מהפכה חברתית אינה מאורע הפורץ סתם כך, בפתאומיות. אומנם, הניגודים החברתיים והמעמדיים קיימים בחברה המעמדית כל הזמן. ובכל זאת ישנן תקופות שבהן מתחדדים ניגודים אלה; התחדדות הניגודים היא אחד הגורמים המקדימים מהפכה חברתית. הכרח הוא גם שהאנשים יבינו את עומק הניגודים המעמדיים, יחושו את התחדדותם, ויהיו מוכנים להסתכן במהפכה כדי לבטלם.

‏בפורטוגל של השנתיים האחרונות קרו הדברים האלה. מובן כי לא כל האנשים עוברים את התהליכים הללו. המעמד הבורגני השליט מוכן לעשות הכל בכדי לעצור את התהליך המהפכני, בכדי לשכנע את האנשים כי המהפכה אינה נחוצה – הוא מוכן אפילו להצטבע באדום, להניף אגרוף קמוץ ולהצטרף למפלגה סוציאליסטית כדי לעצור את המהפכה. למעמד בעלי ההון, גם בפורטוגל, יש בעלי-ברית חשובים בזמנים רגועים – ­הזעיר-בורגנות העירונית והכפרית. בתקופה מהפכנית מתחולל מאבק עז על נפשם והכרתם של הזעיר-בורגנים. בעלי-ההון מנסים למשוך אותם לצידם, והפרולטריון מנסה למשוך אותם לצידו. מאבק דומה מתחולל גם בתוך מעמד הפועלים עצמו – היסודות המהפכניים מנסים למשוך אל תוך התהליך המהפכני את כל אותם פועלים מהססים, אדישים, חסרי אמונה בכוחם, העומדים מן הצד וצופים. בניסיון זה נעזרים המהפכנים בדינמיקה של המהפכה – ככל שמתחזק המעמד המהפכני, ככל שגדלים הישגיו, ככל שהוא מתקרב אל מטרתו, כך מתרבים המהססים המצטרפים אל המאבק.

*  *  *

‏תיאור כללי זה נכון גם לגבי מה שקורה בפורטוגל. הפועלים, מנוסים במאבק מחתרתי נגד המשטר הפאשיסטי (התאגדות מקצועית, שביתות והפגנות), מתחילים להתארגן במוסדות משלהם, מייד לאחר הפלת הפאשיזם. הפועלים בעלי ההכרה מבינים כבר אז כי הסכנה הפאשיסטית לא חלפה, כל עוד נמצאים מוקדי-הכוח הכלכליים בידי בעלי-ההון המקומיים והזרים, בידי החברות המונופוליסטיות, אשר היוו את אחת מאבני הפינה העיקריות של המשטר הפאשיסטי. וכאשר מתבררת לעין-כל הפעילות החבלנית של בעלי-ההון (המנסים להטביע את המהפכה בביצה של משבר כלכלי – אותו הם משתדלים להחריף) משתכנעים יותר ויותר פועלים כי להבטחת ההישגים שכבר הושגו יש צורך להמשיך בפעילות המהפכנית ולא לעצור!

‏עבור פועלי התעשייה הדרך ברורה: התארגנות במקומות העבודה, סילוק ההנהלה המחבלת בעבודת המפעל, בחירת ועד לניהול העבודה מקרב ציבור הפועלים, והתקשרות עם ועדים אחדים כדי להתחזק ולשמור על ההישגים. מפני מי? משונה – מפני הממשלה המהפכנית. זו רוצה לארגן סדר – לאשר את תפיסת המפעלים בחוק (הלאמה) ובתוקף חוק זה לכפות על הפועלים הנהלה חדשה, והפעם – הנהלה "מהפכנית" מקרב פקידי הממשלה המהפכנית.

‏ומי זו הממשלה המהפכנית שמפניה יש להיזהר? הכוח העיקרי שבה מורכב מאנשי-צבא. הסיבות שהניעו אותם להפיל את המשטר הפאשיסטי (אותו שירתו בנאמנות שנים רבות) היו שונות. חלק, בראותם כי המלחמה נגד תנועות השחרור במושבות האפריקאיות מגיעה למבוי סתום, בראותם כי הניצחון הצבאי שם הוא בלתי אפשרי, הבינו כי המשכת המלחמה הקולוניאלית פירושה בזבוז אמצעים ומאמצים, בזבוז המוביל את פורטוגל למשבר כלכלי וחברתי. הם הבינו כי מעמדם ייפגע קשות אם תמשיך פורטוגל באותה דרך – אירופה הסוציאל-דמוקרטית תימנע מלעזור למשטר הפאשיסטי להתמודד בהצלחה עם המשבר הכלכלי. כדי למנוע מהפכה חברתית, אשר תפיל בנוסף למשטר הפאשיסטי גם את השליטה הכלכלית של הבורגנות, רואים אנשי-צבא אלה צורך להפיל בעצמם את המשטר הפאשיסטי כדי לשמור על השליטה הכלכלית-חברתית של הבורגנות, שהם חלק בלתי נפרד ממנה.

‏אך לא כל אנשי-הצבא הם כאלה. ישנם גם קצינים אשר עיניהם נפקחו לראות את המציאות מזווית אחרת. הם ראו את תוצאות הפעילות של תנועות השחרור האפריקאיות – כיצד אלה ("האויבים"), בצד מאבקם הצבאי לשחרור לאומי, מנהלים מאבק חברתי, ­מלמדים את האוכלוסיה קרוא וכתוב, מקימים שירותים רפואיים עממיים, נאבקים נגד החלוקה המעמדית התוך-שבטית בכפרים על-ידי הקמת קואופרטיבים חקלאיים של יצרנים וצרכנים. דוגמא זו הבליטה בעיני אנשי צבא פורטוגליים אלה את הפיגור של ארצם, הזקוקה אף היא לשינויים חברתיים דומים. בהצטרפם לכת הקצינים האנטי-פאשיסטית הביאו עימם את רעיונות הרפורמה החברתית הנחוצה, ומעטים חשבו כבר אז על מהפכה חברתית. מכאן אפשר לראות כי "תנועת הכוחות המזוינים", שביצעה את ההפיכה האנטי-פאשיסטית, היתה "נגועה" בחילוקי-דיעות כבר מההתחלה – חילוקי-דיעות בין המעמד הבורגני, השואף לשמור על מעמדו המועדף בחברה הדמוקרטית שלאחר הפאשיזם, לבין מעמד הפועלים, השואף לכונן דמוקרטיה שבה ישרור, לצד השוויון בפני החוק, גם שוויון כלכלי.

‏ככל שהחריף המאבק המעמדי בחברה, כך החריף גם המאבק בתוך הצבא. ככל שהישגי מעמד הפועלים גדלו והתחזקו, התחזק גם האגף השמאלי בתוך הצבא. וכמו שהפועלים בעלי ההכרה דאגו לשכנע ולמשוך את המהססים לפעילות, כך גם בצבא – יותר ויותר חיילים וקצינים נמשכו לעמוד לצידו של מעמד הפועלים.

*  *  *

‏‏הפרולטריון החקלאי, אותם פועלים-שכירים של האחוזות הגדולות בדרום הארץ, עמד בצורה ברורה לצד המהפכה. הפלת הפאשיזם היתה עבורם גם האות לחיסולו של מעמד בעלי-האחוזות – מעמד שחיזק כל השנים את המשטר הפאשיסטי, וחוזק על-ידו. חיסול הפאשיזם היה עבורם האות לשחרורם ממצב הניצול ממנו סבלו עשרות שנים. חיסול הפאשיזם היה עבורם האות לתפיסת האדמות, להפקעתן מידי הבעלים תומכי הפאשיזם. והם לא המתינו להחלטות מלמעלה בדבר רפורמה אגרארית. וכל הסתייגות מצד הממשלה ה"מהפכנית", כל קריאה להמתין, החשידה בעיניהם את הממשלה, כאילו היא שואפת לשמור על מעמדם של בעלי-האחוזות. עשרות שנים למדו פועלים אלה, קודם מפי אנרכיסטים (עד שנות ה-40) ואחר-כך מפי המפלגה הקומוניסטית, כי המהפכה פירושה קודם-כל תפיסת האדמות. ועתה, לאחר שביצעו צעד זה, התכנסו הפועלים בכל כפר להחליט מה לעשות עם האדמות. ביותר מ-90% של המקרים הוחלט לעבד את האדמות עיבוד קולקטיבי במידה זו או אחרת. מעתה ואילך מהווים קולקטיבים חקלאיים אלה את אחד מעמודי התווך של התנועה המהפכנית.

‏שונה המצב בחלקה המרכזי והצפוני של הארץ, ‏שם האיכרים הם בעלי חלקות זעירות, ולעיתים חוכרים בלבד. אף כי אינם נהנים מתנאי חיים טובים יותר מחבריהם בדרום, שינתה עובדת היותם בעלי קרקע את יחסם לחברה. המצב בכפריהם שונה מזה שבדרום. הדרומיים יצאו לעבודה תמורת שכר, ואם לא היתה עבודה (ארבעה חודשים בממוצע בשנה) היו גוועים ברעב, או יוצאים למאבק. כשהמצב היה גרוע במיוחד היו רבים מהם נודדים לאזורי התעשיה שבסביבות ליסבון, ומצטרפים אל ציבור פועלי-התעשיה. בצפון הבעיות שונות. איש איש מעבד את חלקתו; בעייתו הגדולה אינה מקום-עבודה או שכר; בעייתו היא האפשרות למכור את היבול. ומכיוון שהיבול, אף בשנה טובה, אינו גדול, ומכיוון שהאיכר אינו מתמצא בענייני המסחר בעיר, מגיע ה"מושיע", ה"קאסיקֶה", הבוס הכפרי. הוא איש העולם הגדול, הוא מכיר את סוחרי העיר, הוא מכיר את סוכני היקבים הגדולים, והוא מתמצא גם בפוליטיקה. והוא מוכר עבורם את התוצרת, תמורת תשלום כמובן. ומכיוון שהוא כה מיטיב עימם (בזמנים קשים הוא מלווה להם כספים, בריבית קצוצה), שומעים האיכרים בקולו ובוחרים תמיד במועמדים הפאשיסטיים (הפאשיסטים ניהלו מדי זמן מערכות בחירות מפוברקות). יד ימינו של ה"קאסיקה" הוא הכומר, הממלא בכפר גם את תפקיד העיתון: רוב האיכרים לא יודעים לקרוא, והם שומעים את חדשות העולם מדי יום ראשון, בכנסיה.

זהו ציבור של עובדי-כפיים, ציבור המתקשה לקיים את עצמו. אולם זהו ציבור שלא ניתק את עצמו ממסורות-חיים המונעות ממנו לשנות את מצבו. בזמנים דחוקים, כאשר איכרי הדרום יצאו לחפש עבודה באזורי התעשיה שליד ליסבון, נהגו בני האיכרים מהצפון לנדוד הרחק, למערב-אירופה. ובעוד הראשונים שומרים על הקשר עם המסורת המהפכנית של הכפר מצד אחד, ועם המסורת המהפכנית של מעמד הפועלים התעשייתי מצד שני, שלחו האחרונים הביתה, יחד עם חלק ממשכורתם, גם את הערצתם לתנאי-החיים של המשטר הבורגני-דמוקרטי של מערב-אירופה.

‏נסיבות אלה היקשו על איכרי הצפון להשתלב בתהליך המהפכני. הכנסיה וה"קאסיקס" חשו כי המהפכה מביאה עימה את סופם כמעמד חברתי, והם פתחו בהסתה: מטרתם היתה לשכנע את האיכרים בסכנה הגדולה הטמונה בקומוניזם, שכן הקומוניסטים הם חסרי אמונה, אויבי האל, אנשי רשע אשר יקחו מהאיכרים את אדמותיהם, ואת נשיהם, ויהפכו אותן לרכוש הכלל, ואת הזקנים יהרגו בגלל שהם לא יצרניים...

‏עבור המעמד המהפכני היווה ציבור זה – הזעיר-בורגנות הכפרית – מכשול עצום. קודם כל, הרי זה חלק נכבד מהאוכלוסיה. ושנית, הרי אלה אנשי-עמל הקרובים יותר, מבחינה חברתית-מעמדית, למעמד הפועלים מאשר לבורגנות, אשר אותה הם משרתים. האם אפשר להמשיך בתהליך המהפכני כל עוד נמצא ציבור זה תחת השפעת הריאקציה?

‏מה היה על המהפכנים לעשות? מצד אחד עליהם לנוע קדימה, בלי הפסק. כל עצירה, כל השהיה, כל היסוס, עלולים להוציא את הרוח ממפרשי ההמונים המהפכניים, עלולים לתת להם עילה לחזור לבתיהם ולנוח קמעא, לתפוס אדישות לזמן מה. מהפכה אינה יכולה לאפשר לעצמה לוקסוס כזה – כל נסיגה במאבק ההמוני, כל רגיעה, כל מנוחה, כל ישיבה על זרי הניצחון עלולה לאותת לכוחות הריאקציה כי הגיעה שעתם להרים ראש. ובמקרה כזה מחליטים המהססים להישאר בצד, והמהססים שכבר שוכנעו – חוזרים להיסוסיהם, ולעיתים מאבדים אף מהפכנים בעלי-תודעה מקצת ממירצם.

‏על התהליך המהפכני להימשך, קדימה! רק המשכת המאבק תחזק את האמונה בניצחון אצל המהססים. אך פה מתעוררת בעיה. המהפכנים פורצים קדימה, ואילו איכרי הצפון נשארים מחוץ לתהליך המהפכני והרחק מאחוריו. גרוע אף מזה – ברוב המקרים אין הם מבינים כלל מה קורה בערים ובדרום. כתוצאה מתעמולת הריאקציה מצטיירת המהפכה בעיניהם כמין גיהנום אדום עלי אדמות. וזו הבעיה: כיצד להמשיך את התהליך המהפכני מבלי לבוא לעימות ישיר עם איכרי הצפון? המפלגה הקומוניסטית ענתה: בצפון יש תנועה פאשיסטית, ריאקציונית, ויש ללחום בה. תנועות השמאל המהפכני ענו: יש לדאוג לכך שמצבם הכלכלי של איכרי הצפון לא יורע, ואם אפשר ­שישופר במידה מסוימת, כך שלפחות לא יהיה למסיתים רקע כלכלי נוח להסתתם.

‏למשוך את הזעיר-בורגנות העירונית, לשמור על הנייטרליות של איכרי הצפון, ולהמשיך בתהליך המהפכני ללא הפוגה; להרחיב את הפיקוח הפועלי על אמצעי הייצור, להמשיך ולהרחיב את התארגנות הפועלים במועצותיהם, לקשור ולתאם את פעילות המועצות השונות, להרחיב את פעילות ועדי הדיירים הממלאים את תפקידי העירייה בצורה דמוקרטית ובהשתתפות התושבים, להעמיק את המהפכה האגרארית בדרום ולהעמיד מול מנגנון המדינה אלטרנטיבה של דמוקרטיה ישירה. ולהתנתק – מהר ככל האפשר – מהמעמד הבורגני על מפלגותיו. אלה הן משימות המהפכנים. וכך גם ראו זאת פועלים רבים בפורטוגל.

*  *  *

‏במצב מהפכני, כאשר המוני אנשים נתקפים חוסר-סבלנות נוכח מוסדות מסורתיים שאבד עליהם הכלח, נוכח משטר ניצול שהתגלה אי-הצדק שבו – במצב כזה נהפכים אירגונים ומוסדות פוליטיים – ואפילו יהיו מהפכניים – לכוחות העוצרים את התהליך. אירגון או מפלגה הוא מעצם טיבו מוסד שמרני. כאשר התהליך המהפכני מתבצע ברחוב, במהירות, על-ידי ההמונים עצמם, הרי האירגון המפלגתי זקוק לזמן בכדי לדון במצב, להתווכח, להחליט ולהוציא-לפועל את החלטתו. ולעיתים, עד שתושג החלטה, מועבר המאבק לשלב גבוה יותר על-ידי ההמונים. לפרקים צמוד האירגון לתיאוריה שהמציאות טופחת על פניה – אך הצמידות לתיאוריה (מהפכנית) בת-שנים היא עניין של הרגל, של קשר רגשי, של אי-רצון להודות בחוסר התועלת של "החלטות עקרוניות טובות". ועד שמצליחים לשנות את התיאוריה ולהתאימה למציאות החדשה, ועד שהאירגון מתחיל לזוז – הרי הוא נגרר אחר ההמונים במקום לצעוד יחד עימם.

‏כזה היה מצבה של המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית. אך היא לא היתה מפלגה בעלת פרוגרמה מהפכנית גם לפני הפלת הפאשיזם. כבר מסוף שנות ה-50 ויתרה המפלגה על דרך המאבק המזוין, ודגלה בכריתת בריתות עם "הבורגנות הלאומית הדמוקרטית", בציפייה למהפכה הלאומית הדמוקרטית אשר תפיל את הפאשיזם ותוביל את פורטוגל אל חיקן של מדינות אירופה המערבית. זה היה "השלב שעומד כעת על הפרק".

‏האם יכלה המפלגה הקומוניסטית כבר אז לראות כי למהפכה הפורטוגלית יש פוטנציאל גדול הרבה יותר מאשר סתם "מהפכה לאומית דמוקרטית"? האם רצתה המפלגה הקומוניסטית בפיתוחו של פוטנציאל זה, הפוטנציאל המהפכני הסוציאליסטי? וזו בדיוק הנקודה. אם אתה קובע כי השלב הבא יהיה שלב של מהפכה בורגנית, הרי תעשה הכל כדי לחזק את עמדותיך לקראת הפעילות במשטר הבורגני העתידי, אך לא תחנך את אוהדיך ליותר מזה, כדי שלא להרתיע את בעלי בריתך, הבורגנים הדמוקרטיים.

‏וכך קרה. כמעט בכל שלב של המאבק דחפו המוני הפועלים את הנהגת המפלגה לעמדות רדיקליות יותר ויותר. מצד שני הופיעה מפלגת פועלים גדולה שנייה, בעלת מצע רדיקלי – המפלגה הסוציאליסטית, ואסור לפגר אחריה (אם לא במעשים, לפחות במילים) כדי שלא לאבד את התמיכה הפועלית. ולמרות זאת, עד עצם היום הזה נרתעת הנהגת המפלגה הקומוניסטית מלנתק את קשריה ובריתה עם "הבורגנות הלאומית", אפילו לאחר שזו השתתפה בהתקפות פיזיות על סניפי המפלגה.

סניף שרוף של המפלגה הקומוניסטית בצפון פורטוגל, ספטמבר 1975

 

הפועלים החקלאיים בדרום תופסים את האדמות מבלי להמתין לחוק הבורגני-הדמוקרטי שיסדיר את הרפורמה האגרארית. המפלגה נאלצת לתמוך ואף לעמוד בראש מאבק מהפכני זה, כדי שלא להפסיד את בסיס כוחה באזורים אלה. האיכרים מנופפים בהצהרות מהפכניות של המפלגה משנים-עברו. הם לא יהיו מוכנים להבין כי "התנאים השתנו". והם צודקים. תנאי-חייהם לא השתנו מאז.

‏שביתות-ענק של פועלים, ניסיונות להשתלט על מפעלים, התארגנות עצמית של פועלים מחוץ לאיגוד המקצועי; המאבק המעמדי עובר את הגבול של "מאבק מקצועי לגיטימי במסגרת המדינה הבורגנית". עבור המפלגה הקומוניסטית אלה הן תוצאות הפעילות של "יסודות אופורטוניסטיים ופרובוקטוריים, המשרתים אובייקטיבית את הריאקציה" – התיאור הנפוץ בטרמינולוגיה הקומוניסטית את השמאל המהפכני. הפעם לא הופנו כינויים אלה כלפי "סטודנטים ואינטלקטואלים זעיר-בורגנים", אלא כלפי הפועלים המהפכניים עצמם!

‏המפלגה הסוציאליסטית מצד אחד, ותנועות השמאל המהפכני מצד שני, קונות להן אחיזה ותמיכה בקרב מעמד הפועלים. החיים נעשים קשים עבור המפלגה הקומוניסטית. המפלגה הסוציאליסטית מיטיבה ממנה לקנות את לב הבורגנות; השמאל המהפכני עונה בצורה ברורה יותר ממנה לשאיפות הפועלים.

‏לא המפלגה הסוציאליסטית, ולא המפלגה הקומוניסטית, אינה מציבה לפני מעמד הפועלים את המהפכה הסוציאליסטית כמטרה מיידית. הראשונה מצפה לניצחון פרלמנטארי, השנייה מעדיפה להסתתר מאחורי הקבוצה הצבאית השלטת. מהפכנים לא מעטים מתחילים לנטוש גם את זו, וגם את זו. מאחורי המלל המהפכני של הנהגת המפלגה הסוציאליסטית מסתתר הקשר ההדוק שלה עם מפלגת הבורגנות המקומית, עם האינטרסים של מערב-אירופה ועם הרעיון הסוציאל-דמוקרטי. מאחורי המעש המהפכני ההססני של המפלגה הקומוניסטית מסתתר חוסר הרצון לפעילות מהפכנית החלטית ומסתתר החשש מכיבוש השלטון (האם אפשר לראות בכך את השפעתה הידועה של ברית המועצות?).

המפלגה הקומוניסטית תומכת בכל הממשלות המהפכניות. היא תומכת ללא סייג בממשלות של תקופת הנשיא שפינולה, ולאחר שזה "מתגלה ברבים כריאקציונר וכפאשיסט" היא תומכת באלה שמדיחים אותו. המפלגה הקומוניסטית שואפת להיראות בעיני הבורגנים כמפלגה אחראית. לפיכך היא תומכת במדיניותה של כל ממשלה המוקמת בפורטוגל. אין פלא, אם כן, שאיכרי הצפון, שנפגעו ממדיניות הממשלות השונות, מזהים את המפלגה הקומוניסטית כגורם העיקרי לכל צרותיהם.

‏באירופה מתמשך משבר כלכלי. הביקוש ליין קטן. איטליה וצרפת מתנגשות בשוק האירופי המשותף בנוגע להסדרי יצוא היינות. סובלים מכך גם איכרי פורטוגל. יש להם יין, אין להם למי למכור אותו. הם מצפים לעזרה מהממשלה המהפכנית, להלוואות נוחות, להקלת דרכי השיווק. שליטיה הצבאיים של פורטוגל סבורים כי גורל המהפכה יוכרע בצבא, במפעלי התעשיה ובאיזור החקלאי בדרום. כך סבורה גם הנהגת המפלגה הקומוניסטית. איכרי הצפון אינם מאורגנים, אינם יודעים כיצד להשמיע את קולם, ובעייתם אינה זוכה לתשומת הלב הראויה. אולם, היא זוכה להרבה יותר מזה מצד הכנסיה, מצד ה"קאסיקס", מצד הפאשיסטים הסמויים והגלויים. הממשלה מציעה הלוואות בריבית נמוכה, ה"קאסיקס" מציעים הלוואות בריבית נמוכה עוד יותר. הם מוכנים להקריב מעט רווחים כדי לא לאבד את השפעתם. הממשלה אינה עירנית מספיק לנעשה בכפרי הצפון. היא טרודה בעניינים "בוערים יותר" – בנעשה בצבא, בנעשה בליסבון, בנעשה בדרום. היא מאבדת הזדמנות פז לשבור את השפעת ה"קאסיקס" בצפון. תנועות השמאל המהפכני מתריעות על כך: יש להציע לאיכרים הרבה יותר; יש לשבור את מעמד אנשי-הביניים המשלמים מעט עבור התוצרת לאיכרים ומוכרים ביוקר לצרכנים, כדי שאפשר יהיה לשלם יותר לאיכרים, למכור בזול יותר לצרכנים ועם זאת אף להגדיל את המכירה. דבר זה לא נעשה.

‏במהרה נמצאת יד חדשה הבוחשת בקלחת. המפלגה הסוציאליסטית מצליחה בבחירות. ביחד עם המפלגה הבורגנית הגדולה הן מהוות רוב. הן רוצות את חלקן בשלטון. המפלגה הקומוניסטית תומכת בקבוצת הקצינים השלטת, שאינה מוכנה לוותר על מעמדה הבלעדי בשלטון. המפלגה הסוציאליסטית מחפשת בסיס המוני למאבק על השלטון. הפועלים אינם הבסיס הזה. כל עוד מדברת הממשלה על הליכה לקראת סוציאליזם ­הם לא יצאו כנגדה. בוודאי לא בשירות המפלגה הסוציאליסטית, שקשריה עם הבורגנות המקומית והאירופית כבר ידועים ברבים. המפלגה הסוציאליסטית מחליטה להישען על התמרמרות איכרי הצפון. בכך הציבה את עצמה בראש מסע אנטי-קומוניסטי, בקואליציה עם יסודות פאשיסטיים, כשהמשותף לכולם: ‏איבה לרעיון הקומוניסטי.

‏מצב זה סיפק לשמאל המהפכני הזדמנות נוספת להראות לפועלים התומכים במפלגה הסוציאליסטית כי הנהגת מפלגתם בוגדת בסיסמאות המהפכניות שלה. והשאלה שניצבה אז היתה: האם המפלגה הקומוניסטית היא אויב כל כך גדול עד שכנגדה יש לשתף פעולה עם פאשיסטים?

‏שתי מפלגות פועלים גדולות; שתי דרכים. הקיימת דרך שלישית? היא קיימת. ולא רק בחזונם של "מהפכנים כנים אך תמימים". היא קיימת בפורטוגל: מועצות של פועלים, איכרים, דיירים, חיילים ומלחים, בשם זה או אחר, קיימות ופועלות בפורטוגל כבר יותר משנה. לא עם המפלגה הסוציאליסטית, שאינה נרתעת מהסתה נגד הרעיון הקומוניסטי עצמו ומשיתוף פעולה עם הריאקציה; לא עם המפלגה הקומוניסטית המשתלטת על איגודים מקצועיים ומוסדות מוניציפליים ונרתעת מעריכת בחירות דמוקרטיות; אלא להטיל את המשקל על המוסדות העממיים המהפכניים שכבר קיימים, להחלפת מוסדות השלטון הנוכחיים במוסדות דמוקרטיים ייצוגיים של העם העובד.

‏נכון, החלטה כזו היא החלטה קשה, היא החלטה גורלית. החלטות מהפכניות הן תמיד קשות, והן תמיד גורליות, ויש אנשים רבים שמהססים, שחוששים, ויש אנשים רבים המעדיפים ברגעים כאלה להיתלות בדרכים שכבר נוסו. ויש אנשים רבים שמעדיפים להסתתר מאחורי דגלה של המפלגה הקומוניסטית, שעושה טעויות, וחבל, אך היא "מפלגה אחראית, רצינית, בעלת ניסיון...". האם היא גם מפלגה מהפכנית? ואם לא, היכן האחריות שלה בפני המוני הפועלים השואפים לחברה סוציאליסטית, השואפים לנתץ את משטר הניצול והדיכוי עכשיו? היכן האחריות שלה בפני אותם הפועלים הכנים, שהשתכנעו כי הסוציאליזם עומד על הפרק ברבע האחרון של המאה ה-20?

הסוציאל-דמוקרטיה זכתה ב"הימור הפוליטי" שלה. היא הצליחה לכפות הקמת ממשלה שהייצוג בה נקבע יחסית לתוצאות הבחירות, שנערכו חמישה חודשים קודם לכן. הסוציאל-דמוקרטיה המנצחת כפתה על המפלגה הקומוניסטית השתתפות בממשלה בייצוג אפסי. וזו האחרונה איפשרה לממשלה לפתוח בצעדי דיכוי, בספקה לממשלה "כיסוי שמאלי". הדמוקרטיזציה של הצבא היתה הקורבן הראשון. כלי התקשורת – הקורבן השני. מעצרם של קצינים וחיילים מהפכניים, סילוקם מהצבא של אחרים ופיצוץ המשדר של תחנת-הרדיו המהפכנית גרמו לאווירה סוערת בפורטוגל. ואווירה סוערת זו הולידה התפרצות מהפכנית בלתי צפויה, ב-25 בנובמבר 1975.

‏יחידה של צנחנים, שרק לאחרונה השתכנעו לעמוד לצד המהפכה, ראו בהתנכלות למפקדיהם פרובוקציה אנטי-מהפכנית. חיילים צעירים אלה, חדשים במאבק הפוליטי, ולכן גם מלאי מרץ מהפכני, פתחו במרד. בהיותם חסרי ניסיון, היתה מרידתם ספונטאנית, ללא הכנה, ללא תיאום. יחידה מהפכנית של המשטרה הצבאית הצטרפה למרידה. מספר קטן של אזרחים מזוינים מצאו דרכם אל מחנות המורדים. מעמד הפועלים עמד מנגד, והמתין לתוצאות. במקומות בהם ניסו להקים בריקדות היתה המפלגה הקומוניסטית ערנית למדי – אנשיה חילקו כרוזים הקוראים לשמירת הסדר. אחריות? אילו הצליחו המורדים לגרוף אחריהם את רוב יחידות הצבא, ואת מעמד הפועלים, אילו היו להם סיכויים לנצח, אז היתה המפלגה הקומוניסטית מצטרפת למאבק. ודאי. אז גם היתה מנסה להשתלט על התנועה ולכוון את הניצחון לצרכיה. אולם, בצפותה לראות כיצד יתפתחו העניינים, הותירה המפלגה הקומוניסטית את הרחובות ריקים, ובכך הקלה על דיכוי המרידה. לא הכרזת שביתה, לא הפגנה, אפילו לא חלוקת כרוזי סולידריות...

‏מעמד הפועלים לא הגיב כפי שציפו המורדים שיגיב. סימן שהעיתוי היה מוטעה. סימן שמעמד הפועלים אינו יוצא לרחוב בכל פעם שיחידה מסוימת מחליטה שהגיע הרגע. סימן שמעמד הפועלים עייף מלצאת לרחוב בהפגנות מהפכניות שאין אחריהן פעולה מהפכנית. אך אין בכך כדי להמעיט מהעובדה שהמורדים הופקרו. מי הפקיר אותם? מעמד הפועלים? או הנהגת המפלגה הקומוניסטית, אשר ניצלה את אמון הפועלים בה ומשכה אותם באף להפגנות רדיקליות, בעודה מנהלת מדיניות של פשרות עם הסוציאל-דמוקרטיה?

*  *  *

מהפכה היא תהליך דינאמי – ואירגונים מהפכניים חייבים להיות ערניים לתחושות הציבור, ולדעת מתי הלך הרוחות הוא כזה שהפלת המשטר הבורגני היא אפשרית. קל מאוד לומר: זה לא הזמן, עוד לא הגיע הרגע. מפלגות קומוניסטיות היססו פעמים רבות, האמנם צדקו בכל הפעמים? האם לא פיספסו אף סיטואציה מהפכנית אחת? סיטואציה מהפכנית אינה קיימת כל שנה. היא באה בתקופה שבה הניגודים החברתיים-כלכליים מחריפים בגלל שמתרבים האנשים המשוכנעים בצורך לשבור את המערכת הקיימת. אם ההזדמנות הולכת לאיבוד – יורדת גם ההתלהבות המהפכנית, הריאקציה מתגברת, האמונה בניצחון האפשרי מידלדלת, והמהפכנים ה"מקצועיים", אלה שבכל זאת לא התייאשו, נרתמים שוב לשאת בעול העבודה הקשה והאפורה כדי להקדים את בוא ההזדמנות הבאה.

‏אחרי כל גל מהפכני – אם המהפכה נכשלת – בא גל של הריאקציה. אם מפלגת פועלים נכשלת ברגע הקריטי להבחין, כי הגיעה העת לפעולה מהפכנית החלטית, והסיטואציה המהפכנית עוברת, הרי מפלגה כזו אחראית ישירות גם לכל המכות שתונחתנה על מעמד הפועלים בתקופת הריאקציה. אילו ניסתה ונכשלה, הרי לפחות ניסתה. ומכל ניסיון לומדים. ומכל ניסיון כזה נשארים מספיק זיכרונות יפים בכדי להקל על האנשים לשאת את הקשיים אחר-כך. אם אינך מנסה, לא תוכל גם להצליח. והרי אתה מפנה את הדרך לריאקציה, ומוצא את עצמך מתגונן בפניה כאשר מרבית האנשים נמצאים כבר בהרגשה שהרגע הנכון בוזבז, ותבוסתך תהיה אז גדולה עוד יותר.

‏הדינמיקה המהפכנית מקילה על המהפכנים את המשימה, שהרי ברגע המכריע מבצע רק מיעוט את המהפכה. אך אם זה הרגע הנכון, הרי אחרי המיעוט הפעיל ינהרו רבים אחרים. ואז סיכויי המהפכה להסתיים בניצחון טובים. הניסיון להמתין לרגע שבו רוב האוכלוסיה יהיה מהפכני נועד מראש לכישלון. אין לשער שהריאקציה תמתין בשלווה עד שישתכנע הרוב בצורך במהפכה. ובעיה נוספת: כיצד תחליט כי הרוב לצד המהפכה? בבחירות יומיומיות? שהרי בתקופה מהפכנית משתנה המצב מדי יום ביומו. או תחליט על כך על-פי הלכי הרוחות במקומות העבודה, בשכונות המגורים וברחובות? אם מרבית מקומות העבודה נשלטים על-ידי הפועלים, אם התושבים מנהלים את חייהם בשכונות מגוריהם, אם הרחוב כבוש בידי המהפכנים – זה הזמן לנסות. הריאקציה המקומית לא תרים ראש לבדה מול מהפכה מנצחת אם אינה מעיזה להרים ראש מול הפגנות מהפכניות. אך הפגנות מהפכניות שאין בצידן פעילות מהפכנית מעשית מהוות קריאת-תגר מהפכנית שאין לה כיסוי. ולכל תופעה של היסוס במחנה המהפכני, לכל סימן של חוסר החלטיות מחכה הריאקציה. הגל המהפכני מתקרב אל שיאו, עובר את שיאו, אנשים מתחילים לפקפק בסיכויי ההצלחה ופורשים, ואז מראה הריאקציה את נחת זרועה.

‏וכמו לתהליך המהפכני, כך גם למהפכה-שכנגד יש דינמיקה משלה. המעמדות בעלי-הרכוש מסתתרים מאחורי סיסמאות סוציאל-דמוקרטיות כל עוד נמצא התהליך המהפכני בקו עלייה. הבורגנות תנסה לעצור את התהליך המהפכני על-ידי מדיניות של הצבת פרוגרמה רדיקלית – שתסיט את התמיכה מהכוחות המהפכניים באמת, ותגרום לבלבול בקרב הפועלים – אך תבצע פרוגרמה של עצירת הכרכרה הדוהרת. תפקיד מעין זה מילאו עבור הבורגנות בפורטוגל מפלגות הסוציאל-דמוקרטיה, ובמיוחד המפלגה הסוציאליסטית. מפלגה זו הלכה ותפחה יחד עם תהליך דעיכתן של המפלגות הבורגניות – המעמד הבורגני הבין במהרה כי מפלגה זו תהיה המחסום הטוב ביותר בפני הסוציאליזם.

‏כל עוד המטרה היא להתחרות במהפכנים על התמיכה הציבורית, מסתתרת הבורגנות מאחורי הסיסמאות הסוציאל-דמוקרטיות. אולם, ברגע שהתהליך המהפכני עובר את שיאו, או את מה שנראה כשיאו, וההתפרצות המהפכנית הצפויה אינה מתממשת, אז מתחילה הסוציאל-דמוקרטיה לאזור עוז ולהתנכל לסימנים הבולטים של הישגי המהפכה. ברגע שהסוציאל-דמוקרטיה מתחילה בדיכוי הישגי המהפכה נפתחת כבר הדרך לחזרתם לבימה של ריאקציונרים מוצהרים. כי אם בדיכוי מהפכה אנו עוסקים – זאת יודעים הפאשיסטים לעשות טוב יותר; להם יש כבר ניסיון בכגון זה. בתחילה יעדיפו לעשות את מלאכתם הבזויה מאחורי הקלעים, כשהם משאירים את הסוציאל-דמוקרטים באור הזרקורים. אך התיאבון לשלטון הוא גדול, כידוע, ומשיירגעו העניינים יוכלו אלה להתגלות גם לעיני הקהל.

‏ואם נפוצות לאחרונה שמועות עקשניות בפורטוגל בדבר חזרתו הקרובה של מי שהוכרז פאשיסט ונאלץ לברוח מהארץ – הגנרל שפינולה – הרי זו הוכחה שמפיצי השמועות מכירים אף הם את הדינמיקה של מהפכת-הנגד.

‏האם הכל אבוד?

*  *  *

במכתב שקיבלתי לא מזמן מידידים פורטוגליים, נאמר כי האירגונים המהפכניים מתחילים לאסוף מחדש את קצות החוטים שניתקו לאחר המרידה, כאשר נאלצו לרדת למחתרת. המשימה היא קשה; עין השלטונות פקוחה. אך גם המהפכנים למדו את הלקח. הסוציאל-דמוקרטיה חשפה את פרצופה האנטי-מהפכני; המפלגה הקומוניסטית ממשיכה את ישיבתה בממשלת הדיכוי. הבחירות הצפויות בחודש אפריל יהוו את גולת הכותרת של מהפכת-הנגד. השאלה היא אם ישמרו מפלגות הפועלים על כוחן; השאלה היא אם התנועה שמאלה, שבאה לידי ביטוי בתקופה שלאחר הבחירות הראשונות, תמצא את ביטויה גם בבחירות הבאות.

‏אולם הבחירות אינן קנה המידה היחיד. שאלת המהפכה תתברר בתוך מפעלי החרושת, בשכונות הפועלים, בכפרים, ברחוב. שם תושג ההכרעה. והשאלה היא אם ידבק מעמד הפועלים במפלגותיו הנוכחיות, שאחת (הסוציאליסטית) כרתה ברית עם הריאקציה, והשניה (הקומוניסטית) התפשרה עם הריאקציה, או שאכן יילמד הלקח ובבוא שעת המבחן תבוא גם שעת האמת של הנהגת המפלגה הקומוניסטית? ההיסטוריה מלמדת כי אין לצפות מן המפלגה הקומוניסטית שתעמוד בראש המהפכה. אם ילמד העם הפורטוגלי את הלקח – הוא יבצע את המהפכה מאחורי גבה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית, על אפה ועל חמתה... וכפי שההיסטוריה מלמדת, ההנהגה תצטרף במקרה כזה לצד המהפכה המנצחת, שם יצפו לה כבר המוני חבריה ואוהדיה.