כזו להמונים מספיק כוח רק כדי להבטיח עבדות כללית, בהתאם לתפריט הבא, שנלקח בהשאלה מהאבסולוטיזם: שלטון בלתי-ניתן לחלוקה; צנטראליזם חובק-כל; הרס שיטתי של כל מחשבה אינדיבידואלית, קורפוראטיבית או מקומית, הנחשבת כחתרנית; כוח משטרה אינקוויזיציוני.

באקונין, אשר קיבל את המאטריאליזם ההיסטורי, כתב זמן קצר לפני כניסתו לאינטרנציונל ה-1:

"אני מתעב את הקומוניזם, בגלל שהוא השלילה של החרות, ואינני יכול להסכים שאפשרי דבר הומאני ללא החרות. אינני קומוניסט, משום שהקומוניזם מרכז את כל כוחות השלטון של החברה ומעכל אותם לתוך המדינה, בגלל שהוא מוביל בהכרח לריכוז הרכוש בידי המדינה, בשעה שאני רוצה לראות את המדינה מבוטלת. אני רוצה את חיסולו המוחלט של העיקרון האוטוריטארי של מרות המדינה, אשר תמיד שיעבדה, דיכאה וניצלה את בני-האדם, בעודה מתיימרת ללמד אותם מוסר ותרבות. אני רוצה חברה, ורכוש קולקטיבי או חברתי, שתאורגן מלמטה למעלה דרך התאגדויות חופשיות, ולא מלמעלה למטה על-ידי אוטוריטה כלשהי... מבחינה זו אני קולקטיביסט, ובכלל לא קומוניסט". (גם כאן, כמו בעניין "המדינה", הבדלה מילולית כדי להדגיש את התוכן השונה).

באקונין טען ב-1870 כי הוא רואה במארכסיזם את הגרעין של מה שאנו עתידים היינו לכנות "לניניזם" אשר גדל-פרא כ"סטאליניזם". לעיתים היה זה ללא הצדקה, לעיתים היתה לכך הצדקה. באקונין הדביק למארכס ולאנגלס רעיונות שאותם לא ביטאו בפומבי מעולם, אם בכלל חשבו עליהם:

"...זה חייב להיאמר, שכל הפועלים אינם יכולים להיהפך מלומדים; ואם כך, האם אין זה מספיק שבאירגון הזה (האינטרנציונל) ישנה קבוצה של אנשים אשר ירדו לעומקם של המדע, הפילוסופיה, והפוליטיקה של הסוציאליזם בצורה המושלמת ביותר האפשרית בדורנו, כך שהרוב... יכול להיות בטוח שהוא נשאר על הדרך הנכונה לשיחרורו הסופי של הפרולטאריון... פשוט על-ידי ציות נאמן להוראותיה (של קבוצה זו)?... שמענו קו זה של טיעונים, כשהוא מפותח ברמזים ובכל מיני אופנים ‒ בפיקחות ובכישרון ‒ אך הוא אף פעם לא בוטא בגלוי: הם אינם אמיצים מספיק, או כנים מספיק, בשביל זה".

באקונין האמין במהפכה הרוסית: "אם יחכו פועלי המערב יותר מדי, עתידים האיכרים הרוסים לתת להם דוגמא". המהפכה ברוסיה תהיה "אנארכיסטית ביסודה". אך הוא חשש מהעתיד לבוא: המהפכנים עלולים פשוט להמשיך את מדינתו של פטר הגדול, כיון ש"ניתן להחליף את סמל המדינה ואת צורתה החיצונית... אך בסיסה יישאר ללא שינוי". או שהמדינה תחוסל, או שיהיה צורך להשלים "עם השקר הנתעב והמסוכן ביותר של המאה שלנו: ביורוקראטיה אדומה". והוא סיכם את השקפתו באזהרה: "קח את הרדיקלי ביותר במהפכנים ושים אותו על הכס הכל-רוסי או תן לו שלטון דיקטטורי... ולפני צאת השנה הוא יהיה גרוע מהצאר עצמו".

בסוף 1917 כתב האנארכיסט האוקראיני וולין (אייכנבאום) בביטאון "גולוס טרודה" ("קול-העבודה"): "ברגע שהם יתחזקו ושלטונם יקבל לגיטימציה, יתחילו הבולשביקים ‒ שהם סוציאליסטים, פוליטיקאים ומאמינים-במדינה, כלומר אנשים של פעולה צנטראליסטית ואוטוריטארית ‒ לארגן את חיי הארץ והעם באמצעים ממשלתיים ודיקטטוריים, שייכפו מהמרכזים... הסובייטים שלכם ייהפכו בהדרגה לגופים מבצעים פשוטים של הממשלה המרכזית... יוקם מנגנון-מדינה פוליטי אוטוריטארי, שיפעל מלמעלה, שיחפש לשבור כל דבר באגרוף-ברזל... אוי לכל אלה שאינם בהסכמה עם האוטוריטה המרכזית. 'כל השלטון לסובייטים' ייהפך במציאות לאוטוריטה של מנהיגי המפלגה".

ובשנות ה-30 סיכם וולין את מסקנותיו:

"מהפכה המקבלת השראה מהסוציאליזם-המדינתי ומאמצת צורה זו, אפילו 'זמנית', היא אבודה: היא עולה על דרך לא-נכונה ומידרדרת במדרון תלול יותר ויותר... כל שלטון פוליטי יוצר בהכרח עמדה פריבילגיונית עבור אלה המחזיקים בו... עם השתלטותם על המהפכה מחויבים אלה שבשלטון ליצור את מנגנון הביורוקרטיה והדיכוי, שהוא בלתי-נפרד מכל אוטוריטה הרוצה לשמור על עמדותיה, לפקד, לצוות, ובמילה אחת ‒ לשלוט... כל אוטוריטה שואפת לפקח במידה מסוימת על החיים החברתיים. עצם קיומה דוחק את ההמונים לפאסיביות; עצם נוכחותה מחניק כל רוח של יוזמה... שלטון 'קומוניסטי' הוא... מקל חובלים אמיתי. מנופח מרוב 'אוטוריטה'... הוא חושש מכל פעילות עצמאית. כל פעילות אוטונומית נראית בעיניו מייד כחשודה, כמאיימת... כי אוטוריטה כזו רוצה פיקוח בלבדי על העמלים. יוזמה מכל מקור אחר נראית בעיניה כהסגת גבול וכפגיעה ברשות המבצעת שלה, ולפיכך היא בלתי-מתקבלת על דעתה".

"רעיון המפתח של האנארכיזם הוא פשוט: שום מפלגה, שום קבוצה פוליטית או אידיאולוגית, אפילו היא שואפת בכנות לעשות זאת, לא תצליח לשחרר את המוני העמלים על-ידי זה שתשים את עצמה מעליהם ‒ או מחוץ להם ‒ במטרה 'לשלוט' בהם או 'להדריך' אותם. השתחררות אמיתית יכולה לבוא רק דרך פעולה ישירה... של אלה הנוגעים בדבר, הפועלים עצמם, דרך האירגונים המעמדיים שלהם (סינדיקאטים של ייצור, ועדי בתי-חרושת, קואופרטיבים וכדומה) ולא תחת דגלה של איזושהי מפלגה פוליטית או גוף אידיאולוגי. ההשתחררות שלהם חייבת להיות מבוססת על פעולה קונקרטית ועל 'ניהול עצמי' בעזרת ‒ אך לא תחת פיקוח ‒ המהפכנים, העובדים בתוך ההמונים אך לא מעליהם... הרעיון האנארכיסטי של המהפכה-המשחררת האמיתית לא יוכל לקרום עור וגידים על-ידי האנארכיסטים כמות-שהם, אלא רק על-ידי ההמונים הרחבים... אנארכיסטים, או מהפכנים אחרים בכלל, נדרשים רק להקל או לעזור להם במצבים מסוימים. אם אנארכיסטים עומדים על כך, שהם יוכלו להביא מהפכה חברתית לכלל הצלחה על-ידי 'הדרכת' ההמונים, הרי שיומרה כזו תהיה אשליה, בדיוק כמו זו של הבולשביקים, ומאותן סיבות".

הטרור האישי

הייתי רוצה להקדיש כמה שורות לאנארכיסטים הטרוריסטים. תנועת הפועלים המהפכנית למדה לשלול את דרכם של אלה, ובצדק, בעומדה על החשיבות הראשונה במעלה של השתתפות ההמונים בתהליך המהפכני, בניגוד לפעולתם המבודדת של יחידים. ובכל זאת אינני מוכן לקבל אפריורי את המסקנה כאילו פעולות הטרור האישי של האנארכיסטים רק הפריעו לתהליך המהפכני, רק הפיצו אשליות והיו חסרות-תועלת לגמרי. האם אפשר למדוד ולקבוע באיזו מידה תרמו פעולות אלה לעידוד ההמונים בתקופות קשות? האם אפשר למדוד באיזו מידה הן תרמו להחדרת התודעה של הצורך בשינוי מהפכני? והאם אפשר לקבוע בוודאות את ההיפך? ההתנקשויות האנארכיסטיות הצטיינו ברובן הגדול בברירה מדויקת של ה"קורבן", והמתנקשים השתדלו מאוד להימנע מלפגוע בחפים-מפשע. כאשר נתפסו והועמדו לדין, ניתנה להם האפשרות להפיץ את רעיונות המהפכה החברתית מעל דוכן הנאשמים. אומנם, על אף חיסולם של רבים במנגנון המדינה הצאריסטית המשיך מנגנון זה לפעול, אולם כל פגיעה באישיות ידועה לשימצה הוכיחה כי אנשי הצאר ואף הצאר עצמו אינם חסינים לגמרי. פעילות זו לא הביאה להפלת הצאריזם, אך האם ניתן לקבוע בביטחון כי בכך לא תרמו האנארכיסטים להחלשת הצאריזם? האם ניתן לקבוע בביטחון כי בכך רק תרמו האנארכיסטים לחיזוק הצאריזם? אני מעדיף להשאיר שאלות אלה ללא תשובה פסקנית.

[הפרק הבא: תמצית ההיסטוריה האוקראינית]

[הפרק הקודם: הקדמה]