כריכה קדמית של הספר

ראשיתה של המדינה הרוסית היתה בעצם באזור הידוע היום בשם אוקראינה. מדינה זו, "רוס", שמרכזה היה בקייב, התקיימה למן המאה ה-9, התפשטה צפונה ומערבה במאות ה-11 וה-12, ונהרסה בעת הפלישה הטאטארית בשנים 1237-1241. הכתר הקייבי עבר אל משפחת נסיכים פולנית בעקבות קשרי נישואים, וב-1340 הגיע אל המלך קאזימיר "הגדול" ‒ אשר צרף אל מלכותו את הנסיכות האוקראינית של גליציה ולודומריה.

בתקופה ההיא פתחה ליטא בהתפשטות מהירה מזרחה ודרומה ‒ לאוקראינה. ב-1386 אוחדו השושלות, הפולנית והליטאית, ואוקראינה נפתחה להתפשטות פולנית. הגבול נע ביציבות מזרחה. נוצר גם סדר חברתי חדש ‒ האיכרים הוכנעו לאדונים המקומיים, שעבורם אולצו לעבוד. אך בדרום-מזרח השתרע "שטח הפקר", לשם ניתן היה לברוח בקלות יחסית. האיכרים הבורחים הללו נקראו "קוזאקים", סירוס המילה התורכית "קאזאך", שפירושה "הרפתקן" או "פושע". בתחילת המאה ה-16 החלו המלכים הפולניים והדוכסים-הגדולים של מוסקבה לארגן קולוניות צבאיות של קוזאקים, כדי להגן על מדינותיהם מפני פשיטות הטאטארים. בסוף המאה כבר היו הקוזאקים של הדנייפר ושל הדון בעלי-אדמות, וניהלו חיים של יושבי-קבע. ב-1569, כאשר הפך האיחוד הפולני-ליטאי לאיחוד ממשי, הופרדה אוקראינה מליטא וחוברה לפולין. הקוזאקים האמינו שכלוחמים הם היו חופשיים מכל קשרי המרות הפיאודאליים. אולם עבור בעלי-האחוזות היו הקוזאקים שברחו אל הדנייפר התחתון, אל מעבר לגבול, מורדים בשלטון. הם ניסו לכפות עליהם ציות, ועוררו התמרמרות.

לניגודים החברתיים היה גם בסיס דתי. בעלי-האחוזות המקומיים קיבלו את הדת הקתולית והתערו במישטר הפולני. הפקידים ואנשי המינהל היו גם הם קתולים. האוכלוסיה היתה אורתודוכסית (פרבוסלאבית). בהדרגה התפתחה גם אידיאולוגיה לאומית בדלנית אוקראינית. התפתחות זו לא נעצרה גם לאחר האיחוד הדתי, שהושג ב-1596: תשעה מתוך עשרת הבישופים האורתודוכסיים הכירו במרות העליונה של "הכס הקדוש" ברומא בענייני הדוגמה הכנסייתית, אך המשיכו לשמור על כללי הטקס המסורתיים שלהם. כתוצאה מכך התחלקה האוכלוסיה האוקראינית לשלוש קבוצות דתיות: הקתולים, בעלי הטקס הלאטיני, שהיו ברובם מזוהים כפולנים; הקתולים ה"מאוחדים" ‒ רובה של האוכלוסיה הכפרית; והאורתודוכסים ‒ הקוזאקים.

מ-1578 קיימו הפולנים כוח קטן של קוזאקים "רשומים" בצבאם. יתר הקוזאקים נחשבו חלק מהאיכרות הפיאודאלית, או שיצרו את "הקוזאקים הז'אפורוז'יים", שישבו בדנייפר התחתון, והיו בעלי שלטון-עצמי. ב-1630 גדל מספר הקוזאקים ה"רשומים" ל-8,000, וכניסיון של פשרה אף בוצעה הפרדה במשרות הגבוהות של הכנסייה בין ה"מאוחדים" לבין האורתודוכסים. אולם כאשר בנו הפולנים מצודה צבאית בקודאק, כדי לפקוח-עין על הז'אפורוז'ה, פרצו מספר מרידות (1635-1638) שדוכאו כולן. כתוצאה מכך העביר ה"סיים" הפולני צו, המפחית את מספר הקוזאקים ה"רשומים" ל-6,000, בכוונה לפתוח בדיכוי השלטון-העצמי של הקוזאקים.

קצין קוזאקי בשירות הפולנים ‒ בוגדן חמילניצקי ‒ "ירד למחתרת" ב-1646, ושנתיים אחר-כך נבחר להטמאן (מפקד עליון) של הקוזאקים הז'אפורוז'יים, אסף אלפי לוחמים אל דגלו, כבש בהפתעה את קודאק, השיג עזרה מהטאטארים, ובמאי 1648 הביס את הפולנים בשני קרבות גדולים. הוא התקדם לתוך פולין, ניצח בקרב נוסף, כבש את לבוב והטיל מצור על זמושץ'. בכל רחבי הארץ התפשטו מעשי-טבח של בעלי-האחוזות, הכמורה הקתולית וה"מאוחדת" ושל היהודים. מלך פולין הבטיח לשלוח ועדת-חקירה לאוקראינה וההטמאן הפסיק את הלחימה. באוקטובר נכנס חמילניצקי לקייב ונתקבל כמשחרר.

בווארשה נתקלה "מפלגת הפשרה" בהתנגדות מצד כל האצילים מאוקראינה, שדגלו בדיכוי המרידות בכוח. במארס 1649 חידש חמילניצקי את הקרבות. הפולנים הובסו שוב. ושוב הושג הסכם, לפיו יועלה מספר הקוזאקים ה"רשומים" לארבעים-אלף, וכל פקידי הכתר בקייב, צ'רניגוב ובראטסלאב יהיו אורתודוכסיים. ההסכם נתקל בביקורת גם מצד האצולה הפולנית וגם מצד הקוזאקים. הראשונים התנגדו ליצירת מחוז אוקראיני אוטונומי בתוך גבולות פולין; האחרונים התמרמרו על חזרת בעלי-האחוזה הפולניים לאחוזותיהם. התפשטה הסתה בקרב הקוזאקים נגד מדיניותו של חמילניצקי, והוא נאלץ לפתוח במערכה נוספת, באביב 1651, אך הפעם הובס. הוא נאלץ להסכים להסדר חדש: מספר הקוזאקים ה"רשומים" הופחת לחצי, והפרובינציות של צ'רניגוב ובראטסלאב חדלו מהיות טריטוריה קוזאקית. ה"ראדה" (המועצה הקוזאקית) התנגדה גם להסכם זה, והחליטה שנה אחר-כך לחדש את הקרבות ולבקש עזרה מהצאר הרוסי.

הצאר רומאנוב השני ראה בכך הזדמנות להשתלט מחדש על "רוס" הקייבית. באוקטובר 1653 הכריזה מועצת המלחמה המוסקבאית מלחמה על פולין. חודשיים אחר-כך בוצע הטקס הפיאודאלי, לפיו "הוכנעה" אוקראינה ל"ידו של הצאר", בהגבלה כללית אחת ‒ יישמרו כל הזכויות והפריבילגיות של הקוזאקים. מלחמה פולנית-רוסית נפתחה, הסתבכה על-ידי התערבות תוקפנית של שבדיה, ונסתיימה בשביתת-נשק ב-1656.

חמילניצקי מת ב-1657; ויגובסקי, המזכיר הכללי של ה"ראדה", הוכרז כהטמאן. הוא ניסה לפרוק את עול ה"הגנה" הרוסית. ב-1658 נחתם הסכם שיצר "קהילייה" של פולנים, ליטאים ורותינים (סירוס המילה "רוסינים", כלומר ‒ האוקראינים). הסכם זה גרר מלחמה פולנית-רוסית חדשה, שנמשכה שמונה שנים, ונסתיימה ב-1667 בחלוקת אוקראינה בין פולין ורוסיה, כשקו הגבול עובר בדנייפר; שתי הממשלות סירבו להכיר במעמדו של ההטמאן דאז ‒ פטרו דורושנקו; שתיהן לא בטחו בו. דורושנקו ניסה להשיג את תמיכת התורכים. ב-1668 נטל הסולטאן התורכי את אוקראינה "תחת חסותו". ב-1672 צעד צבא תורכי נגד פולין, כבש את קאמייניץ-פודולסקי וכפה על הפולנים הסכם שלום, שלפיו תעבור אוקראינה הפולנית לאימפריה העותומאנית. רק ב-1684, שנה לאחר ניצחונו הגדול בווינה על התורכים, יכול היה המלך הפולני יאן סובייסקי ה-4 לסלק את התורכים מאוקראינה, אך הם נשארו בקאמייניץ עד 1699.

בגדה ה"שמאלית", באוקראינה הרוסית, תיכנן ההטמאן איבאן מאצפה (1687) לאחד את שני חלקי הארץ. רק ב-1708 הצליח להגיע להסכם עם המלך השבדי קארל ה-12, שעל-פיו תהפוך אוקראינה למדינה עצמאית, עם מאצפה כשליטה. תבוסת השבדים בקרב עם הרוסים (1709) סתמה את הגולל על האוריינטציה האוקראינית הזו. ב-1764 הוכרח ההטמאן האוקראיני האחרון להתפטר.

ב-1775 הוכרע אזור הז'אפורוז'ה והקוזאקים פורקו מנשקם. אוקראינה הרוסית חולקה לשלושה אזורי מימשל. ב-1793 אוחדה אוקראינה מחדש, כחלק מרוסיה, בעקבות חלוקתה השניה של פולין. אולם האוטונומיה הפוליטית שלה, ואף שמה, נעלמו. (בחלוקה הראשונה של פולין סופחה גליציה, אוקראינה המערבית, לאוסטריה). המאה ה-19 הביאה התעוררות לאומית אוקראינית. הוקמו מועדונים חשאיים, וב-1861 אף הותר לכתב-עת אוקראיני להופיע. ב-1876 אסרה ממשלת הצאר על השימוש בשפה האוקראינית בבתי-הספר ובדפוס. מרכז התנועה הלאומית עבר אז ללבוב, בירת גליציה. השלטונות האוסטריים התייחסו בסובלנות להתפתחות זו, משום שקיוו כי יוכלו לנטרל באמצעותה את פעילות התנועה הלאומית הפולנית באזור. ללבוב הגיעו גולים אוקראיניים מרוסיה, ביניהם הסופר חרושבסקי, שאף כיהן כפרופסור באוניברסיטה המקומית. מהפכת 1905 ברוסיה השיגה הקלות לגבי השימוש בשפה האוקראינית ורבים מגולים אלה שבו לבתיהם.

במלחמת העולם הראשונה אישרו הרוסים את טענתם כי גליציה ורותיניה הקרפטית הן חלק מרוסיה. כך טען גם המושל הצבאי של האזור, שמונה לאחר כיבוש לבוב בידי הרוסים. אך רוסיה הצארית הובסה, ונכנסה לתקופה מהפכנית. האוקראינים ראו בכך הזדמנות להשיג אחדות ועצמאות. לאחר מהפכת פברואר התכנס בקייב קונגרס לאומי אוקראיני, שבחר במועצה מרכזית ("ראדה"), והעמיד בראשה את חרושבסקי. ביוני הכריזה ה"ראדה" על הקמת רפובליקה אוקראינית אוטונומית, עם חרושבסקי כנשיא. באמצע יולי הורכבה ממשלה, עם ויניצ'נקו בראש ועם סימון פטליורה כשר-המלחמה.

ב-20 בנובמבר, לאחר מהפכת אוקטובר, הודיעה ה"ראדה" על כינוס אסיפה מכוננת אוקראינית נבחרת. הממשלה הסובייטית הגיבה בהקמת ממשלה אוקראינית סובייטית בחארקוב. ב-22 בינואר 1918 הכריזה ה"ראדה" על הקמת רפובליקה אוקראינית "חופשית וריבונית".

ב-9 בפברואר 1918 חתמה ממשלת אוקראינה ה"לאומית" על הסכם שלום נפרד עם "מעצמות המרכז" בברסט-ליטובסק. למחרת כבשו הסובייטים את קייב, וה"ראדה" נמלטה לז'יטומיר. הצבאות האוסטרו-גרמניים כבשו את אוקראינה, עם התקדמותם נגד השלטון הסובייטי. במהרה נתגלעו חילוקי דעות בינם לבין ה"ראדה", אשר היתה יותר מדי "דמוקרטית" לטעמם. ב-24 באפריל הם ביימו הפיכה ומינו את פאבלו סקורופאדסקי להטמאן של אוקראינה. בעוד שה"ראדה" ייצגה את הבורגנות-הזעירה העירונית, ייצג סקורופאדסקי את בעלי-האחוזות הגדולים ואת הבורגנות הגבוהה. לאחר התמוטטות "מעצמות המרכז" תפס את השלטון בקייב דירקטוריון בראשות ויניצ'נקו ופטליורה (דצמבר 1918).

עוד קודם, בנובמבר 1918, חימש המושל האוסטרי האחרון בלבוב את האוקראינים, אשר הכריזו על הקמת רפובליקה של אוקראינה המערבית. הפולנים כבשו את לבוב בסוף אותו חודש, והממשלה האוקראינית, בראשות פטרוביץ', נסוגה לסטאניסלבוב. ב-22 בינואר הוכרז שם על איחוד שתי האוקראינות; אך באותו יום כבש הצבא האדום את קייב. ובעוד הדירקטוריון ‒ עתה עם פטליורה בראשו ‒ נע לוויניצה, הקים כריסטיאן ראקובסקי ממשלה סובייטית אוקראינית בקייב. במאי 1919 כבר היתה כל גליציה המזרחית בידיים פולניות, ובקיץ פתח הצבא הרוסי הלבן ‒ בפיקודו של דניקין ‒ בהתקדמותו לעבר מוסקבה. ב-1 בספטמבר נכנסו הצבאות הלבנים והפטליוריסטים לקייב, והדירקטוריון הציע מאבק משותף נגד הקומוניסטים. אך דניקין סירב לשאת ולתת עם "בדלנים", ברצונו "לשמור על אחדותה של האימפריה הרוסית".

דניקין הובס, וב-20 בדצמבר כבר היתה כל אוקראינה בידי הצבא האדום. בסוף החודש היפנה לנין מכתב פתוח אל הפועלים והאיכרים האוקראינים, בו הכיר בשוויון שבין העמים הרוסי והאוקראיני, והציע ברית בין השניים. ברית כזו נחתמה כעבור שנה, ב-28 בדצמבר 1920, על-ידי לנין וראקובסקי; משמעות הברית היתה איחוד פדראטיבי.

פטליורה נסוג עם שרידי צבאו לקאמייניץ-פודולסקי. הוא עצמו נסע לוורשה כדי לבקש עזרה מראש המדינה הפולנית ‒ יוסף פילסודסקי. ב-22 באפריל 1920 חתם פילסודסקי על הסכם-ברית עם פטליורה, ושלושה ימים אחר-כך פתחו הפולנים במתקפה באוקראינה. ב-6 במאי כבש הצבא הפולני את קייב. פילסודסקי חלם על הקמתה מחדש של ה"קהילייה" הפולנית-ליטאית-אוקראינית, וקיווה שאוקראינה תיענה לקריאתו של פטליורה. במהרה נתברר כי אוקראינה לא היתה מוכנה לכך.

ב-18 במארס 1920 נחתם הסכם שלום בין פולין לבין הממשלות הסובייטיות של רוסיה ואוקראינה. גליציה המזרחית הוכרה כחלק מפולין. חלומם של הלאומנים האוקראינים התנפץ. ב-25 במאי 1926 התנקש בפאריס אנארכיסט יהודי מאוקראינה ‒ שלום שווארצבארד ‒ בחייו של סימון פטליורה והרגו.

עובדה אחרונה זו מאלצת אותנו להקדיש תשומת לב למקומם של היהודים באפוס האוקראיני, כדי להבין מעט מן הסיבות לאנטישמיות שרווחה שם, ולפוגרומים המרובים שנערכו ביהודים.

[הפרק הבא: היהודים באוקראינה]

[הפרק הקודם: גם אלה רעיונות אנארכיסטיים]