לנגד עינינו הולכת ומתגבשת קואליציה ריאקציונית באיזור. בקואליציה זו שני משתתפים עיקריים: מדינות ריאקציוניות, שעליהן יוטל הביצוע של רוב המשימות, ומדינות לאומיות "מתקדמות", שתשמורנה על נייטרליות ותאפשרנה לאחרות לבצע את תפקידן ללא הפרעה. הראשונות הן: סעודיה, ירדן, איראן, נסיכויות-הנפט, כוויית ותימן (הצפונית); והאחרות – עיראק, סוריה ומצרים. ונגד מי מתהדקת ברית זו? נגד האימפריאליזם? נגד הציונות? ודאי שלא. המדינות הריאקציוניות משרתות את האימפריאליזם, ואיראן אף ממשיכה לקיים את קשריה הדיפלומטיים והמסחריים עם ישראל. יש רק אויב אחד שכנגדו מסוגלת ברית כזו להיווצר – כוחות המהפכה החברתית.

‏מספר עובדות פוליטיות, שנקבעו בשנה האחרונה, מבטאות בבירור תהליך זה. ‏מצרים של סאדאת רק ממשיכה את מצרים של נאצר, ונוטה לוותר על המאבק נגד הריאקציה הערבית – בעלת בריתו של האימפריאליזם – "כדי לא לפגוע באחדות הערבית נגד הציונות". נאצר ניסה, כבר באוגוסט 1965, להתפשר עם הסעודים על חשבונה של הרפובליקה התימנית והיה מוכן להוציא את הצבא המצרי מתימן – לרווחתם של המלוכנים; לאחר מלחמת יוני 67' היה נאצר מוכן ללכת הרבה יותר לקראת סעודיה – כדי לשמור על תמיכתה הכספית במצרים – ולשתוק כאשר חיסלה מהפכת-הנגד בתימן את הרפובליקה והקימה משטר מלוכני ללא מלך; וכדי לשמור על הברית הצבאית עם חוסיין נגד ישראל, הסתפק נאצר במחאה מילולית כאשר טבח הצבא הירדני את הפלסטינים בספטמבר 1970. ה"נייטרליות" המצרית נוכח מלחמת-האזרחים בלבנון מהווה המשך ישיר של המדיניות הנאצריסטית; וגם לניסיונות סאדאת לחזר אחר האמריקאים קדמו ניסיונות דומים – אז פחות מוצלחים – של נאצר. ונותרת רק שאלה אחת פתוחה: האם הברית עם הריאקציה משרתת את המאבק נגד הציונות? העובדות מוכיחות שלא.

‏עיראק הבעת'יסטית איפשרה לשאה האיראני להיכנס שוב אל משפחת העמים המוסלמיים. שנים ארוכות נחשבה איראן כאויבת הלאומיות הערבית המתקדמת, אך מה לא עושים למען האינטרסים האנטי-מהפכניים? – איראן מסכימה להסיר את תמיכתה במורדים הכורדים, ואילו עיראק מוכנה תמורת זאת לפתוח לפני האיראנים את הדרך להתפייסות עם הלאומיות הערבית. האם השתנה בכהוא-זה משטרו הדכאני של השאה האיראני? לא ולא. מה שהשתנה זה המשטר העיראקי – נחשף פרצופו האמיתי לעיני כל. תוך ברית עם הריאקציה האיראנית הוכיחה עיראק כי הלאומיות הערבית מוכנה להתפשר עם לא-ערבים (האיראנים) כדי לדכא לאומיות לא-ערבית אחרת (הכורדית).

‏בינואר 1976 ביקר שר-החוץ הסורי בטהראן, ונתן את הגושפנקה הרשמית של סוריה ה"מתקדמת" להתפייסות עם האיראנים. והלגיטימציה שנותנים משטרים "מתקדמים" למשטר האיראני רק עוזרת לשאה להתחזק בארצו ומקילה עליו את דיכוי מתנגדיו. ואילו הנהגת אש"פ, זו המדברת על היותה "האוונגארד של המהפכה הלאומית הערבית", העדיפה כל השנים לדחות את המאבק נגד הריאקציה ערבית "עד אחרי הבסת הציונות". וכך מנסה הנהגה זו לבוא לעזרת הסורים ולפשר בין הצדדים במלחמת-האזרחים בלבנון. "אי-התערבות במאבקים המעמדיים ש ‏ל המדינה הערבית המארחת" היה כלל נקוט תמיד בידי הנהגת אש"פ.

‏התנועה הלאומית הערבית מוכיחה שוב ושוב כי אם היא נשארת במסגרת לאומית – ולא סוציאליסטית, אין היא מסוגלת להגן בעקביות על האינטרסים האמיתיים של עמי-ערב במאבק נגד האימפריאליזם, נגד הריאקציה הערבית ונגד הציונות.

‏איראן משתתפת מזה כמה שנים בצורה פעילה בדיכויה של תנועה מהפכנית בחצי-האי ערב. חיילים איראניים לוחמים לצד חייליו של סולטאן עומאן – קאבוס – בתמיכתן הפעילה של סעודיה, ירדן ובריטניה, נגד לוחמי "החזית העממית לשחרור עומאן והמפרץ הערבי". אולם, החזית העממית היא יותר מדי מהפכנית לטעמן של המדינות הערביות ה"מתקדמות". נוכחותם של חיילים איראניים ובריטיים על "אדמה ערבית", המהות הברורה של המאבק ‏כמאבק אנטי-אימפריאליסטי, כמאבק נגד הריאקציה הערבית, כל אלה אין בהם די כדי להביא לתמיכה פעילה של מצרים, עיראק או סוריה במהפכנים. בעוד האחרונות שומרות על שתיקה, ומעלימות את העובדות מאזרחיהן, הן גם נותנות לכוחות הריאקציה יד חופשית לדכא את התנועה המהפכנית.

‏ובעוד ה"רפובליקה" התימנית (הצפונית) מצייצת על רצונה להתאחד בצורה כלשהי עם... סעודיה, נשארת הרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן (הדרומית) בודדה במערכה. והתוצאות אינן מאחרות לבוא: בשבועות האחרונים נאלצו מהפכני עומאן להיכנע. עשר וחצי שנים לאחר פרוץ המאבק המהפכני בדופר נמצאים מהפכני דופר במצב קשה מנשוא, כאשר רק תמיכתה של מדינה ענייה כדרום-תימן מסייעת להם להחזיק את הראש מעל המים. ואם ימשיכו ה"מתקדמים" בתנועה הלאומית הערבית לשתוק – והם ימשיכו לשתוק – קשה לדעת כמה זמן עוד יוכל המאבק להימשך בכוחות כה בלתי-שווים.

‏קואליציה אנטי-מהפכנית זו עתידה להטביע את חותמה גם על המאבק בציונות. הסוציאליסטים בתנועה הפלסטינית עתידים למצוא את עצמם מול "קשר של שתיקה" כאשר יחליטו "הפלסטינים הלאומיים" לחסל איתם את החשבונות. ההיסטוריה של התנועה הלאומית הערבית הוכיחה כי הסיסמאות הלאומית הן כיסוי בלבד – כיסוי לאינטרסים מעמדיים של מעמדות שליטים. ברגע שמתעורר הצורך, הרי למען האינטרסים המעמדיים מוכנים לאומנים אלה לוותר על מה שנחשב בעיניהם קודם כ"אינטרסים לאומיים עליונים" של אומתם.

‏השתיקה הרועמת של הלאומנים הערבים נוכח דיכוי הכורדים בעיראק, נוכח דיכוי התנועה המהפכנית בעומאן, חייבת להדליק אור-אדום אצל המהפכנים. ריכוז תשומת-הלב במלחמת-האזרחים בלבנון, ריכוז תשומת-הלב במאבקה של התנועה הפלסטינית, עד כמה שיהיו ניתנים להבנה, משמעותם גם – התעלמות ממאבקים מהפכניים בחלקים אחרים של האיזור. המשרק – המזרח הערבי – איזור אחד הוא, מאבק מהפכני בחלק אחד אינו חשוב פחות לעתיד האיזור מאשר מאבק בחלק אחר. המרחק הוא גורם משפיע, אבל כאשר המרחק בשטח מרחיק מאבק מהפכני גם מתודעתם של אנשים המתקראים "מהפכנים" – יש מקום להעלות ספקות רציניים ביחס למהפכנותם.