הפולמוס הציבורי שהתעורר בעקבות החלטת עצרת האו"ם בגנות הציונות כצורה מצורות הגזענות, מהווה עבורנו הזדמנות נוחה ורצויה להסביר מחדש את השקפתנו על הציונות, ובייחוד על ההיבטים הגזעניים שלה. אולם נראה לי שהדיון בנושא זה לוקה לעיתים מחמת חוסר הבהירות השורר – לא רק במחנה הציוני אלא גם בשמאל האנטי-ציוני – סביב המושג של תופעות גזעניות, ומחמת הנטייה לבלבל בינן לבין תופעות של דיכוי לאומי. ברצוני איפוא להקדיש מאמר זה להבהרת המושגים. הבהרה כזאת נחוצה גם בהקשר קצת אחר: אותו בלבול עצמו, בין תופעות של אפליה גזענית לבין דיכוי לאומי משתרבב לפעמים גם לתוך הדיון בשמאל הישראלי על הבעיה הלאומית.
אינני מתכוון להיכנס כאן לעובי הקורה ולנתח מבחינה חברתית-מעמדית את שורשי הגזענות וסיבותיה. כמו כן אין בכוונתי לדון באידיאולוגיה הגזענית. בהציגי את השאלה "גזענות מהי?" אני מתכוון ברגע זה פשוט לצורה האופיינית שבה מופיעה הגזענות למעשה, בתחום חיי החברה הממשיים.
אחת הטעויות הנפוצות היא, שהמונח "גזענות" מתאר אך ורק תופעות של אפליית קבוצה גזעית אחת על ידי קבוצה גזעית אחרת. כך, למשל, ניסו אי-אלה אפולוגטים של הציונות להגן עליה מפני אשמת הגזענות בטענה הבאה: "כאשר מאשימים את הציונות בגזענות, מתכוונים בעיקר ליחסה לערבים; אולם הערבים והיהודים שייכים לאותו גזע עצמו, לכן אין הציונות יכולה להיות גזענית ביחסה לערבים". לפי טענה זאת, גם אם מפלה הציונות את הערבים לרעה לעומת היהודים, אין כאן עניין של גזענות.
זוהי כמובן טענת שטות. לפי אותו היגיון אפשר היה לטעון שהאפליה הנהוגה בדרום-אפריקה נגד בני-אדם ממוצא אפריקאי היא אומנם גילוי של גזענות, אבל האפליה נגד בני המיעוט ההודי אינה, כביכול, עניין של גזענות, משום שבמקרה זה שייכים המופלים והמפלים לאותו גזע – הגזע ההודו-אירופי. וכך, בכל מקרה ומקרה של אפליה, עלינו כביכול לבדוק אם המופלים שייכים באמת לגזע אחר מאשר המפלים, ורק במקרה זה נוכל לקבוע שיש כאן גזענות.
לאמיתו של דבר אין כל צורך בדקדוקי עניות מסוג זה. כדי לקבוע אם במקרה נתון קיימת גזענות, אין אנו צריכים להיכנס לכל פרשת חלוקתו של המין האנושי לגזעים – פרשה שהיא עצמה מפוקפקת למדי, ובוודאי שאין לה שום שייכות לקטגוריות הפוליטיות שבהן אנו עוסקים כאן. כי המונח "גזענות" מציין תופעות של אפליית אנשים לפי מוצאם – בין אם המדובר במוצא "גזעי", או אתני, או שבטי, או אף לאומי.
חשוב להדגיש עוד היבט יסודי אחד המשותף לכל תופעות הגזענות: האפליה הגזענית היא תמיד אפליה בתחום זכויות הפרט. המדובר הוא איפוא לא בשלילת זכויות קיבוציות של ציבור שלם, אלא בשלילת זכויות אישיות של כל אדם השייך, מבחינת מוצאו, לציבור נתון.
אדגים הבדל זה בכמה דוגמאות, שבהן קיים דיכוי קבוצתי של ציבור מסוים, אבל לא קיימת אפליה אישית נגד פרטים שמוצאם מציבור זה. בספרד הפאשיסטית, למשל, קיים דיכוי חמור של העם הבאסקי, המגיע עד כדי גזרות קיצוניות נגד הוראת הלשון הבאסקית והשימוש בה; ארץ הבאסקים מהווה איזור נחשל ומנוצל במיוחד בתוך תחומי המדינה הספרדית. אך אדם ממוצא באסקי, היושב במדריד ומוכן להשתמש בלשון הקסטילית ולהתבולל בתרבות הקסטילית, אינו סובל משום אפליה מיוחדת לעומת כל אזרח ספרדי אחר. מצב דומה קיים לגבי הכורדים בעיראק, ועוד יותר מזה בתורכיה. (בתורכיה אסורה לא רק הלשון הכורדית, אלא עצם השימוש במונח "כורדי" הוא בלתי-חוקי; במקום כורדים קיימים שם רק "תורכים הרריים" … ). כדוגמה אחרונה מסוג זה נביא את בריטניה: שם טוענים רבים מהסקוטים והוולשים כי הם מקופחים מבחינה לאומית. ואכן, סקוטלנד וויילס מהוות מחוזות מוזנחים ומנוצלים במיוחד בתוך בריטניה, לשונותיהם ותרבויותיהם של עמים אלה אינן זוכות לעידוד ולמעמד שווה ללשון ולתרבות האנגלית, וכו'. אולם איש בבריטניה אינו מופלה לרעה מבחינה אישית רק בשל מוצאו הסקוטי או הוולשי. בכל המקרים הללו אפשר לדבר על דיכוי לאומי, אבל לא על גזענות.
כמובן, קיימים מקרים רבים (ובכללם, כפי שנראה, גם מדינת ישראל) שבהם מופעל נגד ציבור מסוים דיכוי לאומי, כלומר אפליה קבוצתית, ובאותה שעה קיימת גם אפליה גזענית, כלומר אישית, נגד בני אותו ציבור. בעניין זה נדון להלן; לפי שעה נסתפק בקביעה שתופעות אלה הן, לפחות מבחינה עקרונית, תופעות שונות ונבדלות זו מזו.
גזענות בישראל
במדינת ישראל קיימת אפליה חמורה ובולטת לטובת היהודים ולרעת הלא-יהודים – ובעיקר לרעת הערבים – בתחומים רבים ושונים של זכויות הפרט, כגון בענייני הגירה ואזרחות, בזכות לבחור את מקום המגורים ואת מקום העבודה, בענייני בעלות על רכוש קרקעי, בהטבות שונות הניתנות או נמנעות על-ידי השלטונות, ובאלף ואחד תחומים של חיי יום-יום.
חלק מאפליות אלה קבוע במפורש בחוקי המדינה, כגון חוק השבות וחוק האזרחות. חלק שני, חשוב יותר, אינו קבוע במישרין בחוק, אלא בחוקת הסוכנות היהודית והקרן הקיימת, אשר להן יש מעמד רשמי בישראל . לפי כללים אלה – שהם כתובים ומפורשים – אסור לערבי לא רק לקנות אדמה השייכת לקרן הקיימת, אלא אף לחכור אדמה כזאת או לעבוד עליה כשכיר. אבל החלק הגדול והחשוב ביותר של האפליות שמהן סובלים הערבים בישראל אינו כתוב לא בחוקי המדינה ולא במקום אחר, אלא הן מופעלות כנוהג בלתי-כתוב. למשל, אין חוק או כלל כתוב הקובע שתמיד יש להפקיע אדמות מערבים בכדי ליישב או לשכן עליהן יהודים, ולא להיפך; אבל למעשה לא קרה שהופקעה אדמה מיהודים וניתנה לערבים, בעוד שהעברה כפויה של אדמות מערבים ליהודים היא עניין שבכל יום. דוגמאות ממין זה אפשר להביא לעשרות ולמאות, מכל שטחי החיים, אך אסתפק בדוגמה נוספת אחת, שאינה חשובה במיוחד בפני עצמה, אבל היא מעניינת ביותר בשל קטנוניותה. כידוע, זכאי תושב ישראלי החוזר לארץ אחרי שהות ארוכה בחו"ל להקלות ולמענקים שונים. ובכן, בגיליון 30.8.70 של "ידיעות אחרונות" הופיע הסיפור הבא:
"אנשי משרד-הקליטה במחוז חיפה עמדו בימים אלה בפני בעיה מביכה: תושב הכפר ערערה שבוואדי ערה בא אליהם כשבפיו התביעה ליהנות מכל הזכויות וההקלות של תושב ישראלי חוזר. 'הכיצד?' – תמהו הפקידים. השיב הערבי: 'מיד לאחר קום המדינה היגרתי לחו"ל. עכשיו חזרתי, וכתושב ישראלי חוזר נודע לי כי אני זכאי להקלות רבות, ביניהן הלוואה לרכישת דירה וקניית מכונית ללא מכס'. הפקידים הסבירו לאיש, כי מזכויות של תושב חוזר יכולים ליהנות רק יהודים, והערבי חזר לכפרו בפחי-נפש".
בינתיים למדו שלטונות ישראל לקח. בחודשים האחרונים הופיעו שוב בעיתוני הארץ מודעות על מתן הקלות וזכויות שונות לתושבים חוזרים, אלא שהפעם מתפרסמות המודעות לא מטעם הממשלה לבדה, אלא בשיתוף עם שני גופים אחרים: ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית לא"י, וזאת, משום שלממשלה אין אפשרות חוקית נוחה למנוע הקלות ומענקים מתושב ערבי חוזר, אבל ההסתדרות הציונית והסוכנות הן גופים "פרטיים" שמותר להם להיות גזעניים בגלוי. ליתר ביטחון, כדי לחסום לגמרי את כל הסדקים, מתבקשים "ישראלים תושבי חו"ל המבקשים לשוב לישראל" לפנות, לשם קבלת מידע, לא לשגרירות הישראלית הקרובה, אלא דווקא "אל משרד מחלקת העליה והקליטה של הסוכנות היהודית / ההסתדרות הציונית העולמית הקרוב למקום מגוריהם". יתר-על-כן, בעוד שבעבר היו ניתנות ההקלות לפי כללים קבועים וכתובים, שהיו מתפרסמים ברבים והגיעו אף לידיעתו של אותו ערבי תמים מערערה, הרי עתה מתחכמים הציונים שלנו ומודיעים כי "על הענקת התנאים יוחלט באורח אינדיבידואלי בהתאם למצב ולצרכים של כל פונה". כך שגם אם יימצא אזרח ישראלי ערבי השוהה בחו"ל שיהיה תמים עד כדי כך שיחשוב שהמודעה נוגעת גם לו, ויפנה למשרד הקרוב של ההסתדרות הציונית, יוכלו תמיד להסביר לו "באורח אינדיבידואלי" כי בהתאם למצבו כערבי לא יקבל אף פרוטה שחוקה.
הרחבתי את הדיבור על דוגמה זאת רק כדי להמחיש עד איזו קטנוניות מבחילה מגיעה השפלות הגזענית (כדאי להזכיר גם דוגמאות אחרות: ערבי החפץ להתגייר נבדק קודם כל על-ידי שירותי הביטחון ואילו צעיר ערבי וצעירה יהודיה המתראים, מתאהבים וחיים בצוותא חשופים בהרבה מקרים להתערבות ה…משטרה, הנענית במקרים אלה לבקשת המשפחה היהודית שתפריד ביניהם).
יש להדגיש כי ברגע זה איננו עוסקים בהגבלות המוטלות על הציבור הערבי בישראל בתור ציבור, והמונעות ממנו ביטוי חופשי של אופיו הלאומי ושל זהותו הקולקטיבית. זוהי פרשה אחרת. כרגע אנו עוסקים באפליה שממנה סובל כל ערבי כפרט, אך ורק משום מוצאו. אפליות אלה חלות גם על ערבי דובר עברית רהוטה, המתגורר בין יהודים (יש עדיין מקומות בודדים בארץ בהם הדבר אפשרי!) ואינו מתעניין לא בפוליטיקה ולא בלאומיות הערבית, ומוכן אף לחבוש כיפה ולהיקרא בשם יהודי. אדרבא, לערבי כזה עוד צפויה סכנה נוספת, שמשטרת ישראל תיטפל אליו ותאשים אותו ב"התחזות ליהודי"; וכבר קרו מקרים כאלה.
פשע נורא זה של "התחזות ליהודי" שייך לסוג הפשעים הקיימים רק במדינות הגזעניות ביותר: גם בדרום-אפריקה, פשע הוא לאדם ממוצא כושי להתחזות ללבן, וגם בגרמניה הנאצית היה זה פשע ליהודי להתחזות ל"ארי"; אבל לא שמענו שבבריטניה הואשם מישהו ב"פשע" של התחזות לאנגלי…
העניין הוא בכך, שבמדינת ישראל להיות יהודי פירושו ליהנות ממעמד מיוחד גם מבחינת הנוהג וגם מבחינת החוק הכתוב. לכן, גוי המתחזה ליהודי עובר בזאת על החוק, ברכשו מעמד חוקי שאינו "מגיע" לו.
מכאן ברורה גם חשיבות השאלה "מיהו יהודי?", שמסביבה פורצים בישראל ויכוחים ופרשיות מדי שנה-שנתיים. אין אלה ויכוחים אקדמיים גרידא על מהותה ההיסטורית של היהדות. לוויכוחים אלה יש בישראל חשיבות מעשית ומשפטית ממדרגה ראשונה: התשובה על השאלה "מיהו יהודי?" קובעת מי זכאי ומי אינו זכאי ליהנות מכל הזכויות הקבועות בחוק ובנוהג והניתנות ליהודים בלבד – מקבלת אזרחות אוטומטית לפי חוק השבות, ועד להנחות ממכס על מכונית של תושב יהודי החוזר מחו"ל. אגב, מעניין להזכיר כי במאה העשרים היתה עוד מדינה שבה היתה לשאלה "מיהו יהודי?" חשיבות משפטית, והיא גרמניה הנאצית – שם היה זה מסיבה קצת דומה, אבל הפוכה.
במדינות נאורות – ובכלל זה גם מדינות בורגניות רבות – אין שאלה ממין זה יכולה להתעורר כלל. בצרפת, למשל, יש חשיבות משפטית לשאלה "מיהו אזרח צרפת", אבל כל אזרחי צרפת נחשבים שווים בפני החוק (זהו אחד ההישגים של המהפכה הצרפתית; העובדה שהשוויון בפני החוק היא זכות בורגנית אינה צריכה להביא אותנו, כסוציאליסטים, לזלזל בזכות זאת, אם כי איננו יכולים להסתפק בה). לכן אין חשיבות משפטית לשאלה "מיהו צרפתי מבחינת מוצאו?" ושאלה זאת אינה מעסיקה את הציבור הצרפתי.
לפני שנעבור לעניין אחר, עלינו עוד לטפל בטענה אחת המושמעת לעיתים על-ידי האפולוגטים של הציונות. לפי טענה זאת, אין האפליות הנהוגות בישראל יכולות להיחשב גזעניות, מפני שהמושג "יהודי" מוגדר בהתאם לדת היהודית; לכן יכול גם אדם ממוצא לא יהודי ליהנות מכל הזכויות של יהודי, בתנאי שיתגייר. אך טענה זאת מוכיחה רק שהגזענות הנהוגה בישראל אינה גזענות סתם, אלא גזענות מעורבת בקלריקליזם. נכון אומנם שהתשובה על השאלה "מיהו יהודי?" נקבעה, לפחות בחלקה, בהתאם לכללי הדת היהודית. אולם כללים אלה של הדת היהודית, שלפיהם נקבעת יהדותו או אי-יהדותו של אדם, הם עצמם תלויים במידה מכרעת לא באמונה אלא במוצא. אתאיסט שאינו ממוצא יהודי אינו יכול ליהפך ליהודי; אבל בן לאם יהודיה יכול להיות אתאיסט, ואף לבשל בפרהסיה בשר-חזיר בחמאה ביום הכיפורים שחל בשבת – ועדיין ייחשב יהודי.
ובכן, אין מנוס מהמסקנה שמדינת ישראל היא מדינה גזענית, מפני שהיא מקיימת – גם בחוקיה הכתובים וגם בכלליה הבלתי-כתובים – מערכת נרחבת של אפליה, החלה על אנשים לפי מוצאם, ובתחום זכויותיהם האישיות.
אפליה גזענית ודיכוי לאומי
בכל מקום שבו קיימת אפליה גזענית, משתדלים המדכאים למסד ולייצב את הייחוד של בני הקבוצה המדוכאת, להדגיש את ההבדלים, ולמנוע התבוללות. ההבחנה הברורה דרושה למדכאים, כדי שיהיה ברור את מי יש להפלות לרעה, ולמי "מגיעות" זכויות יתר. לכן במקומות כאלה קיימים חוקים או מנהגים הכופים על קורבנות הגזענות לשאת סימני היכר חיצוניים מיוחדים, או תעודות זהות מיוחדות המעידות על מוצאם ה"נחות", אוסרים עליהם (לחלוטין או כמעט לחלוטין) לבחור באופן חופשי את מקום מגוריהם מחוץ לתחום מושב מוגדר, מונעים מהם את האפשרות החוקית או המעשית להתחתן בבני הקבוצה השלטת, ועוד הגבלות שונות ממין זה.
לעומת זאת, במקומות שבהם קיים דיכוי לאומי, המצב מבחינה זאת נראה כמעט הפוך: העם המדוכא הוא-הוא השואף למסד את ייחודו הלאומי, להקנות סטאטוס מוכר ללשונו הלאומית הנבדלת, לזכות באוטונומיה תרבותית, בשלטון עצמי משלו, ובמקרים רבים הוא מעלה את התביעה להיפרדות מדינית מלאה ולהקמת מדינה מיוחדת משלו. ואילו המדכאים מסרבים להכיר בישותו הלאומית ובייחודו של העם המדוכא, מנסים למנוע ממנו לבטא באופן חופשי את תרבותו הלאומית הנבדלת, ושוללים ממנו את הזכות לשלטון עצמי או מדינה משלו. ברוב המקרים, כאשר מדובר על דיכוי לאומי "רגיל", ללא תוספת של גזענות, מנסים המדכאים אף לבולל את העם המדוכא.
הבדל זה נובע מההבדל היסודי בין שתי צורות דיכוי אלה. בעוד שהגזענות שוללת את זכויות הפרט של בני הקבוצה המדוכאת, הרי הדיכוי הלאומי פירושו שלילת הזכויות הקולקטיביות של העם המדוכא. הבעיה הלאומית אינה בעיה של אפליה אישית נגד בני העם המדוכא, אלא של שלילת זכותו הקיבוצית של העם המדוכא למסד את ייחודו הלאומי. בין שני סוגי תופעות אלה יש להבחין תמיד, גם כאשר הם מופיעים יחד, במצורף; וזאת משום שהבעיה הלאומית מחייבת פתרונות אחרים מאשר בעיית האפליה הגזענית.
מבחינת התנועה הסוציאליסטית, אין ולא יכול להיות כל קושי בגישה לבעיות של אפליה גזעית. ההשקפה הסוציאליסטית, מטרות התנועה הסוציאליסטית, מחייבות התנגדות נמרצת לאפליה של בני אדם, לשלילת זכויותיהם האישיות של בני קבוצה אחת ולמתן זכויות-יתר לבני קבוצה אחרת בשל הבדלי מוצא. הסוציאליסטים חייבים איפוא להיאבק נגד כל מיסוד של הבדלי מוצא, ולמען זכויות שוות לכל, הן מבחינה משפטית והן מבחינה מעשית.
לגבי הבעיות הלאומיות המצב מסובך יותר. הסוציאליסטים אינם מעוניינים בהקמת מחיצות בין עם לעם אלא בהסרתן; אין הם רוצים לעודד בדלנות לאומית כלשהי. מצד שני, להתנגד לשאיפתו של עם מדוכא למסד את ישותו הלאומית – הרי זה לתמוך בדיכוי הלאומי. למשל, בספרד דורש העם הבאסקי הכרה בזכותו לקיום לאומי משלו, ואילו המדכא הספרדי הוא-הוא השולל זכות זאת בטענה שלא קיימת ישות באסקית נבדלת, ושהבאסקים הם חלק מהאומה הספרדית. וכך בכל מקרה ומקרה של דיכוי לאומי: אם ישללו הסוציאליסטים את זכותו של כל עם לקיום לאומי משלו, הרי בזאת ימצאו את עצמם לצד הדיכוי. הסוציאליסטים נחלקו בעבר, ונחלקים גם היום, בנוגע לשאלה הלאומית; אבל המחלוקת אינה אם יש לתמוך בזכותו של עם למסד את ישותו הלאומית, אלא עד איזה גבול יש לתמוך בכך. בעניין זה קיימות בין הסוציאליסטים שתי דעות. דעה אחת, שהיא ככל הנראה דעת הרוב, גורסת שיש לתמוך בזכות העמים להגדרה עצמית מלאה ובכלל זה הזכות להקמת מדינה לאומית עצמאית. הדעה השנייה גורסת כי יש לתמוך בזכותו של כל עם לאוטונומיה לשונית-תרבותית, אבל לא להיפרדות מדינית מלאה.
אינני רוצה להיכנס כאן לעובי הקורה של ויכוח זה; נשאיר זאת להזדמנות אחרת. ברצוני רק להעיר כאן שלוש הערות לשם הבהרה.
ראשית, שני הצדדים בוויכוח זה מסכימים כי לכל עם יש זכות לתת ביטוי ממוסד לישותו הלאומית ולייחודו; שהרי גם אוטונומיה לאומית מהווה מיסוד של הלאומיות.
שנית, גם מצדדי הנוסחה "זכות הגדרה עצמית ובכלל זה הזכות להיפרדות מדינית" מסכימים כי בדרך כלל אין לעודד הקמת מסגרת מדינית נפרדת. תמיכה בזכות ההגדרה העצמית אין פירושה עידוד כזה; פירושה רק התנגדות לכפייה של מסגרת משותפת על-ידי עם אחד על עם שני. למשל, הכורדים בעיראק אינם תובעים מדינה נפרדת, אלא רק שלטון עצמי מסוים בתוך מסגרת המדינה העיראקית. אם אנו תומכים בזכותם להגדרה עצמית, אין פירוש הדבר שעלינו לעודד אותם להגביר את תביעותיהם ולדרוש דווקא הקמת מדינה נפרדת. אבל אם בעתיד יעלו הכורדים עצמם תביעה זאת, וממשלת עיראק תנסה למנוע מהם את הדבר בכוח (ורק בכוח אפשר יהיה למנוע זאת!) הרי שעלינו יהיה להתנגד לניסיון כפייה זה. בעלי דעה זאת גורסים שרק במקרים ספציפיים, כאשר יש לכך סיבה מיוחדת, צריך לעודד עם להקים מדינה נפרדת משלו. בקיצור: תמיכה בזכות ההיפרדות אין פירושה עידוד ההיפרדות בכל מקרה – ממש כפי שתמיכה בחופש הדיבור מחייבת אותנו להכיר בזכותו של אדם לדבר גם שטויות (ולהתנגד לניסיון לסתום את פיו בכוח) אבל אין פירושה עידודו של אדם לדבר שטויות.
שלישית, הוויכוח הזה, שהוא ויכוח היסטורי בתנועה הסוציאליסטית, מתייחס אך ורק לבעיה הלאומית, כלומר למקרים שבהם קיים דיכוי לאומי. דיכוי לאומי פירושו שלילת זכות קולקטיבית של עם. אין הוויכוח מתייחס כלל לאפליה גזענית. על הגישה לאפליה גזענית אין, לא היה, ולא יכול להיות ויכוח בין סוציאליסטים הראויים לשם זה.
איזו מין מדינה היא ישראל
הציונות היתה נוהגת להכריז כי בכוונתה להקים מדינה לאומית בארץ. אך מדינת-ישראל, שהוקמה על-ידי הציונות, היא ללא ספק מדינה יהודית, אבל אין היא מדינה לאומית – לפחות לא במובן המקובל של מונח זה.
אין ביכולתי להיכנס כאן לדיון על שורשיה החברתיים-מעמדיים של הלאומיות המודרנית, ושל רעיון המדינה הלאומית, כפי שהתפתחו מאז המהפכה הצרפתית. אולם דבר אחד ברור, גם ללא דיון מעמיק כזה: במדינות הלאומיות הנורמליות, שהוקמו על-ידי המעמדות הבורגניים (בעיקר באירופה), אין "לאומיותה" של המדינה נחשבת להנמקה מספיקה להצדקת אפליה גזענית. למשל, צרפת היא מדינה לאומית צרפתית. "צרפתיותה" של מדינה זאת מתבטאת בכך שגבולותיה חופפים (פחות או יותר) את התחומים הגיאוגרפיים שבהם מהווים בני האומה הצרפתית את רוב האוכלוסיה, וכן בכך שלשונה ותרבותה של צרפת הן הלשון והתרבות הצרפתיות. בתוך תחומי צרפת שוכנות גם קבוצות לאומיות או ספק-לאומיות אחרות; באסקים, ברטאנים, קורסיקנים; בשם אחידותה הצרפתית של צרפת נשללת מקבוצות אלה הזכות לקיום לאומי נבדל; אבל, כפי שהוסבר לעיל, אין כאן עניין של אפליה גזענית אלא, לכל היותר, בעיה לאומית. כמובן, קשה למצוא מדינה בורגנית שבה נעדרות כליל תופעות של גזענות, וצרפת אינה יוצאת מכלל זה. קיימת שם אפליה גזענית – לא לפי החוק, אומנם, אלא "רק" למעשה –למשל נגד אנשים ממוצא ערבי-אלג'ירי; אבל לכך אין שום קשר ישיר עם "צרפתיותה" של צרפת. ועל כל פנים, אין לטעון שמי שמכיר בזכותה של צרפת להתקיים כמדינה לאומית צרפתית נותן בזאת את הסכמתו לאפליה גזענית נגד אנשים ממוצא ערבי או מכל מוצא אחר. וכך המצב גם בכל מדינה לאומית נורמלית אחרת.
אבל בישראל קיים מצב אחר לגמרי. רוב תושבי המדינה מהווה ישות לאומית – האומה היהודית-ישראלית – אשר לה לשון משלה ומשהו הדומה לתרבות לאומית; אבל "יהדותה" של מדינת ישראל אינה בכך שהיא משמשת ביטוי לאומי לישות לאומית זאת. לפי האידיאולוגיה הציונית השלטת, לפי החוק ובמידה מסוימת גם למעשה, הרי ישראל היא "מדינת כל יהודי העולם", כלומר מדינה של ציבור המוגדר לפי קריטריון של מוצא. יתר-על-כן, בשם "יהדותה" של המדינה נשללות מאזרחיה הלא-יהודיים – ובעיקר מן הערבים – זכויות אישיות. יש להדגיש כי לאפליה גזענית זאת נגד הערבים, בשם האופי היהודי של ישראל, מסכימים כל הזרמים הציוניים, אף ה"שמאליים" וה"יוניים" ביותר. (בעניין זה ראה למשל מאמרו של אבי-נועם, ב"מצפן" מס' 75, על משנתו הגזענית של א.ב. יהושע, וכן את רשימתו של ב. מוראד על אורי אבנרי, עמוס קינן ושות' בגיליון זה).
ובכן, "יהדותה" של מדינת-ישראל אינה דומה ל "צרפתיותה" של צרפת או ל "ספרדיותה" של ספרד. כי מדינת-ישראל הציונית אינה מדינה לאומית במובן הרגיל, אלא מגלמת צירוף מיוחד של לאומנות, גזענות וקלריקליזם.
כמובן, נגד הערבים הפלסטיניים תושבי ישראל מופעלת לא רק אפליה גזענית; נשללות מהם לא רק זכויות אישיות, אלא גם זכויות לאומיות קולקטיביות – הזכות למסד את ישותם הלאומית הייחודית כחלק מן העם הערבי הפלסטיני והאומה הערבית כולה. הם נמצאים איפוא בין הפטיש והסדן: אין מניחים להם למזג את זהותם עם היהודים (אפילו היו רוצים בכך) ומצד שני אין נותנים להם לבטא את זהותם הלאומית המיוחדת.
צירוף שטני כזה של אפליה גזענית ודיכוי לאומי נגד אותו ציבור עצמו אינו קיים (לפי מיטב ידיעתי) בשום מדינה לאומית רגילה. אבל הוא מופיע לעיתים קרובות במדינות מסוג אחר: מדינות של מתנחלים.
בכך נמצא, במידה רבה, ההסבר לאופיה המיוחד של מדינת-ישראל הציונית: זוהי מדינה קולוניזטורית, המהווה פרי של ההתנחלות הציונית ומכשיר להמשכתה והרחבתה של התנחלות זאת. העניין אינו בכך שרבים ממנהיגי הציונות ומהמונהגים על-ידם החזיקו ומחזיקים בהשקפות גזעניות. האמת היא, כי בין הציונים היו וישנם גם רבים שאינם סבורים כי היהודים מהווים עם עליון והערבים אספסוף נחות. הגזענות הציונית היא בעיקר גזענות מעשית, הנובעת מכך שההתנחלות הציונית יכלה להתבצע רק על חשבון זכויותיהם של הערבים הפלסטיניים – לא רק זכויותיהם הלאומיות, אלא גם האישיות. המפעל הציוני – בעבר ובהווה – הוא מפעל של התנחלות יהודים בשטחים שהיו מיושבים ערבים, הפיכת ארץ ערבית לארץ יהודית. בכדי להגשים מפעל כזה, מן ההכרח להפלות בין יהודים לערבים בענייני הגירה, אזרחות, בעלות על הקרקע וכו' וכו' – עד להפליות בזכויות תושבים חוזרים.
אגב, יש להניח כי צירוף זה של דיכוי לאומי ואפליה גזענית קשור עם עצם היות המפעל הציוני מפעל התנחלותי, ולא עם הקווים המיוחדים של מפעל זה המבדילים אותו מדגמים אחרים של קולוניזציה. כי צירוף דומה קיים גם ברודזיה, והיה קיים גם באלג'יריה בתקופת השלטון הצרפתי, למרות העובדה שרודזיה ואלג'יריה מייצגות דגמים אחרים של קולוניזציה מאשר המפעל הציוני.
כמה מסקנות פוליטיות
לסיום, ברצוני להצביע על הקשר בין כל האמור לעיל לבין סיסמאותינו הפוליטיות.
ראשית, מאחר שהערבים הנמצאים תחת שלטון ישראל סובלים מצירוף כפול של דיכוי לאומי ואפליה גזענית, חייבים אנו להתייחס לשני מרכיביו של צירוף זה. אין להסתפק במאבק נגד אפליית התושבים הפלסטיניים, כפי שאין די גם במאבק נגד דיכויו הלאומי של העם הערבי הפלסטיני. לכן משתמשים אנו בדרך כלל בנוסחה כגון "תמיכה במאבק העם הערבי הפלסטיני למען זכויותיו האנושיות והלאומיות". תמיכתנו בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני מתבטאת, בין היתר, במאבק על זכותו להקים מדינה משלו, ונגד כל ניסיון מצד ממשלת ישראל למנוע זאת ממנו. אבל מאבק זה אינו בא אצלנו במקום המאבק נגד האפליה הגזענית הנהוגה בישראל נגד התושבים הערביים.
שנית, זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני – זכות שבה אנו תומכים – היא זכותו של עם זה לתת ביטוי ממוסד לזהותו הלאומית; היא כוללת את הזכות להקים מדינה לאומית משלו; אבל אין היא כוללת כמובן שום "זכות" להפלות יהודים או כל קבוצה אחרת. הטענה, שאותה משמיעים אי-אלה אנשים, כאילו מדינה ערבית פלסטינית, אם תקום, תנהיג בהכרח אפליה נגד יהודים היא טענה כוזבת, המיוסדת על בלבול בין מדינה לאומית למדינה גזענית.
שלישית, אנו תומכים בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי-ישראלי. אין פירוש הדבר שאנו ממליצים על קיום מדינה יהודית נפרדת. להיפך – אנו דוגלים בהשתלבות ישראל באיחוד סוציאליסטי אזורי של כל המזרח הערבי. אבל אנו עומדים על כך שהשתלבות זאת לא תיעשה מתוך כפייה, אלא מתוך רצון טוב וברירה חופשית. אם יסרבו יהודי ישראל להצטרף לאיחוד כזה, לכשיקום, נצטער על כך מאוד ונעשה כל מה שביכולתנו לשנות את דעתם; אבל נתנגד לכל ניסיון מבחוץ לכפות עליהם זאת בכוח הזרוע. כל עוד לא יסכימו להצטרף לאיחוד, נתמוך בזכותם לקיים מדינה לאומית נפרדת. מדינה זאת תהיה אומנם מדינה יהודית, אבל לא נסכים בשום אופן למדינה יהודית במובן הציוני של המונח. לעולם, בשום תנאי ובשום מצב, בהווה או בעתיד, לא נוכל לתמוך ב"זכות" להפלות אנשים לרעה בשל מוצאם השונה. ושוב: הטענה כאילו בתומכנו בזכות ההגדרה העצמית של יהודי ישראל אנו תומכים ממילא באפליה נגד ערבים היא טענת כזב הנגררת אחרי הבלבול הציוני בין מדינה לאומית למדינה גזענית.
